שעשועים של מודעות
קופסת המודעות
זהו פרק מתוך הספר
"שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי,
בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.
'כי למרות שיהיו אולי מופרדים, קיים עדיין סיכוי שיראו.'
-- 'לו יהי', החיפושיות, פול מקקרטני וג'ון לנון, 1970
'הוא עיוור עד כמה שיוכל להיות, רואה רק מה שהוא רוצה לראות.'
-- 'איש של שום מקום', החיפושיות, ג'ון לנון ופול מקקרטני, 1965
'תת-מודע' איננו מושג חדש ובהחלט קיימת הסכמה כללית בקשר לקיומו, כמו גם בנוגע ליכולת הגלומה בו
לאחסן מידע ולהציפו אל סף המודעות בהזדמנויות מסוימות. לעתים נראה כאילו בנוי מוחנו באופן המכונה
'מודולרי', כלומר, מ'קופסאות' נפרדות, כאשר 'קופסת המודעות' היא רק אחת מני רבות (ומיד נדגים במה
דברים אמורים).
[1]
למרות תת-המודע שלנו והסכמתנו לקיומו, קל לנו עד מאוד לשכוח אותו ואת הידוע לגביו, ולהשלות את
עצמנו, כאילו הדברים שאנו מודעים לכך כי אותם אנו רואים, הם באמת הדברים היחידים אותם אנו רואים
באמת.
באופן מפתיע מספק 'מודל הקופסאות' הסבר לתופעות רבות הקשורות במוחנו ובמודעות שלנו. בכך ובדוגמאות
המבהירות נקודה זאת דן פרק זה.
-- * -- * --
המקרה של גרהם יאנג
[2]
הוא אחד הידועים יותר בקרב החוקרים, וסיפורו דווח בפרסומים שונים. גרהם נולד ב-1956 והיה מעורב
בתאונת מכונית כשהיה בגיל שמונה. כתוצאה מהתאונה נגרם נזק מסוים לצד השמאלי של מוחו.
כפי שאתם אולי כבר יודעים, צידו השמאלי של המוח אחראי (בין היתר) על שדה הראייה הימני, ולהיפך. לכן,
הנזק לצד השמאלי של מוחו של גרהם התבטא בעיוורון חלקי - הוא אינו יכול לראות חפצים הנמצאים בצד ימין.
למרות זאת, עדיין הוא חווה את מה שידוע כ'תופעת רידוק',
[3]
תסמונת הקשורה לסוג של ראייה עיוורת: הוא מסוגל לתאר אירועים חזותיים המוצגים לו בשטח העיוור
של ראייתו.
העיניים וחלקים חשובים אחרים של מוחו לא נפגעו. לפיכך, מידע אודות החפצים 'הבלתי נראים' אכן מגיע
למוחו. נראה, עם זאת, שמידע זה מגיע לאזורים במוח היכולים לנתחו, אבל לא לאזורים הקשורים
במודעות אליו. לכן, גרהם מרגיש שהוא אינו רואה דבר, אבל באופן תמוה כלשהו הוא יכול לתאר
תכונות מסוימות של החפצים: למשל, את כיוון תנועתם וגם פרטים נוספים. במובן מסוים, הוא יודע דברים
מבלי לדעת איך הוא יודע אותם. הדבר כביכול שקול לכך שיש לו חוש נוסף. לעתים, כאשר הוא נשאל, הוא
ממציא סיבות משלו כדי לנסות ולהסביר כיצד הוא יודע את הדברים.
מבחינת 'מודל הקופסאות' ניתן לתאר בפישוט מסוים (גם אם לא במדויק) תופעה שכזאת, באופן הבא: נתאר
לעצמנו את המוח מורכב מקופסאות רבות המקושרות ביניהן, ונתרכז בכמה מאותן קופסאות. קופסה א' אחראית
על קבלת אותות מהעיינים ותירגום אותם אותות לתמונה גולמית של המתרחש (כיצד נראה מה שנמצא מולנו,
האם משהו זז לכיוון כלשהו וכו'). קופסה ב' אחראית בהמשך על תירגום התמונה הגולמית למסקנות הגיוניות
אותן אנו מסיקים (האם אנו מכירים את העצם שבתמונה? האם הוא זז כלפינו ויש לברוח ממנו? וכו').
[4]
קופסה ג' היא 'קופסת המודעות', אשר גורמת לנו לחוש בדברים הזורמים אליה כחלק מהמודעות שלנו.
במצב נורמלי מקושרות כל שלוש הקופסאות הנ"ל בינן לבין עצמן. במקרהו של גרהם יאנג 'ניתק הקשר' בין
קופסה א' לקופסה ג', אך לא ניתקו שאר הקשרים. לפיכך, הוא אינו מודע באופן מיידי לתמונה הנמצאת מולו
(בצד ימין, לפחות), אך חש מודעות לדברים שונים כאילו ראה את התמונה הזאת באופן תקין.
