התפתחות היחס הדתי-חברתי להומוסקסואליות (2)

למאמר הראשון

בימים עברו ראתה החברה בגבר ההומוסקסואל מעין דמות קדושה או ראויה להערצה, בשל הנטיות המיניות הבלתי רגילות, אשר היוו גורם לימינלי [1] במעמדם החברתי. ההומוסקסואל, שבראיה הקדומה ממוקם מבחינה מיגדרית בין האישה לגבר, נמצא למעשה מחוץ לסדר החברתי, בו לנשים נועד תפקיד אחד ולגברים - תפקיד אחר. כמו בכל מקרה אחר של מעמד חברתי לימינלי, הווה אומר אדם הנמצא מחוץ לגבולות ההסדר החברתי המקובל, דבקה בהומוסקסואליות הילה של קדושה, או לכל הפחות הילה מיסטית, בשל קרבתם כביכול לכוח ההולדה הנשי מחד, ולתפקיד הלוחם המסורתי הגברי מאידך.

בדתות הקדומות תפקידם של ההומוסקסואלים בחברה הווה לעיתים מעין גשר בין שני הכוחות המנוגדים - בין הכוח הנשי היוצר ובין הכוח הגברי הכובש, אך ברבות השנים השתנה תפקיד זה, עד הגיעו לסטריאוטיפ ההומוסקסואל המודרני.

כאמור, אחת מאושיות התפיסה החברתית של ההומוסקסואל היא למעשה תפיסת החברה את הנשים, הואיל וההומוסקסואל מסמל את חציית הגבולות המפרידים בין המינים הביולוגיים. בעת העתיקה, ולמעשה עד השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית, נחשבה האישה לאלה בזעיר אנפין עקב יכולתה להעניק חיים, ובכך היוותה מגשרת בין האלים והעולם העל טבעי לבין האדם והעולם הגשמי. לראיה יבואו הנשים העוסקות במיסטיקה למיניה בעולם העתיק, החל מבעלת האוב מעין דור וכלה בכוהנות איליסיום ודלפי [2], או בעולם האלים הקטה [3] וקאלי [4] מחד, פרספונה [5] בתווך, ועשתורת [6] ודמטר [7] מאידך, המייצגות כל אחת אספקט שונה של כוחה של האישה, החל מכוח ההרס והכישוף השחור, הניתן לאלו שבכוחן להעניק חיים, דרך יכולת הגישור בין החיים למוות ובין האדם לאלים, וכלה בכוח ההולדה והפריון עצמו.

בעלת האוב
תצריב נחושת מאת גוסטב דורה

בתקופה הקדומה, כאמור, ניתן לראות כי הנשים, ודרכן גם ההומוסקסואלים, נחשבו לבעלי כוח מיסטי רב, ולא בכדי אוסרת התורה על רשימה ארוכה של אסכולות מיסטיות הנובעות מן הכוח הנשי הקורא תיגר על כוחו של האל. ההומוסקסואל, בהיותו נמצא בתווך, בין הגבריות לנשיות, היה לרוב מכשף, פילוסוף, לוחם או כוהן פריון, השואב את כוחו מן הגבריות ומן הנשיות כאחד, ועל כן בעל עוצמה רבה מאוד.

עם התפתחות המונותאיזם ומסירת העוצמה העל טבעית לידי האל והאל בלבד, השליך התיגר שהציבו הנשים בעל כורחן מול כוח הבריאה של האל היחיד, מן הסתם גם על ההומוסקסואל, ששוב אינו חביב האלים אלא כופר-בכוח ומכשף. האישה, הנותנת חיים, הפכה מסמכות רוחנית לגורם מזיק, שליחה של הכוח שהשיא את אדם הראשון לחטא הקדמון, דם הווסת, שנחשב למקודש ולסמל לכוחה העל טבעי של האישה היה לנידה הטמאה, וכיוצא בזה.

