אתיאיזם

מה הוא כן, מה הוא לא

תוספת למאמרו של ניצן "דת האתיאיזם" מיום 22.11.2015

ליקט, ערך והוסיף משלו: דן מלר

"אחד הטיעונים הנשמעים באינספור ויכוחים עם מאמינים דתיים לסוגיהם," פותח וטוען ניצן במאמרו, "עוסק בסימטריה שקיימת לכאורה בין אמונה דתית לבין אתיאיזם. המאמין הדתי (ולא בהכרח משנה דתו הספציפית) יטען כי אתיאיסטים 'מגינים בלהט' על עמדותיהם, בדיוק כמו מאמינים דתיים. יתר על כן, הוא יצטט דוגמאות רבות בהן הדתי אומר משהו (למשל: 'לא היה מפץ גדול') והאתיאיסט אומר את ההיפך (למשל: 'היה מפץ גדול')." על כך עונה ניצן: "כמובן שמדובר בשטות גמורה. המהות היסודית של דת, כל דת - האמונה 'העיוורת' בסדר עולמי 'גבוה' כלשהו - אינה מאפיינת כלל את סדר יומו של אתיאיסט כלשהו."

כל זה נכון, אלא שמעבר לבסיס האמוני, מעבר לניסיונות "להוכיח" את מה שאינו ניתן להוכחה, כנוסח הטיעון הדתי החוזר בכל הדתות "הדת שלנו מסתמכת על ראיות מוצקות", קיים הבדל מהותי נוסף בין דת - כל דת - לבין השקפת העולם האתאיסטית, והיא מובנה ומשמעותה הלשונית של המילה "דת":

דת היא לא רק אמונה, אלא בעיקר מערכת חוקים, הנשענת על אמונה, ש"אֵל" הניצב בבסיסה הוא שקְבָעָהּ, ש"נביא" שלכאורה מונה על-ידו קבל אותה כביכול ישירות מפיו, ופרנסי-דת ושמשיה לדורותיהם ניכסו לעצמם את סמכות ה"אֵל ונביאו" - נוסח "גדולי-תורה" הקובעים "פסקי הלכה" - ובכוחה/כוחם משליטים את חוקיה על צאן מרעיתם, ושולטים בהם כאוות נפשם.

דת היא "חוק ומשפט," כותב אברהם אבן שושן ב"מילון החדש", ומפנה את קוראיו למגילת אסתר (א13) "כל יודעי דת ודין", או (א8): "כדת וכדין", או (ג14): "להינתן דת בכל מדינה ומדינה".

מקור המילה העברית "דת" הוא פרסי (ויקיפדיה) - שפה הודו-אירופית, בה מובן המילה "דת" הוא "חוק" (מובן שהתפתח מהמשמעות הראשונית של המילה הפרסית וההודו-אירופית: "data", כלומר "נתון" - מהשורש הפרסי העתיק "dadan" - לתת, שכן החוק נתפס בתור נתון שעליו אין לערער). במשמעות זו מופיעה המילה "דת" בתנ"ך ובספרים המאוחרים, כדוגמת הפסוקים במגילת אסתר (ג8): "ואת דתי המלך אינם עושים", ו"הֱיוֹת לָהּ כְּדַת הַנָּשִׁים"‏ (ב12).

אתיאיזם אינו דת ואינו יכול להיות דת, קודם כל משום שאין לו חוקים, והוא איננו מבוסס על מערכת חוקים כלשהי. אדם שהוא אתאיסט אינו חייב ואינו מחויב לשום מערכת חוקים, מנהגים או מסורות בתחום האתיאיזם, אלא לחוקי המדינה בה הוא חי ולחוקי המוסר שלו כאדם.

אתיאיזם אינו אמונה. אתיאיזם הוא השקפת עולם. אמונה היא מערכת שכלית הנשענת על בסיס מיסטי-רגשי לאו-בר-הוכחה, בעוד אתיאיזם הוא השקפת עולם שכלית רציונלית, ביקורתית וחוקרנית, המבוססת על ממצאי המדע והפעלת שכל ישר, שכל שמוכן לבטל תיאוריות בהן הוא אוחז עד לרגע מסוים, ולאור ממצאי מדע מתחדשים מאמץ תיאוריות חדשות, בידיעה ברורה שגם הן בנות-חלוף, עד שתימצאנה חדשות יותר (קרל פופר).

אתיאיזם אינו "תורה" שניתנה ממישהו לבני אדם כלשהם. אתיאיזם הוא דעתו ועמדתו הפרטית של אדם, ללא קשר מחייב לבני אדם אחרים - בחברה או בעם, המבוססת על הבנתו האישית, גם אם היא מנוגדת לדעתם של מיליארדי בני אדם בתבל המאמינים באלילים שונים ומנהלים אורח חיים המבוסס על חוקים שדתות שונות מכתיבות ומחייבות את מאמיניהם, לעתים גם את כל בני האדם באשר הם, אפילו בכוח - ראה מעשי האינקוויזיציה הנוצרית בעבר, ומעשי דאע"ש כיום.

לאתיאיזם אין חוקים שבני אדם חייבים לקיימם, כחוקי הדת היהודית הכתובים בחומש וב"שולחן ערוך", למשל.

אתיאיזם אינו מחייב ואינו מצווה על אף אדם לבצע או לחשוב. אתיאיזם אינו מצווה צו כצו בספר דברים: "וְאָהַבְתָּ אֶת האתיאיזם בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ."

אתיאיזם אינו נותן פרס ואינו מתגמל אדם שזו השקפת עולמו, נוסח "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו?ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ," כפרסים שמבטיח ספר ויקרא.

אתיאיזם אינו מפחיד ואינו מעניש אדם שזו אינה השקפת עולמו, נוסח "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו?ֹת הָאֵלֶּה וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו?ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי... וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם... וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ," ועוד איומים והפחדות המובאים באותו ספר ויקרא; או נוסח רדיפתו של סלמאן רושדי בידי האיסלאם.

אתיאיזם, כהשקפת עולם אישית-פרטית, אינו מיסיונרי. שכן, כמי שמבין ש"אלוהים" אינו קיים, אין לאתיאיסט צורך להתווכח עם שום אדם על "אי-קיומו", שהרי אינך מסוגל להוכיח את אי-קיומו של דבר שאינו קיים.

האתיאיזם, כהשקפת עולם, אינו תוקף דתות או מאמינים דתיים. לאתיאיסט יש ביקורת לגיטימית על האמונות הדתיות למיניהן, אבל אינו שולל את זכותם להאמין.

בשונה ממרבית בני האדם בתבל - כיום כשבעה מיליארד, שבמשך לפחות 12,000 שנה המציאו אלילים, יצרו אותם מדמיונם הפורה מבוץ, מחימר, מאבן או מזהב, טיפחו וקידמו מערכות אמונה דתית למיניהן, שבמקרה הטוב שיעבדו מיליוני בני אדם למרות שליטים, ובמקרה הפחות טוב רצחו מיליוני בני אדם "בשם אמונתם", "בשם אלוהיהם ואליליהם" - האתיאיסט חופשי מכל אותן מערכות כובלות ומגבילות.

בהעדר מונח טוב יותר, האתיאיזם הוא החופש מדת.