|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אינדקס המאמרים
בתרבות המודרנית, הן בעולם היהודי-נוצרי הן בעולם המוסלמי, נחשבת ההומוסקסואליות לתופעה מגונה. רתיעה זו מפני הומוסקסואליות נחשבת ברוב החברות לדבר טבעי. עם זאת, בעבר הרחוק נחשבה אהבה הומוסקסואלית דבר טבעי ואף ראוי לשבח, כפי שעולה מכתביו של אפלטון. לדוגמה -באחת מיצירותיו החשובות בתחום זה, "המשתה": "...ולפיכך הם הטובים שבנערים, שכן הם הגבריים ביותר מטבעם. יש אמנם הטוענים שהם חסרי בושה אבל דבריהם רק שקר וכזב. לא מחוסר בושה הם עושים זאת אלא מאומץ הלב והגבורה והגבריות שלהם, כי הם שמחים לקראת מה שדומה להם..." [1]
ההתנגדות הממוסדת הראשונה להומוסקסואליות מובאת למעשה בספר ויקרא, והטעם ממנו היא מובאת מעורר תהיה: ""ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה הוא; ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה-בה ואישה לא תעמד לפני בהמה לרבעה בה תבל הוא; אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם" [2] לאמור, הפגם המוסרי בהתנהגות הומוסקסואלית נמצא לא בהתנהגות ההומוסקסואלית עצמה, אלא בשכיחותה בין הגויים. מין פולחני, בין אם הטרוסקסואלי או הומוסקסואלי, אכן היה נפוץ ביותר בפולחן הפריון הכנעני, ומכאן נובע גם האיסור על קדשות, ולמעשה גם מקומן הנחות יחסית של נשים בפולחן היהודי לדורותיו. בתחילת דרכה של הנצרות, לעומת זאת, לא היה קיים איסור מפורש על הומוסקסואליות. האיסור התרבותי החזק על הומוסקסואליות, שלדעתי לא היה מתקיים גם ביהדות בעוצמתו הנוכחית בלא השפעת העולם הנוצרי, נובע גם הוא ממלחמתה של הנצרות בדתות הפגאניות הקדומות. סממנים בעלי אופן מיני, כגון נשיקת האחווה וטקסים מיניים נוסח Hieros Gamos המפורסם, נאסרו ע"י הכנסייה הקדומה תחת איצטלה של מוסר, אך למעשה מדובר במאבק דתי בין הכנסייה המונותאיסטית לדתות הפגאניות העתיקות.
התהליך, שלבש צורות שונות בדתות השונות, היה למעשה כמעט זהה: הכרתת הפולחן המיני, לרבות ההומוסקסואליות, שבתרבויות רבות לבשה אופי מיסטי, בדרך לקיבוע מעמד הדת הממוסדת, בין אם מדובר בכנסייה הנוצרית, בקהילה היהודית או בהיררכיה הדתית-שלטונית המוסלמית, כערוץ גישה בלעדי אל האל. תהליך זה דומה בעיקרו לתהליך חיסול הדמויות הנשיות המקודשות, ולמעשה מהווה את השלמתו: הפולחן המיני המערב נשים ניתן היה לחיסול באמצעות חיסול הנשים הקדושות, שבאמצעות מגע מיני איתן הגבר אמור להגיע לחוויה דתית-טרנסנדנטלית, ובכך להשאיר את הדת הרשמית כערוץ היחיד הפתוח בפני האדם לחוויה האלוהית. לרוע מזלה של הדת הממוסדת, הקדשות לא היו הדרך היחידה לחוויה האלוהית בדתות הקדומות: לצד מקביליהן הגבריים, לרוב כוהני פריון, היה בשימוש הדתות העתיקות מגוון נרחב של סמי תודעה, טקסים מיסטיים למיניהם ושאר ערוצי גישה אחרים אל החוויה האלוהית. רבים מערוצי הגישה הללו נחסמו באמצעות תהליך דומה, וכאן ניתן לציין רבים מסמי התודעה והטקסים המיסטיים למיניהם, שעל אף שלרוב היו בעלי אופי מיני בעליל, לא היו למעשה טקסים מיניים. בניגוד לטקסים הקדומים, שאך מעטים מהם היו יכולים להיות מוסבים לשימוש הכנסייה, שפולחנה היה אפולוני במובהק, מספר סמים הוסבו בקלות למטרות הדת המונותאיסטית, כגון היין, המור והלבונה, וסוגי קטורת אחרים רבים שהיו בשימוש נרחב באירופה של ימי הביניים, כולם בעלי תכונות פסיכו-אקטיביות כלשהן.