ביטון וקלאוביס מדלפי

המין ההומוסקסואלי, שבמזרח הקדמון קושר לפולחני פריון למיניהם, נאסר מכל וכל, כפי שנאסרו משכב בהמה, גילוי עריות ושאר סוגי פולחנים מיניים, רובם מקושרים לפריון הגברי והנשי כאחד. מעמדו הלימינלי של ההומוסקסואל, עם זאת, נותר בעינו לאלו שהעזו להודות בזהותם המינית הבלתי מקובלת, שכעת נעשתה ראויה לגנאי וחותרת תחת כוחו של האל הכול-יכול.

פולחן המין בהודו הקדומה - הקאמא-סוטרה

עם השתרשות התפיסה המונותאיסטית, ובמיוחד המונותאיזם הממוסד, החל בכנסיה הקתולית ועד הממסד הרבני וההיררכיה הדתית המוסלמית, הורע מעמדה החברתי של האישה, וכן גם מעמדו החברתי של הגבר ההומוסקסואל, כחותרים תחת סמכות הכנסייה, כופרים, מכשפים וכל היוצא בהם. שתי סיבות היו לדבר: האחת - המונופול לו טען הממסד הדתי כערוץ יחיד לחסדי האל, בכללם חסד ההולדה, ששוב לא נתפס כנובע מכוחה המיסטי של האישה להעניק חיים אלא כחסד הניתן לבני התמותה מיד האל הכול יכול, שהכנסייה היא נציגתו עלי אדמות.

השנייה, ומשום מה המפורסמת יותר, היא שלילתם המוסרית של יחסי המין, הנובעת למעשה בעקיפין בין השאר גם מן המאבק על כוח ההולדה בין האישה לכנסייה, אך גם מן הניסיונות המכוונים של הכנסייה להכרית את הקישור האישי של המאמין עם האל, שהיה מושג בין השאר גם באמצעות פולחן מיני, ובאמצעות זונות המקדשים הקדומות, אשר שימשו כמוליך דרכו יכול הגבר להתאחד עם האל ברגעי השיא המיניים שלו.

עם התקדמות תהליך זה, אשר נמשך מאות בשנים, וקצרה היריעה מלפרט כאן את מהלכו ולו בקווים כלליים, נוצר מצב חברתי-דתי בו האישה היא המשיאה את הגבר לחטא ומפתה אותו, ולמעשה משמשת שלוחת השטן. האישה הפכה לגנדרנית, נטולת מוסר מיני, שטחית ומסוכנת, תכונות אותן חונכה מינקות לדכא ביד רמה. הגבר, לצד הפיכתו לטהור יותר מן האישה, נחשב אף הוא לקל להתפתות, רברבן ונטול עמוד שידרה, למעט כמובן האצולה והכמורה, אשר שימשו כמדריכים לגבר הממוצע, על אף שלמעשה, בתקופות רבות לא היו שונים מן הגבר הממוצע ואף גרועים ממנו [8].

כפי שניתן להבחין, רבות מן התכונות המנויות לעיל נחשבות כיום לנחלתם ההומוסקסואלים, אשר כשם שבימי קדם זכו לחלוק את הטוב שבשני העולמות, נחלו בשלב זה - עם ירידת ערכו של האדם עצמו נוכח האל - את מידותיהם המגונות של שני המינים כאחד. גם כיום נחשב ההומוסקסואל לקל דעת, שטחי, גנדרן, חסר מעצורים ומעל לכל - מסוכן. אלמנט הסכנה, שהוא מיסודות התפיסה החברתית של ההומוסקסואל כיום, מקורו למעשה כלל אינו ברור. ניתן להניח כי הוא שילוב של הפחד מפני ההשאה לחטא, הן בדרך הפיתוי והן בדרך הכפייה, אשר מיוחסת מדי פעם גם בימינו להומוסקסואל, הפחד, הבלתי מוצדק למעשה, מפני "ציידי נפשות", המנסים "להמיר" את המבנה החברתי לדרכם, וכן גם אותו פחד עתיק יומין מפני הגורם הלימינלי, אותו גורם הנמצא למעשה מחוץ לסדר החברתי הקיים ולכן מהווה סכנה שבכוח.

