"השכל הוא דבר מאד גמיש שמושפע מרצונו של האדם"

לחילוניים שבינינו מזדמן גם כן מדי פעם להיות נוכחים בבית-כנסת אורתודוקסי. זה קורה בדרך-כלל כאשר בן-משפחה או חבר קרוב מקיים טקס "עלייה לתורה" של בנו כחלק מחגיגות הבר-מצווה.

החילוני המצוי מגיע למקום בשבת בבוקר בריכבו, נזכר שאמרו לו לכבות את הטלפון הנייד לפני הכניסה וחובש כיפה ישנה שהוא שומר לאירועים מיוחדים (כמו חתונות ולוויות) בהם אלוהים מסתכל. החצי הפחות חשוב של המשפחה נבלע אי שם ב-"עזרת הנשים" והזכר שלנו נכנס בחרדת קודש מהולה בסקרנות אל תוך הזמזום הפולחני המסורתי.

למי שזו לו - רחמנא ליצלן - הפעם הראשונה בסביבה כזאת, יכול האירוע להיות זר קמעא, שלא לומר טראומטי. ברכת כהנים למשל אינה אירוע מומלץ לילדים רכים. יהודים טובים שלא פגש מעודו יציעו לו סידור תפילה, ויתעקשו לכוונו מדי פעם לעמוד הנכון, שהרי חזקה עליו שאינו מסוגל לעקוב בריכוז אחר שפע הברכות לריבון עולם.

למי שבאמת ובתמים חפץ לעיין בדבר-מה כתוב, מציע בית הכנסת הטיפוסי שפע של חומרי קריאה נוספים על הסידור והחומש. מיגוון לא יסולא בפז של עלונים בעלי אופי דתי יפגוש כל אורח, ולא אחת - בהתאם לאקטואליה החדשותית - ישאו אלה גם גוון פוליטי, על פי רוב בעל כיוון ידוע מראש, אשר אהוד מאד על אדונינו שמלוא כל הארץ כבודו.

העלונים המסוימים שפגשתי באירוע שכזה בקהילת קודש ראשון-לציון דווקא לא הכילו מאמרים פוליטיים. העלון הדתי הירקרק אשר נכתב בו "יוצא לאור בסיוע עיריית ראשון-לציון מינהל חינוך" (במילים פשוטות: השתתפתי בעלותו), הכיל מספר מאמרים דתיים בנושאים ידועים מראש (חג השבועות מנקודת מבט דתית, חשיבותה של התורה וכו' וכו').

יותר מכל משך את תשומת לבי המאמר "מדוע התורה ציוותה את המצוות השכליות?" מאת הרב שניאור אשכנזי. המאמר מעלה קושיה שכבר נתקלנו בה בעבר בגילגולים שונים: מדוע על התורה לצוות עלינו, בין היתר, דברים אשר מתחייבים ממילא מהשכל הישר, כמו "לא תרצח" למשל? מר אשכנזי מגיע למסקנה המתבקשת מראש אצל מאמינים יהודיים דתיים אורתודוקסיים: התורה אפילו מדגישה ציוויים כאלה, כדי לרמוז לנו שהשיקול לקיימם אינו שיכלי, אלא מפני שכך ציווה ה'.

אפשר כמובן להתווכח על רמת השכליות שבמצוות דתיות אלה או אחרות, שכן עצם הגדרתן כ-"שכליות" מעלה טענה מסוימת לגבי סוג של מוסר אבסולוטי הנטול שיקולי זמן ומקום. במובן מסוים מזכירה מסקנתו של אשכנזי את דבריו המקוממים של "הגאון רבי חיים שאול קרליץ" (ראה כאן): "עצם הדבר שקמים להם בני אדם ומכריזים כי הם "המחוקקים", זהו נגד תורה מן השמיים ... גם אם יצביעו בכנסת בעד קיום מצוות, זהו נגד התורה."

