"444" - הקדומה בגולגלות האדם:

פרופ' יואל רק

פרופ' יואל רק הוא פרופסור לאנטומיה ולאבולוציה של האדם
במחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

אתר חופש מודה לפרופ' רק ולמערכת "מחשבות" על ההיתר האדיב שנתנו לנו לפרסם את המאמר.
במקורו התפרסם המאמר בגיליון 67 של "מחשבות" - מדע ומיתוס, אפריל 1995.

חלק ראשון

תחת כותרת מוזרה לכאורה, "בנה של לוסי", דיווח לא מכבר השבועון המדעי הבריטי נייצ'ר (גיליון מרץ 1994) על גילויה של גולגולת ה"אדם" הקדומה ביותר. מעצם טיבו זכה הגילוי בפירסום עולמי נרחב גם בעיתונות הכללית. ואולם בכדי לעמוד באמת על משמעותה של תגלית זו, עלינו לשוב לאמצע המאה הקודמת, ולאו דווקא לדרווין, אלא לאחד מגדולי תומכיו - הביולוג הגרמני ארנסט הקל (דרווין עצמו המעיט, ואולי אף נמנע בכוונה מלהתייחס בספרו המונומנטלי על מוצא המינים למוצאו של האדם).

ובכן, ב-1868 נקט הזואולוג הגרמני הנודע הקל בצעד חסר תקדים: בספר, שכותרתו הבוטה בפשטותה עדיין מקוממת רבים - "גרסת הטבע לסיפור הבריאה", הוא טבע שם לאורגניזם נעלם, שבעצם מעולם לא התגלה. הוא כינה בעל חיים היפותטי זה "פיתקנתרופוס אלאולוס" (קוף-אדם אילם). הקל ראה בפיתקנתרופוס את החוליה החסרה שבין האדם והקוף, חוליה שעצם קיומה ומהות חזותה האנטומית הספציפית נגזרים ישירות מתאוריית האבולוציה של דרווין. הניסיון להעריך את צעדו זה של הקל מלמד כי אינו אלא פרדיקציה (חיזוי) מדעית לגיטימית, שכל תוכנה גלום למעשה בשם פיתקנתרופוס עצמו. תאוריית ההתפתחות של דרווין והתאוריה על מוצאו של האדם שנובעת ממנה - אכן מאפשרות לעשות פרדיקציה, שהרי רק בזכות זאת הן מוכתרות כתאוריות מדעיות. ואם, כפי שטוענת התאוריה, האדם והשימפנזה (או הגורילה), קרוביו החיים המיידיים ביותר של האדם, התפתחו במקביל בדרך של השתלשלות ושינוי מאב קדום משותף, הרי על פי פרדיקציה זו, ככל שנרחיק אחורה בזמן ונעמיק בשכבות הגיאולוגיות, כך ילך וייטשטש בהדרגה ההבדל האנטומי שבין האדם לבין השימפנזה, עד שנגיע לאב המשותף לשניהם - נקודת ההסתעפות של שני הענפים.

בעניין זה אנו נדרשים להבהיר סוגיות אחדות. נהוג לבקרנו כמי שנטלו לעצמם חופש לוגי רב מדי בפירוש של תיעוד המאובנים הזמין כיום. בהצהירנו על מאובן אחד שהתפתח פיזית לאחר, אנו מוצגים כמרחיקי לכת, כמי שמייחסים תהליך אורגני, דינמי בטבעו, לעצמים דוממים. המתנגדים לנו נוטים לראות במאובנים לא יותר משרידיהם של בעלי חיים שחיו בעבר ופשוט נכחדו. מכאן ועד ההבנה כי אחד התפתח אל השני, טוענים מבקרינו, רב המרחק כרחוק מזרח ממערב. השגות אלו אנו רגילים לשמוע בדרך כלל מחסידי הבריאה האלוהית, הבריאתנים, שמניעה אותם התקווה להציג את תאוריית האבולוציה כמגוחכת ואת העוסקים בה כשוטים. ואולם יש להודות כי תהיות מסוג זה מעלים גם רבים אחרים, ממתעניינים הדיוטות, ששאלותיהם מוצגות בתום לב, ועד לביולוגים ופילוסופים, הבוחנים מתוך עניין אמיתי את בסיסן הפילוסופי והלוגי של הצהרותינו אלה.