עם התפתחות החילוניות והחלשות הדת, היו כאמור דעות מושרשות בהוויה האנושית עד כדי כך, שהניתוק מהדת כלל לא הפר אותן, למעשה. ההומוסקסואל עודו נחשב לחלש פיסית, גנדרן, קל דעת וכל שאר התכונות שהיו מיוחסות לנשים בעבר, אף כי למרבה הצער עם התמורה האיטית שהתרחשה במעמדן ובראייתן של הנשים בחברה המערבית לא חל שינוי רב לטובה במעמדם של ההומוסקסואלים. סיבות רבות לדבר, ביניהן הפחד מצד הגבר, שהושרש במהלך מאות השנים, מחציית הגבולות בין הגבריות לנשיות, אותה מסמלת ההומוסקסואליות, ומקצת האשמה נעוצה אף בהומוסקסואלים עצמם.

דויד ויהונתן
ציור מאת ג'יאמבטיסטה סימה דה-קונליאנו
צייר איטלקי, 1512-1459

עם תחילת השינוי החברתי, באופן איטי ובלתי מורגש בתחילתו, כבר היו מושרשים הסטריאוטיפים כלפי ההומוסקסואל במידה כזו, שגם ההומוסקסואל עצמו האמין בהם, ועם הגיעו להבנה באשר לנטייתו המינית קיבלם כהתנהגות לה ציפתה ממנו החברה. לפי מיטב התיעוד הקיים בידינו, נחשבו התנהגות נשית או מראה נשי כבר בתקופות קדומות יחסית כחלק מסימני ההיכר של ההומוסקסואל, בניגוד משווע לגבריות המופלגת אשר הייתה מנת חלקו ביוון העתיקה, למשל.

בכמה מן הסונטות המפורסמות של שייקספיר, למשל, ניתן לכך ביטוי ברור ביותר, למשל:

A woman's face, with nature's own hand painted,
Hast thou, the master-mistress of my passion
A woman's gentle heart, but not acquainted
With shifting change, as is false woman's fashion [9]

שייקספיר משווה את אהובו לאישה, הן מבחינת מראה חיצוני והן מבחינת אופי, ומעמיק את ההשוואה בהמשך הסונטה. על-אף שאידיאל היופי הגברי בתקופתו אמנם היה נשי במהותו, ניתן לראות כי שייקספיר שואב רבות, במודע או שלא במודע, מן הסטריאוטיפ המוכר לנו עד עצם היום הזה. מושא אהבתו הוא נשי ועדין, והוא אף מכנה אותו "אדון-גבירת אהבתי" [10].

במקורות מאוחרים יותר ניתן לראות עד כמה השתרשו דעות וסטריאוטיפים אלו, למרות שלא היו מבוססים כלל ועיקר. ב"אוצר הרפואה והבריאות", למשל, שראה אור בישראל בשנת 1950, ניתן לראות זאת בבירור [11]. הכותב, או הכותבים, מציינים לאו דווקא מאפיינים התנהגותיים, שהם חסרי כל ביסוס אם כי תואמים באופן מושלם לעיקרו של הסטריאוטיפ, אלא גם מאפיינים גופניים, דבר תמוה ביותר אך עם זאת משתלב היטב בעיקרון לפני ההומוסקסואל מהווה מעין מצב ביניים הנמצא בין הזכר לנקבה:

"הומוסכסואליות - זיקה מינית לא טבעית של אדם לבן מינו, תשוקה זו נחשבה תופעה פסיכו-פאתולוגית... יש רואים בהומוסכסואליות את ההשפעות המיניות של הילדות, של רע, תאווה מוגברת מפני חיים שבאניה... מאגנוס הירשפלד רואה בהומוסכסואליות אי תקינות מלידה... הגברים ההומוסכסואליים (מראים) סימנים נשיים... חלוקת השומן כמתכונת האישה, עור עדין, שדים מוגדלים..." וגו'.