ביהדות אמנם הופסק כמעט לחלוטין השימוש בסמים למטרות פולחן החל מחורבן בית המקדש השני, למעט היין, אך לעומת זאת התרחבה שכיחות המיסטיקה, ובמיוחד הקבלה, בקרב הקהילות היהודיות במיוחד באירופה. מכיוון שהיהדות, החל מחורבן בית המקדש השני, לא נזקקה למעשה לכלים שהיו בשימוש בידי הכנסייה הקתולית, שבתקופה זו החלה לבסס את כוחה, או האיסלאם, שיצא למסעות כיבוש נרחבים ברחבי הלבנט, ניתן לשער במידה רבה של ביטחון כי דחיית החוויה הטרנסנדנטלית כחלק מהפולחן היהודי נבעה משני גורמים: ראשית, שימור המצוות באופן עיוור מטעמי אמונה או מטעמי שמירה על אחדות כלשהי בקהילה. שנית, השפעה, ואולי אף איום, שנבעו מהסביבה הנוצרית או המוסלמית. בנוסף לעקרונות הפרגמאטיים הברורים העומדים ביסוד דחיית ההתנהגות ההומוסקסואלית בחברה הנוצרית של ימי הביניים, קיים עוד חשש כבד מפני הומוסקסואלים שגרם להחמרת יחסה של הכנסייה כלפיהם. האקט המיני, ובמיוחד הפולחן המיני, מקושר בכל תרבויות העולם ליצירת החיים וללידה, ומכאן גם נובע כוחן המיסטי של הנשים בכל התרבויות הפרימיטיביות באשר הן, וגם כוחה הבלתי מבוטל של האישה הקדושה של הנצרות - מריה אם ישו. השימוש שנעשה במריה, הבתולה שיצרה חיים בלא התערבות גבר כלשהו, מעורר השתאות: מחד, המגע המיני הפך לדבר טמא, התאחדות עם האישה, שותפתו של השטן למעשה החטא הקדמון, ומאידך, ההולדה של אישה בלא התערבות הגבר, שהוא כביכול הכוח המטהר בעולם, הפכה לנס ראשון במעלה. למעשה, ניתן להסביר תופעה זו באופן הבא: האישה מסוכנת אך ורק כאשר היא באה במגע עם הגבר, הנתון להשפעתה השטנית. כאשר היא לבדה היא מסוגלת להגיע למדרגה כלשהי של קדושה. ההומוסקסואל, לעומת זאת, אינו מסוגל להעניק חיים בגוף, אך בתפיסה הקדומה, כפי שמציג אפלטון, הוא מסוגל להעניק חיים מסוג אחר: "'ואלה שהריונם בגוף,' אמרה, 'נוטים יותר לפנות לנשים, ומזוהים יותר עם ארוס מן הבחינה הזאת. שכן לדעתם הם מבטיחים לעצמם באמצעות הרבייה חיי נצח וזיכרון ואושר לדורי דורות. ואילו אלה שהריונם בנפש - והרי יש שמתעברים בנפש יותר מאשר בגוף - הרים ויולדים את מה שמתאים לנפש. ומה מתאים לנפש להרות וללדת? את התבונה ואת שאר המידות הטובות שיוצרים המשוררים ואלה מבין בעלי המלאכה המכונים ממציאים'" [3] כפי שניתן להבין מדברי אפלטון, אלו שהריונם בנפש הם לרוב ההומוסקסואלים, שבמקום לפנות לנשים ולהתעבר בגוף, "נושאים זרע בנפשם" ומולידים רעיונות, יצירות אומנות והמצאות למיניהן במקום ילדים בשר ודם. כפי שניתן להבין, לידה מסוג זה היוותה איום מיוחד כלפי הכנסייה הקתולית, שנאבקה לבסס את מעמדה, שכן רעיונות כפירה למיניהם היו הרי אסון בעבורה. ואכן, בשל אותו רעיון עתיק, לפיו הוגי הדעות הם לרוב הומוסקסואלים, ברבים