פרו ורבו ומלאו את הארץ

מאת: ניצן

היינו פעם מעטים. אנחנו, בני האדם, זאת אומרת. הטקסט המקראי מספר על אדם וחוה, אבל גם המחקר המדעי האמיתי מסכים שבפרק זמן מסוים הסתכמה כל אוכלוסיית ההומו-סאפיינס במתי מעט.

ואז נהיינו רבים. רבים מדי. זו תכונה נבזית של האבולוציה ההופכת את המוצלחים לרבים, ולבסוף - לרבים מדי. והחלק המעצבן הוא שזה קורה בדרך כלל יותר באוכלוסיות מוחלשות.

פרופ' סטיב ג'ונס כותב על כך בספרו המופלא "כמעט כמו לווייתן" (ראו כאן או כאן):

"תפוצתו של כל בעל חיים נמצאת ביחס ישר לגודלו, ומספר הלווייתנים קטן בהרבה ממספר העכברים. ההתאמה הזו היא עקבית, וכמעט כל היונקים מעכבר עד לווייתן יושבים על אותו גרף ... האדם נפוץ פי עשרת אלפים יותר מהצפוי על-פי גודלו ... אילו נמצאו בני-האדם על הגרף המקשר בין עכברים לפילים, גודל אוכלוסיית העולם היה חצי מיליון בערך (ולא שישה מיליארד כפי שהוא היום [זמן כתיבת הספר]), ומספר האנשים בבריטניה היה שווה למספר כלבי הים החיים בה."

אבל החלק היותר המעצבן הוא לחזות ברשויות המעודדות בפועל תהליך זה. יש לכך סיבות רבות, ונראה שהן מקורבות זו לזו. סיבה אחת קשורה למה שאנו מכנים "דילמת האסיר". אנחנו צריכים להיות חזקים יותר ממכם, ולכן נתרבה יותר. אתם צריכים להיות חזקים יותר מאיתנו, ולכן תעשו בדיוק אותו הדבר. בסחפו של דבר נסבול כולנו מהתפוצצות אוכלוסיה וממחסור במשאבים.

עם שיטת החשיבה הזאת עוד ניתן איכשהו להתמודד, אבל הינה מגיעה לה הסיבה השנייה ושמה קץ לשיחה ההגיונית: אנו צריכים לנהוג כך כי אלוהים אמר. פרו ורבו ומלאו את הארץ. וכאשר תתמלא הארץ בכם - אני אהיה שם לעזור לכם. או שלא.