על אף היעדר המשווע של ביסוס בכל הנוגע לדעות ממין זה, ניתן לראות במפגני הכוח הגדולים של הקהילה ההומוסקסואלית בימינו, דוגמת "מצעד הגאווה", ובמקרים מסוימים גם בחיי היום-יום, התאמה כמעט מושלמת לסטריאוטיפ. לא ניתן לומר, כפי שאומרים רבים גם בימינו, כי התנהגות מעין זו מוטבעת באופי האדם ההומוסקסואל. דבר זה אינו מבוסס, גם מכיוון שרובם המכריע של ההומוסקסואלים כלל אינם שותפים להתנהגות זו, וחלקם אף סולדים ממנה, גם עקב הסתירה המשוועת בין ההומוסקסואל הסטריאוטיפי המודרני לבין הדעות שרווחו בעבר הרחוק בנוגע לדמותו של ההומוסקסואל. במיוחד נכון הדבר לגבי יוון הקדומה, בה היה ההומוסקסואל לוחם משכמו ומעלה, וסופר בה על גיבורים רבים, ביניהם אכילס ופטרוקלוס, אשר לפי המסופר בכמה מקורות היו למעשה זוג [12]. "הלגיון הקדוש" של תבי, יחידת עילית ובה 300 לוחמים הומוסקסואלים, היה אף הוא דוגמה מאלפת לסתירה שבין ההומוסקסואל המודרני לבין אחיו הקדמון.

אכילס ופטרוקלוס

הסבר לתופעה זו ניתן למעשה בהיותם של ההומוסקסואלים, על אף היותם לימינליים מבחינת מגדר, חלק בלתי נפרד מכל חברה באשר היא, בכלל זאת החברה המונותאיסטית, שפעלה כה רבות בכדי ליצור את הסטריאוטיפ המודרני כאורח החיים המצופה מן ההומוסקסואל. על אף היחלשות הסטריאוטיפ בימינו, והיותו נכון למעשה רק כלפי מיעוט קטן, הרי שהוא ממשיך להתקיים הודות לאלו מן ההומוסקסואלים הרואים בו את אורח החיים הנכון בעבורם, והנותנים פומבי לדעתם.

מובן מאליו הוא, שבהינתן לחברה ההטרוסקסואלית זיז זה לאחוז בו, הרי שדעות כגון אלו זוכות למשנה תוקף, ובדרך זו מתחזק ומונצח אותו מיתוס, שנולד עם התעצמות הממסד הדתי בימי קדם.

1. על הלימינליות החברתית ומשמעויותיה החברתיות-רוחניות ניתן לקרוא בעבודתו של האנתרופולוג ויקטור טרנר.
   
   
2. האורקל של דלפי ופולחני המיסתורין של דמטר באיליסיום היו שניים מהפולחנים המיסטיים החשובים של יוון העתיקה.
   
   
3. אלת הכישוף והמאגיה במיתולוגיה היוונית
   
   
4. אלת ההרס במיתולוגיה ההינדית
   
   
5. אלת השאול במיתולוגיה היוונית, זוגתו של האדס. פרספונה היא בתה של דמטר, אלת האדמה, והיא שוכנת בימות החורף בשאול לצד בעלה ובימות הקיץ - על האדמה עם אמה.
   
   
6. אלת הפריון הכנענית
   
   
7. אלת האדמה והפריון במיתולוגיה היוונית
   
   
8. ידועים לשמצה בתחום זה היו אנשי הכנסייה של תקופת הרנסנס, ובראשם האפיפיור אלכסנדר ה-6, שזכור עד היום כאדם מושחת, נהנתן ורודף שמלות.
   
   
9. William Shakespeare, sonnet XX
   
   
10. תרגום חופשי של המחבר
    
    
11. מתוך "אוצר הרפואה והבריאות", ישראל, 1950
    
    
12. באיליאדה מאת הומרוס מתוארים היחסים ביניהם בפירוט רב, כאשר לאחר מותו של פטרוקלס מוכרעת מלחמת טרויה בשל נחישותו של אכילס לנקום את מות אהובו. כמו כן מציין אפלטון את היחסים ביניהם בחיבורו "המשתה", כדוגמה להקרבה עצמית יוצאת מגדר הרגיל בשם האהבה.