"444" - הקדומה בגולגלות האדם:

פרופ' יואל רק

פרופ' יואל רק הוא פרופסור לאנטומיה ולאבולוציה של האדם
במחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

אתר חופש מודה לפרופ' רק ולמערכת "מחשבות" על ההיתר האדיב שנתנו לנו לפרסם את המאמר.
במקורו התפרסם המאמר בגיליון 67 של "מחשבות" - מדע ומיתוס, אפריל 1995.

חלק חמישי

הומו הביליס

הומו הביליס ("האדם המחונן" מבחינת יכולתו הטכנית) הוא המין הבא ברצף המאובנים שלפני הומו ארקטוס. זהו המין שבעצם קיומו מהווה נדבך נוסף בגישור הפער שעוד נותר בין אנטומיית הומו ארקטוס לבין אנטומיית קוף העל. הומו הביליס חי אך ורק באפריקה. שרידיו מתגלים בעיקר במזרחה, אך גם בדרומה יש עדות לקיומו. נפח מוחו היה קטן באופן ניכר מזה של הומו ארקטוס, ולא עלה על 600-700 סמ"ק. הן פיזורו הגאוגרפי המוגבל והן רשימת כלי האבן הפשוטים שהייתה ברשותו - הם מן הסתם ביטוי לנפח מוחו הקטן. נפח צנוע זה והאפקט שיש לכך על צורת הגולגולת הם בעיקרון הסממנים האנטומיים היחידים המבדילים בינו לבין הומו ארקטוס המאוחר יותר. תחילת הופעתו היא לפני כ-2 מיליון שנה, וקיימת אי בהירות רבה לגבי משך קיומו.

כמו במקרה של הומו ארקטוס, גם בהומו הביליס נכללים פרטים שעדיין יש ויכוח נוקב על מעמדם הטקסונומי ועל מידת ההצדקה להכלילם בו. נראה שהכללה כזאת תביא להגדלת השונות הרבה מעבר למאפיין בדרך כלל מין ביולוגי. ואכן, בשנים האחרונות הייתה עדנה מסוימת לחלקו המאוחר של רצף המאובנים של הומו הביליס. רבים מהחוקרים מסכימים לראות בפרטים אלה מין נפרד (ואולי אף מינים אחדים), המגשר, בעיקר מבחינת נפח מוחו, אף על הפער הקטן שבין הומו הביליס לבין הומו ארקטוס. אחת הגולגלות המפורסמות של מזרח אפריקה, למשל, זו הנושאת את המספר הקטלוגי KNM-ER 1470‏ - נהוג לראותה ושרידים הדומים לה כמייצגים מין נפרד, הקרוי הומו רודולפיינזיס. שרידים מיוחדים אחרים - הוצע לראות כמייצגים מין אחר: הומו ארגסטר.

ובכן התמונה האידיאלית מבחינתה של תאוריית האבולוציה, לפחות המסורתית, מתערערת כביכול לנוכח טווח קיומם של המינים שנדונו עד כה. שיטות תיארוך מתקדמות והגדלת רשימת המאובנים מצביעות ללא ספק על כך שזמן קיומו של הומו ארקטוס חופף את סוף זמן קיומו של הומו הביליס, האמור להיות אביו מולידו. גם לא מן הנמנע שסוף זמן קיומו של הומו ארקטוס חופף את ראשית טווח קיומם של מינים מאוחרים ממנו (מבין אלה המוזכרים לעיל - למשל הומו סאפיינס). מציאות זו אינה אפשרית על פי התפיסה המסורתית של האבולוציה, הרואה השתנות ליניארית הדרגתית ממין אחד למשנהו. תפיסה זו, המכונה התפיסה האנאג'נית (anagenesis), רואה את האבולוציה כסולם, שעל שלביו "מטפס" מין אחד והופך בסוף בשלמותו למין אחר (איור 2). אין זה אפוא בא בחשבון, על פיה, לצפות למצוא בפרק זמן נתון מין אחד במקביל למין שאמור להיות אביו מולידו. ואולם, נראה כי לוח הזמנים ההולך ומתבהר ופיזור מיני האדם לאורכו מאששים דווקא את התפיסה האחרת, המכונה התפיסה הקליידוג'נית (cladogenesis), הרואה את התהליך האבולוציוני כשיח רב הסתעפויות (איור 2).