מנין, אחרי הכול, אנו שואבים את הביטחון להצהרות מסוג זה? הרי באמת מדובר ב"אבנים", ששום טכניקה מעבדתית לא תצליח להראות כי אחת התפתחה פיזית אל האחרת. ואולם בפירוש לא כך צריך להציג את הדברים. הפלאונטולוגיה, כמדע היסטורי, כפופה לקריטריונים של המדעים ההיסטוריים. כל שאנו שואלים הוא אם אכן יש ביטוי גשמי, בדמות מאובנים מוחשיים, לתאוריית האבולוציה של דרווין ולפרדיקציה של הקל, המבוססת על תאוריה זו; אם בכלל קיימים מאובנים כלשהם ההולמים את הפרדיקציה, ושנכון לשבצם, הן מן הבחינה האנטומית והן מן הבחינה הכרונולוגית, ברצף החזוי שבין האב המשותף לבין האדם. ובכן, התשובה החד משמעית לשאלות אלו היא - כן!

לפני שנים רבות היו רק מאובנים מתאימים מעטים, והיו מרווחי זמן עצומים בתוך השושלת. אך יש להדגיש כי אפילו במאובן אחד, אם הוא אכן מתאים לאותו רצף חזוי, יש משום תמיכה באותה תאוריה, גם אם מוגבלת. ואכן, משאת נפשם ושיא כל מאווייהם של החוקרים והנוסעים הראשונים אחרי דרווין היו - מאובן אחד. לדידם, "פיתקנתרופוס" אחד ויחיד יספק את ההוכחה. אך מובן מאליו שככל שירבו המאובנים ההולמים את הפרדיקציה מבחינה אנטומית וכרונולוגית, כך תלך ותתבסס ההשערה (ההיפותזה). למעשה, אפשר לנסח את התהליך כניסוי מדעי לכל דבר: כל חפירת מערה, כל מסע לגילוי מאובנים הוא בבחינת ניסיון מעבדתי לאשש או להפריך את התאוריה הנבחנת. ניסיונות אלה, יש להדגיש, הם מדעיים, גם אם אין כל דמיון בין חפירה במערה מאובקת, חשוכה ולחה ובין ניסוי במעבדה הסטריאוטיפית.

אידיאלית, הרצף חייב להגיע לצפיפות כה רבה, עד שההבדל המורפולוגי בין שתיים מהחוליות הסמוכות יהיה קטן דיו (כזה שבין אב לבנו, לנכדו או לנינו, למשל), בכדי שבאמת לא יהיה כל קושי לטעון, כי אכן אחד הוליד את האחר - עד שההצהרה שמאובן אחד התפתח מן האחר לא תקומם יותר מזו, שהכלב שנח לו על השטיח לפנינו הוא צאצאו של כלב אחר, אף על פי שמעולם לא היינו עדים להמלטה.

אם בכל זאת יקשה על מישהו (נוכח רצף מאובנים מסוים) לקבל את הקביעה שכל פרט ברצף הוא תולדה של זה שלפניו, ינבע קושי זה אך ורק מכך שעדיין אין בידו רצף ששלביו צפופים דיים. לפיכך עליו לחזור ולתאר לעצמו שלב מורפולוגי נוסף (כלומר, לעשות פרדיקציה) בין אלה שאינם ניתנים בעיניו לגישור גנטי (ולחפשו במציאות ממש, אם הוא פלאונטולוג). ואם אף בכך אין די, עליו לשוב ולחפש שלב נוסף ביניהם. כך יימשך התהליך הלאה והלאה, עד שהקרבה המורפולוגית בין שתי חוליות (בין שני מאובנים) תניח את דעתו של אחרון הספקנים. חשוב להבין כי למרות שאנו רחוקים ממציאות אידיאלית זו, כל תגלית מתאימה (לפרדיקציה) הסוגרת את המרווח האנטומי הקיים, מגבירה את אמינותה של התאוריה.

התהליך כולו הוא הדרגתי ואינסופי בטבעו; ככל שיגדל מספרן של החוליות המגשרות בין שתי צורות, כך, מטבע הדברים, יקטן בהתאמה מספר הספקנים, והתאוריה תלך ותתבסס. האפשרות שנמצא את כל שרידיו המאובנים של הענף, כלומר שהאב, בנו, נינו וכדומה יהיו כולם ברשותנו, היא מצב אוטופי לכל הדעות. ואולם דווקא משום כך, מיתממים הבריאתנים ומסרבים להסתפק בפחות מאשר מצב אוטופי זה כהוכחה לאבולוציה. שוב ושוב אנו נתקלים בדרישתם האבסורדית והטורדנית לראות את כל שלבי הביניים שברצף. כלל לא משנה כמה שלבי ביניים יעלה בידנו להציג, הם שבים ונתלים בעובדת חסרונו של שלב זה או אחר כנימוק לדחיית התאוריה. בלעדי רצף מושלם לחלוטין, הם מתעקשים, התאוריה לא מוכחת.

חלק שני - על ההבדלים האנטומיים שבין האדם לשימפנזה בחזרה לתוכן העניינים