פרשת השבוע באתר "חופש"
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

פרשת השבוע: מטות-מסעי
במדבר ל' 2 - ל"ו
סיכום זה מתייחס לפרשת 'מסעי': במדבר ל"ג - ל"ו

עיין ורשם ד"ר משה גרנות

הדיון שלנו בפרשה זו יתרכז בשלושה נושאים:

1. הצו להוריש את יושבי כנען ולאבד את מקדשיהם (ל"ג 50-56)
2. הצו בדבר גבולות הארץ (ל"ד 1-15)
3. הצו בדבר סוגי הרוצחים וערי המקלט (ל"ה)

נדון בקצרה בכל אחד מן הנושאים הנ"ל:

א. הצו להוריש את יושבי כנען ולאבד את סמלי דתם הוא מוחלט, ולצדו אזהרה: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם, אעשה לכם" (ל"ג 55-56).

כל בר דעת יכול להבין כי הצו הזה מסתמך על חוכמה שבדיעבד, כלומר, מי שכתב את הדברים חי מאות שנים לאחר כיבוש הארץ על ידי יוצאי מצרים (אם אומנם היה אירוע כזה במציאות!), וידע שמעולם לא הושמדו כל עממי כנען, אלא נטמעו בתוך בני ישראל, והשפיעו על דתם ותרבותם, כשם שקרה מאז ומעולם בכל מפגש בין עמים ותרבויות. המצב הזה נראה בעיניו בלתי טהור ובלתי ראוי, והוא סיווג אותו כ"רע בעיני ה'", ומשום כך ראוי לעונש אלוהי. כידוע, מעולם לא חיו בני ישראל בשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שאף עם איננו זוכה לכך לאורך ימים, ועל כן נקל היה לבעל הכתוב כאן להצביע על "קבלות": לא שמעתם בקול ה', לא הורשתם את כל יושבי כנען - לכן באו עליכם כל הצרות האלו (הכתובות בעיקר בספר שופטים).

אני סבור שהרעיון המפלצתי המופיע בפסוקים אלה, שכביכול יש צו מגבוה להשמיד עמים על טפם ועל זקניהם, ללא רחמים, למען אידיאל דתי "טהור" - ראוי לפח האשפה של ההיסטוריה, ואנו צריכים להכות על חטא כי רעיון עוועים כזה מופיע בספר שחיברנו בימי ערש תרבותנו, ושנחשב בעינינו מזה עשרות דורות לספר קדוש, שעל מסריו הקרבנו חיים שלנו ושל אחרים. אנו צריכים להסב עינינו בבושה שצו להרוס תרבותם וסמלי דתם של עמים אחרים - היה בעינינו לנס ודגל, שעד היום, ברוב איוולתנו, אנו ממשיכים לטפח ולהצדיק.

כל העמים בעולם התיישבו במקומות בהם הם נמצאים היום לאחר שפיכות דמים נוראה שנמשכה לעתים מאות שנים רצופות. אף עם לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו בעניין הזה, אבל רק לנו יש "תעודה אלוהית", אשר לא רק מכשירה את מעשה הזוועה הזה, אלא אף מחייבת אותו.

כיבוש יריחו
תחריט מאת גוסטב דורה
צייר צרפתי, 1832-1883, הרבה לצייר את סיפורי התנ"ך

וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם
תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר:
ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אישה מנער ועד זקן
ועד שור ושה וחמור לפי חרב (יהושע ו' 20-21)

(הרחבה בעניין הזה ראויה בעיקר בפרשת שופטים - דברים פרק כ'.)

ב. הצו בדבר גבולות הארץ מעורר עניין בעיקר לנוכח הוויכוח המתנהל היום במדינת ישראל באשר לגבול, שכביכול הובטח לנו מפי הגבורה.

אני, כמובן, אינני מאמין שאי פעם ירדה השכינה והודיעה לבני ישראל מה יהיו גבולות ארצם, ואני מניח שנקל לייחס לאלוהים היגדים מן הסוג הזה, כי אין סיכוי שבעולם כי העולמות העליונים יתערבו בהוויות חיינו ויכריעו בין אמת לשקר, אבל ליבי ליבי למי שכן מאמין שאומנם אלה דברי אלוהים חיים, וזאת משום שיש כמה וכמה היגדים באותו עניין, והסתירה ביניהם אינה מותירה אלא מסקנה אחת: מדובר במקרה הטוב בדמיון חסר שחר, ובמקרה הרע - בסתם שקר גס!

ובכן, לא את כל המקומות המוזכרים בבמדבר ל"ד קל לזהות, אבל הקווים הכלליים די ברורים: הגבול הדרומי מגיע רק עד דרום ים המלח ומתחבר בקו עד נחל מצרים (כלומר, מרבית הנגב, כולל מכתש רמון ואילת - לא הובטחו לנו!). במערב הגבול הוא הים (הגם שכמעט מעולם, הן בימי בית ראשון והן בימי בית שני - חוף הים לא היה ישראלי), בצפון הגבול מגיע עד חמת (כלומר, חלק גדול מלבנון ומסוריה שייך לנו!), ובמזרח הגבול הוא הירדן (כלומר, שניים וחצי השבטים ישבו בארץ הלא מובטחת!).

אם נשווה את הגבולות האלה לגבולות ההבטחה מימי האבות, נמצא שלאברהם הובטח (בראשית ט"ו 18) גבול הרבה יותר "נדיב": מנהר מצרים (הנילוס!) עד הנהר הגדול נהר פרת (ירדן ועיראק בידינו!). בשמות כ"ג 31 הגבול הוא מים סוף (אילת בידינו!) עד ים פלשתים וממדבר (ויתרנו על הנילוס!) עד הנהר. משה רואה את הארץ אשר האל נשבע לאבות, והנה, שוב יש "תיקוני גבול": הארץ מכילה את הגלעד (בניגוד לכתוב בפרקנו!), אבל הנקודה הצפונית ביותר בה היא דן!

