כמעט כמו לווייתן - מוצא המינים נכון לעכשיו

מרגש לגעת בגאונות, למשל לשמוע מה אמר איינשטיין על כל מיני דברים. מרגש ללמוד על תובנות שהפחיתו באופן דרמטי מהבורות של בני האדם, כמו למשל, המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. מרגש לקרוא ספר גאוני, כמו למשל "והיום איננו כלה" של אייטמטוב או "בדיונות" של בורחס.

"מוצא המינים" של דרווין מאפשר לנו לחוות את שלוש ההתרגשויות האלה יחד. זאת בתנאי שקוראים את המקור באנגלית, כי התרגום לעברית משנת 1965 נכתב בשפה ארכאית משהו.

אני, בעוונותי, עצל מבטן ומלידה, ולכן חיפשתי תחליף נוח בעברית. כמובן שהברירה הטבעית :-) הייתה ריצ'רד דוקינס וספרו "השען העיוור". נהניתי במידה מסויימת, אבל הרגשתי שלהדיוט כמוני ניתן לספר על מוצא המינים באופן הרבה יותר ברור, פשוט ובעיקר הרבה יותר סוחף.

איכשהו הגעתי ל"כמעט כמו לווייתן - מוצא המינים נכון לעכשיו", ספר עב כרס שאוחז למעלה מ-600 עמודים, סוחף ומרגש. פשוט נפלא. רוצו לקרוא ולא פחות חשוב, ביום ההולדת הקרוב של ילדתכם או ילדכם, או של אחותכם/אחיכם הקטן, קנו לה/לו את הספר הזה וכתבו לה/לו הקדשה מרגשת בתקווה שפעם גם היא/הוא תקרא/יקרא אותו. אני הולך לעשות את זה.

את הספר כתב סטיב ג'ונס, פרופסור לגנטיקה, וככה הוא מציג את ספרו: "הספר שלי מעדכן את דרווין ועושה אותו מותאם לימינו אלה. זהו נסיון לשכתב את מוצא המינים, עד כמה שהדבר אפשרי. הספר מתוכנן על פי מבנה ספרו של דרווין, ומתפתח כמותו ממשקי כפר למאובנים, מכוורות דבורים לאיים רחוקים - כמסגרת. ה"עובדות הגדולות" (עוד צירוף מילים האהוב על דרווין) שלי מעוגנות בבטחה בסוף המאה העשרים. "כמעט כמו לווייתן" הוא ניסיון לקרוא את מוחו של צ'רלס דרווין מעמדת היתרון של הידיעה המדעית בדיעבד, ולהראות איך תיאוריית האבולוציה מאחדת את הביולוגיה בימינו".

הפתעות גורמות בדרך כלל לריגושים, וההפתעה הראשונה ציפתה לי במבוא לספר, שבו מסביר המחבר, בשפה שווה לכל נפש, איך מדגימה התפתחותו של נגיף האיידס את האבולוציה. "אחד הקשיים בהבנת האבולוציה," כותב ג'ונס, "נובע מכך שהיא מנסה לשחזר היסטוריה שקצב מהלכה איטי בהרבה מזה של אלה החוקרים אותה". מילא אם מדובר באב קדמון משותף לבני האדם ולשימפנזים, אבל איך אפשר להתייחס ברצינות לדרווין שכתב בספרו: "אינני רואה כל קושי בכך שזן של דובים יהפכו, בדרך של ברירה טבעית, לשוכני מים על פי מבנה גופם ונוהגיהם, עם פיות ההולכים וגדלים בהדרגה, עד שתופיע לבסוף חיה מפלצתית לא פחות מהלווייתן".

כמובן שדרווין זכה לקיתונות של לגלוג על הרעיונות המוזרים האלה. עד היום מספר בני האדם שמאמינים בבריאת המינים בידי אלוהים גדול בהרבה מאלה שחושבים שדרווין צדק. כדי לנסות ולהמחיש את האבולוציה מתחיל ג'ונס בתיאורה של אבולוציה שאיננה נזקקת לעשרות מיליוני שנים, אלא כזו שמתרחשת לנגד עינינו - האבולוציה של בעל חיים קטן אבל מאוד מפורסם - נגיף האיידס.

כותב ג'ונס: "נגיף הכשל החיסוני (האיידס) באדם מכיל בהיסטוריה הקצרה שלו את הטיעון המוצג בספר "מוצא המינים" בשלמותו: וריאציות, מאבק להישרדות, וברירה טבעית. הגיאוגרפיה מספרת חלק מסיפורו, וכמוה גם המאובנים; והגנים שלו מקשרים בינו לבין קרובים רחוקים, אשר לכולם היה אב קדמון משותף בעבר הרחוק. בעשותם זאת, חושפים הגנים היררכיה מסודרת הבנויה מקבוצות בתוך קבוצות, שכל אחת מהן היא עדות למוצא ממקור משותף בעבר ההולך ומתרחק.

חיינו אנו קצרים מכדי שנוכל להבין את האבולוציה של יצורים חיים אחרים בפירוט כזה. קחו למשל את הדוב המימי שזיכה את דרווין בקיתונות של לעג. האם יכול היה בכלל לעשות את דרכו אי פעם אל הים? מה נדרש כדי להפוך ללווייתן, כדי לחיות בקצהו האחד של הרצף, המרוחק ביותר מן הנגיף? עתה אנו יודעים."

עד כאן, על קצה המזלג, על הספר. רוצו לקרוא, צפויה לכם הנאה גדולה.

לא השתכנעתם? הנה אחד הציטוטים המופלאים החבויים בספר:

דרווין נזהר בדבריו ב"מוצא המינים", אך בספרו "ייחוסו של האדם" (The Descent of Man), שיצא לאור שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, הרשה לעצמו להיות ישיר יותר: "האדם הוא צאצא של בעל-חיים שעיר הולך-על-ארבע, ומצוייד בזנב ובאוזניים מחודדות, אשר ככל הנראה קיים אורחות חיים של שוכן עצים, והיה דייר של העולם הישן". כדי לנחם את מי שנעלבו מרעיון כזה הוא העיר כי אם שושלת היוחסין של האדם אינה יכולה להיחשב "אצילה באיכותה", לכל הפחות היא "ארוכה במידה מעוררת יראה".

בעצם, כשבוחנים את מעללי האדם בעולם ואת (למשל) העובדה שרוב בני האדם מאמינים שמעשיית בריאת העולם אמת לאמיתה ותורת האבולוציה הבל היא, אין כל כך סיבה להיעלב...