מאישומי הכפירה של ימי הביניים מופיע סעיף כלשהו הקשור להומוסקסואליות. כתוצאה מאותה דעה, שהושרשה במהלך השנים, ההומוסקסואל נחשב, בצדק או שלא בצדק, לאויבו של כל ממסד דוגמאטי במהלך ההיסטוריה, וחלק גדול מהרתיעה מתופעה זו נובע מהפחד, שברבות השנים הפך לכמעט בלתי מודע, מפני הלידה בנפש של אפלטון, שעלולה לסכן את הסדר הקיים. כאמור, ישנן שתי סיבות עיקריות לרתיעה התרבותית מפני הומוסקסואליות: ראשית, שכיחות הפולחנים המיניים-טרנסנדנטליים בתרבויות הפגאניות הקדומות, וביסוס המונופול של הכנסייה על החוויה הדתית; שנית, הפחד מפני ההתעברות ברוח ולידתם של רעיונות כפירה. שתי הסיבות האלו, עקב היותן תקפות גם לגבי שלטונות חילוניים מסוגים מסוימים, הביאו במהלך מאות שנים של חיזוק והקצנה לאיסור הדתי-חברתי הגורף על הומוסקסואליות, שמתקיים, במידה זו או אחרת עד ימינו אנו. למעשה, המצב החברתי כיום מעניק משנה תוקף לסברה דלעיל, עקב ההתנגדות החזקה להומוסקסואליות לא רק באזורים דתיים ובשלטונות תיאוקרטיים, כגון איראן, הקהילות הדתיות בדרום ארה"ב וכיוב', אלא גם בשלטונות דיקטטוריים חילוניים, כגון סוריה, מצריים, סין וכו', ולעומת זאת באזורים דמוקרטיים וחילוניים, ניתן לראות החלשות של אותה ההתנגדות, כגון במערב וצפון אירופה, קנדה וכיוב'.
ייתכן הסבר נוסף, והוא החריגה מהנורמה החברתית, היוצרת התנגדות כלשהי בקרב רוב החברה. עם זאת יש לציין, שבתקופות הקדומות חריגה מסוימת זו התקבלה בברכה, ונחשבה חיונית לקיומה התקין של החברה, בניגוד מוחלט לחריגות אחרות מן הנורמה החברתית. ברוב התרבויות שתיית כוס יין "כמנהג הברברים" (כלומר, בלא דברים או ברכה) גררה תגובה חמורה שבעתיים מאשר נשיקה בין שני גברים, כך שלא ניתן לראות ברתיעה תגובה טבעית ואוטומטית לחריגה זו מהנורמה. גורם נוסף, המתקשר לשני הגורמים העיקריים שנמנו לעיל הוא האיסור החברתי על הנאה ממין בתרבויות המונותאיסטיות. המין ההטרוסקסואלי נחשב ע"י רוב הדתות ל"רע הכרחי", ולמעשה חלק מעול מצוות (מצוות פרו ורבו), והיה מותנה באישורו של הממסד הדתי, בצורה של טקס הנישואין. המין ההומוסקסואלי, לעומת זאת, נחשב כמטרת הנאה, מכיוון שאינו מוביל להולדת ילדים, ועל כן נחשב לחטא מוחלט, כמו מין שאינו "כדרך הטבע" בין זוג הטרוסקסואלי נשוי, כלומר, כל אקט מיני שאינו וגינאלי. קיום יחסי מין למטרת הנאה, כמו גם למטרת פולחן, נאסר ע"י הכנסייה ושאר הממסדים הדתיים, בתואנה של הפקרות ופגיעה במוסר. תואנה זו למעשה מכסה על חששו של הממסד הדתי מפני דיונסאיזציה של החברה, העומדת בסתירה למטרות הממסד הדתי, ולכן גם אחד מנדרי הנזירות החשובים ביותר הוא נדר הפרישות, כלומר ההינזרות מתענוגות הבשר, במיוחד בקרב הנזירות, הנחשבות לנשואות לאל.