איור 2: התפיסה הקליידוג'נית רואה את התהליך האבולוציוני
כשיח רב-הסתעפויות.

עיקר השינוי בעולם החי לאורך ציר הזמן, על פי גישה זו, קורה לא לאורכו של קו אבולוציוני יחיד (ובצורה קווית רציפה לאורכו), אלא בעיקר בסמוך להתפצלותו של ענף מסוים ולאחריו, וזו למעשה תחילת התהוותו של מין. השונות הולכת ומצטברת עם הזמן, ככל שגדל מספר הענפים המתפצלים זה מזה. במילים אחרות, השינוי הנצפה בעולם החי ועוצמת היקפו ההולכת וגדלה - אינם אלא פועל יוצא של רצף הענפים המתפצלים ושל שכיחותם של אירועי התפצלות אלה. על פי התפיסה הקליידוג'נית, אם כן, מין ב' ניתן (מסתעף) ממין א', מפתח את ייחודו ומתקיים במקביל לאביו מולידו. מין ג' מסתעף ממין ב', מפתח אף הוא את ייחודו שלו, וכלל לא מן הנמנע שעתה הוא מתקיים במקביל לשני אבותיו ששרדו. כך נמשך התהליך, והשונות בעולם החי הולכת וגדלה בעקבות התפצלויות אלו והשינויים שכל אחת מהן הביאה. השאלה אם ענפים אלו, כולם או חלקם, מגיעים להווה - זניחה. נקודת הזמן שבה אנו חיים, יש להדגיש, היא נקודה בעלת חשיבות סובייקטיבית בלבד.

על פי תפיסה זו, נפח מוחו של האדם אומנם הלך וגדל עם הזמן מ-500 ועד 1,400 סמ"ק, זאת הנטייה הכללית של תכונה המאפינת את "שיח" המשפחה, נטייה הקרויה מורפוקליין (morphocline), אך לא מן הנמנע למצוא, כי המין שהתאפיין ב-600 סמ"ק המשיך להתקיים במקביל ל"צאצאו", שנפח מוחו כבר היה 800 סמ"ק, ואף לא נופתע לשמוע, ששני אלה המשיכו להתקיים בצד "יוצא חלציהם", שהתהדר בנפח מוח של 1,100 סמ"ק.

כאן בדיוק גם טמון ההסבר לרעיון עתיק יומין - רעיון ששימש (ועדיין משמש אצל רבים מאיתנו) כעדות ניצחת לגודלה וליופייה של היצירה האלוהית. רעיון זה שהיה בעל עוצמה אדירה בזמנו, היה שכיח ומקובל עוד הרבה לפני דרווין (למעשה עוד מזמנם של הפילוסופים היוונים). זהו רעיון "השרשרת הגדולה של הקיום" - The great chain of being, שעל פיו נתפס כל עולם החי כשרשרת אופקית, שחוליותיה מהחד-תא הפשוט ביותר עד האדם ואפילו הלאה - פרוסות בסדר רציף, עד אלוהים עצמו, וכולם קיימים בו זמנית מאז הבריאה ועד היום. די לבחון את מצעד החיות בדרכן לתיבת נוח באחדים מספרי הילדים של היום, כדי להיווכח עד כמה עדיין ניכר רישומו של רעיון זה. אפילו גזעיו המודרניים החיים כיום של האדם היו מסודרים.

בעוונותינו, לאורכה של אותה שרשרת, ומקום קרבתם היחסי על הרצף למלאכים ולאלוהים - שיקף את יחסם של משחזרי השרשרת אל קבוצה אתנית זו או אחרת. שיאה הארצי של אותה שרשרת היררכית היה בדרך כלל הגזעים האירופיים - מייד מאחורי מלאכי השרת ואלוהים בכבודו ובעצמו. ממד הזמן (האנכי) לא שיחק כל תפקיד בתאוריה, משום שלפי תפיסה זו, כך נראית השרשרת מאז בריאת העולם.

חלק שישי - אוסטרלופיתקוס אפארנזיס בחזרה לתוכן העניינים