אלא שהחלק המעניין בדבריו של הרב אשכנזי הופיע דווקא בסופם. הנה ראו בעצמכם:

"ויש לקח מוסרי לכך שקיום המצוות חייב להיות מושתת על הביטול לרצון האלוקי, ואינו יכול להתבסס על הבנת השכל: כידוע לכל, השכל הוא דבר מאד גמיש שמושפע מרצונו של האדם. ואם האדם רוצה מאד להשיג משהו, הוא יכול לפתח תיאוריה שתצדיק את המעשה הזה ואף תהפוך אותו ל'מצווה'. ולחילופין, אם האדם אינו מעונין לעשות איזה מעשה הוא יכול להמציא כל מיני צידוקים שבעולם שיצדיקו את אי עשיית המעשה."

מר אשכנזי, כאדם, מסיק מכך כמובן ... את מה שרצה מאד להסיק: שמוסר אמיתי יכול להתבסס רק על ציווי אלוהי כביכול. אלא שבדרך למסקנה זו הוא שכח את האמת העובדתית הפשוטה, שכל ה'מצוות' שהוא מקיים מבוקר עד ערב הן בעצמן פרי פיתוח של בני אדם בעלי רצון עז להצדיק את עצמם. למעשה, בלהט הצדקת האמונה הדתית-יהודית-אורתודוקסית, תוקף מחברנו את התפתחותן של חלופות אחרות, כאשר אינו שם לב (או אינו רוצה לשים לב?) לכך שאותה התקפה בדיוק תקיפה גם להתפתחות החלופה "שלו". ועל כך כבר אמרו חז"ל "הפוסל - במומו פוסל" (מי שחושב שיש פגם באחרים, תולה בהם פעמים רבות חסרון המצוי בו עצמו).

כבר ראינו מאמינים דתיים חוטאים מבלי משים באותו התסמין בדיוק, במיוחד כאשר "הנאשם" הוא בן הדת המתחרה. יתירה מזאת: אפילו היהדות האורתודוקסית עצמה מכילה פלגים שונים, אשר יסודות מסוימים בדרכיהם סותרים זה את זה, אך הם נוצרו ואף נשמרים בקפדנות מרצונם של אנשים המצדיקים אותם כ'מצווה' האמיתית - לעומת יסודות בדרכו של הפלג האחר. מחלוקות הילכתיות קשות בין רבנים אינן דבר נדיר כל כך.

גם אצל האדם הדתי, שומו שמיים, השכל הוא דבר מאד גמיש שמושפע מרצונו. גם כאן - ברצותו יימצא הצידוק הדתי המתאים כמעט לכל מעשה שהוא, מטורף ככל שיהיה. החלטתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל היתה מבוססת בחלקה הגדול על שיקולים דתיים של "הרצון האלוקי". החלטתם הפתאומית של מנהיגי החאמאס הדתיים לאשר מבחינה דתית התאבדותן של נשים, הוצדקה בדיעבד באמצעות העלאתו באוב של הסיפור בדבר מספר נשים מוסלמיות אשר נלחמו לצידו של מוחמד בתקופתו. מגדלי התאומים נפלו מרצונו של אדם שהיה מושתת כביכול על ביטולו בפני "הרצון האלוקי". צועדי מצעד הגאווה בירושלים נדקרו מרצונו של אדם דתי שראה בכך 'מצווה'.

כל מאמין דתי שיפול לידיו מאמר זה, יקטלג בקלות את המעשים הנ"ל ל-"ראויים" ול-"בלתי ראויים" בעיני אלוהיו, וזאת על פי הדרך בה חונך להבין את ההלכה הדתית, ועל פי המאורעות האחרונים הרלוונטיים לו. כל אלה בעצם מכתיבים את רצונותיו כאדם. בכך, בין אם התכוון או לא התכוון, הוא מצטרף לאותה "חגיגה" של פרשנות דתית משלו לאותו "רצון אלוקי" ופסילת פרשנותו של האחר.

קיום מצוות הוא עסק נזיל ביותר, למרות נטייתו של שניאור אשכנזי לספר לנו על רצונו הברור והמוגדר היטב של בוראו כביכול.