עם זאת, ניתן לראות אי אלו סממנים מתירניים בהתנהגותן של כתות קדומות, לרבות הנוצרים הראשונים, אשר במושגים של ימינו ייחשבו כסממנים הומוסקסואליים במובהק, כגון נשיקת האחווה וביטויי החיבה הגופניים בין גברים המוזכרים בהרחבה בבשורות האפוקריפיות. למשל - בבשורה של פיליפוס, אחת המפורסמות מבין המגילות הגנוסטיות, מביעים תלמידי ישו קנאה ביחסים הכביכול ארוטיים שלו עם מרים המגדלית. בפסוק הבא ניתן לראות זאת בבירור: "אך ישוע אהב אותה יותר מכל תלמידיו ונשק לה תדיר על [פיה]. שאר תלמידיו נעלבו מאוד וביטאו את מורת רוחם. הם שאלו אותו, 'מדוע אתה אוהב אותה יותר מאתנו?' והמושיע ענה להם, 'מנין לכם שלא אוהב אתכם כשם ש[אוהב] אותה?'". [4] מן המובאה דלעיל ניתן לראות, כי קינאתם של שאר השליחים סובבת לאו דווקא סביב מעמדה של מרים המגדלית, שכפי שישו מציין אינו בהכרח עליון על זה שלהם, אלא סביב ביטויי הקרבה הגופניים, בהתאם למסורת של קרבה גופנית ככלי להתעלות נפשית אותה ניתן לראות בפולחנים האליליים הקדומים. גורם אחרון, והשנוי ביותר במחלוקת, הוא התיגר שההתנהגות ההומוסקסואלית קוראת על מושג הגבריות המודרני. בניגוד מוחלט לתקופה הקדומה, בה הומוסקסואליות נחשבה להתנהגות הולמת ורצויה בקרב בני המעמד הלוחם (לראייה יבוא "הלגיון הקדוש" מתבי), ההומוסקסואליות כיום נחשבת להתנהגות הנוגדת את האתוס הגברי מסיבות שונות. לא מן הנמנע ששינוי זה בגישת האתוס הגברי להומוסקסואליות נובע, לפחות בחלקו, מהקו הדתי חברתי הממושך, ומאות השנים בהם נלחמו אבירים בשם הכנסייה ולמענה, והמלכים יצאו למלחמות בברכת האפיפיור ולהכרתת הכופרים למיניהם. קיימות גם סברות כי עצם האקט המיני ההומוסקסואלי עצמו נחשב לפגיעה באתוס הגברי, דבר הנכון לאור האמור לעיל, אך בזמנים קדומים אותו אקט עצמו שימש בתרבויות רבות דווקא כפולחן פריון, בו מעביר הכהן את ברכת אלי הפריון באמצעות זרעו אל הגבר המבקש ברכה. כיום, לעומת זאת, אקט החדירה מסמל את חציית הגבול בין המינים, וכביכול פוגם בפוריותו ובגבריותו של הגבר הנחדר, תפיסה שגם היא, ככל הנראה, נובעת מתעמולה מתמשכת מצד הממסד הדתי, שניסה לחסל את פולחן אלוהי הפריון, שמאז ומעולם היה פולחן חזק במיוחד.
אי לכך, נותרו שני גורמים עיקריים ליחס המודרני כלפי תופעת ההומוסקסואליות: ראשית, המלחמה רבת השנים של הממסד הדתי המונותאיסטי כנגד הפולחנים הפגאניים העתיקים, ובראשם פולחני הפריון, ושנית, החשש מפני הסטייה האפשרית מן ההתנהגות הנורמטיבית, שעלולה לערער את אושיות השלטון הדתי והחילוני כאחד. שילובם של שני גורמים אלו במהלך מאות השנים שמאז הנחת היסוד למונותאיזם הממוסד, ויתכן וקיימים גורמים נוספים, יצר את היחס החברתי המוכר לנו כיום כלפי ההומוסקסואליות.
נובמבר 2006 |
|||||||||
לגירסת הדפסה
| חברים ב- |  |
עוצב על ידי |  |
|||