ובכן, עד היכן מגיע גבול הארץ המובטחת - עד הפרת? עד לבוא חמת או עד דן? עד ים סוף או עד ים המלח? עד נהר מצרים או עד נחל מצרים? הגבול היחיד שאיננו משתנה בכל הגרסאות האלה הוא הים האחרון (כלומר, הים התיכון, שנחשב לסוף העולם!), אך דווקא תחום זה לא היה בשליטת ישראל (אלא בקטעים שוליים) לאורך כל תקופת המקרא.

כשיש שתי גרסאות סותרות, הדעת נותנת שלפחות אחת מהן שקרית. ומה הדין כשיש שלוש-ארבע גרסאות סותרות? הקורא יקרא וישפוט.

כיבוש העי
תחריט מאת גוסטב דורה
צייר צרפתי, 1832-1883, הרבה לצייר את סיפורי התנ"ך

ויהושע וכל ישראל ראו כי לכד האורב את העיר וכי עלה עשן העיר
וישובו ויכו את אנשי העי. ואלה יצאו מן העיר לקראתם ויהיו לישראל בתווך
אלה מזה ואלה מזה ויכו אותם עד בלתי השאיר לו שריד ופליט (יהושע ח' 21-22)

הערה: המבקש להרחיב בנדון, יקרא בספרי התנ"ך - כף החובה (תמוז סטימצקי 1986 ע' 24-26).

ג. הצו בדבר ערי המקלט אמור להקהות את הדחף הקמאי לנקום את הדם השפוך בדם שופכו. אני מניח שבתקופה בה החוק הזה נחקק - היה בו מן הקדמה, אבל החוק לא ביטל את עצם תקפותה "החוקית" של נקמת הדם. המעשה הברברי הזה, המוביל עד היום משפחות ושבטים לשפיכות דמים שאין לה תכלה וקץ, מובא בפרק ל"ה בניסוח של צו: "... מות יומת המכה, רוצח הוא, גואל הדם ימית את הרוצח בפוגעו בו" (פס' 21). רוצח בשגגה שיצא מעיר המקלט, ומצאו גואל הדם - "אין לו דם", כלומר, אין לו זכות קיום. החוק המקראי רואה בנקמת הדם "מוסד" הכרחי לקיום החברה: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו" (פס' 33). החוק המקראי, אם כן, מחייב שרשרת אינסופית של שפיכות דמים למען איזה איזון אלוהי של הדם בעולם.

ואדם מן היישוב היום, המתחלחל מעצם הרעיון שהמדינה צריכה לרדת לרמה של רוצח, ולנצח על טקסי הרג מפלצתיים, שואל עצמו: איך תחדל הארץ להחניף (לטמא, להשחית), אם יתווסף עליה גם דמו של הרוצח? מה היתרון החשוב בצדק האלוהי אם אדם שרצח בשגגה - יירצח על ידי גואל הדם משום שיצא מעיר מקלטו? לפי החשיבה שלנו היום, הרוצח לא קיבל את חייו מן המערכת השיפוטית, על כן, אין זו רשאית לגזול אותם ממנו. אבל מערכת השיפוט המקראית מתיימרת לקבל את סמכותה מן האל, אשר ברא שמיים וארץ, והפיח רוח חיים באדם. כיוון שהוא העניק חיים לאדם - הוא גם קובע מתי יכולה מערכת השיפוט שקיבלה, כביכול, את סמכותה ממנו - להפסיק אותם. זאת אף זאת, המחוקק המקראי דורש כי הנוגעים בדבר (הנפגעים, באי כוחם, המתלוננים, העדים) יהיו הראשונים אשר יבצעו את גזר הדין. הנפגע עצמו חייב לרדת לדרגה של פושע כדי לקיים את "הצדק" המקראי (ראו לדוגמה: במדבר ל"ה 19, דברים י"ג 10, כ"א 18-21).

חקיקה המתיימרת לשאוב את סמכותה מן האל - סופה להוריד את האדם לרמה של תת-אנוש, והחוקים האכזריים האלה יוכיחו.

הערה: המבקש להרחיב יקרא בספרי הנ"ל, ע' 137-139.

ד"ר משה גרנות - PhD מטעם אוניברסיטת בר אילן, איש חינוך, מרצה במכללה, מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במשרד החינוך, פרסם כארבעים ספרים וחוברות בתחומי העיון, החינוך, הספרות היפה וספרות ילדים. מהחשובים בהם:

• "התנ"ך כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986
• "אמונה משלו: היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993
• "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות 1996
• "שיחות עם חוזר בתשובה", הוצאת עם חופשי ‏1999
• "עגנון ללא מסווה", ירון גולן 1991
• "האב קובלסקי", עקד 1991 (רומן)
• "המאהב השני של הרבנית", תמוז 1997 (רומן)
• "להיות כמו כולם", כתר 1986
• "הנדר", תמוז 1986
• "הדמעות הטובות של ערגה", מסדה 1992
• "מיקינרו", דני ספרים 1996
• "הזבוב הירוק והמעיל הכתום", דני ספרים 1997

***

אתר חופש ממליץ לקוראיו על הספר הבא:
דניאל פרידמן (פרופסור למשפטים באונ' ת"א): "הרצחת וגם ירשת? - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא", הוצאת דביר, 2000