-- * -- * --
המצב הלא-תקין על פיו מתנתקת 'קופסת המודעות' מקופסאות אחרות עקב פגיעה כלשהי, מעלה תמיהות אודות
המצב התקין, בו אולי היא מנותקת מקופסאות אחרות מלכתחילה. הייתכן שגם במצב רגיל אנו מצויים בראייה
עיוורת לחלק מהדברים, אך יודעים או מגיבים עליהם מבלי לדעת מדוע?
הדוגמאות הפשוטות ביותר לכך הם רפלקסים, כגון רפלקס הפיקה
[5]
או הרתיעה המיידית מעצמים לוהטים. אנו חשים בהם תקופת מה לאחר שאנו מגיבים אליהם, היות
שהמידע אודותם מגיע אל 'קופסת המודעות' שלנו רק לאחר ש'קופסאות' אחרות כבר טיפלו בתגובתנו הראשונית.
מודל הקופסאות מספק הסברים דומים גם למקרים מפתיעים אחרים, בהם תהליכים שונים מתחילים במוחנו זמן
מה לפני שנדמה לנו כי הם מתחילים. על כך עוד ידובר בהמשך.
[6]
כפי שלעתים נוצרים 'ניתוקים' קבועים או זמניים מ'קופסת המודעות', כך יכולים להיווצר גם 'חיבורים'
אשר באופן רגיל אינם קיימים. קחו למשל את המקרים של אנשים הנמצאים במצב היפנוטי. במקרים אלה קורה לא
אחת שהאדם חש כאילו הוא נמצא בפועל במציאות אחרת, דמיונית לחלוטין מבחינת הצופים בו, לעתים על פי
הכוונתו של האדם המסייע בתהליך ההיפנוטי ('המהפנט'). מודל הקופסאות בא לעזרתנו גם כאן: מבחינתו, מה
שמתרחש הוא ש'קופסת הדמיון' מתחברת לה בסוג חיבור שונה מהמקובל ל'קופסת המודעות'. זו האחרונה טועה
עקב כך בפרשנותה את אותות המציאות הדמיונית המועברים אליה, כאותותיה של המציאות האמתית. במובן מסוים
קורה גם תהליך דומה בשעה שאנו חולמים. 'קופסת הדמיון' תשחק עוד תפקיד חשוב בהמשך סיפורנו.
הסברים דומים עשויים לתאר את התופעה הידועה של 'פיצול אישיות'. ידועים אף מקרים בהם הסתתרו במוחו
של אדם אחד מספר רב של אישויות, כאשר חלקן ידעו על קיומן של חלק מהאחרות, וחלקן היו מודעות לקיום
עצמן בלבד.
במקרים רבים המאופיינים לעתים כמקרי 'מוות קליני' אשר הלוקה בהם מתאושש ממצבו הקשה, אנו שומעים
בדיעבד על חוויות חריגות שזכו לכינוי 'חוויות סף מוות'.
[7]
קל לקשור חוויות שכאלה עם המודל בו דן פרק זה שלנו. תחושות הריחוף והניתוק, המראות החריגים וכל
השאר קשורים קשר הדוק לבלבול החושים, לניתוק חלקי שלהם מהמוח ולשיבושים השונים שחווים חיבורי 'קופסת
המודעות' במצב קיצוני זה.
חיבוריה המשתנים של קופסת המודעות מסבירים גם תופעות נוספות אשר נחשבות לעתים כנמצאות על גבול
המיסטיקה: תשובות לשאלות קשות המתגלות לאדם בחלום, חזיונות על דברים שלכאורה לא יכולנו לדעת עליהם
אחרת, חשיבה או היזכרות בו-זמנית של אנשים שונים אודות נושא משותף - במקרים רבים ניתן להסביר את כל
אלה כזרימתו המאוחרת של מידע אל קופסת המודעות, לאחר שכבר עבר מזמן בין 'קופסאות חושינו' לבין
קופסאות אחרות, עקב אירועים קודמים להם נחשפנו הרבה לפני כן בעבר (ולא תמיד היינו מודעים אליהם).
ההבחנה בין קליטתו של מידע במוח לבין המודעות אליו, מתבטאת לא אחת במסרים סמויים, שנקלטים
על ידינו מבלי שנבחין כלל בכך. מידע הנגזר מצלילים חלשים, ריחות וחלקי תמונות גורם לנו פעמים רבות
לחשוב ואפילו לפעול באופן מסוים, מבלי שנהיה מודעים לסיבה לכך, ולעתים אפילו לעצם הפעולה. קוסמים
מוכשרים (ולא רק הם) יודעים לנצל תכונה זאת, על מנת לגרום לנו לחשוב או לפעול באופנים מסוימים, תוך
האמונה התמימה שלנו שאנו שולטים לחלוטין על מעשינו ובחירותינו.
חיבוריה של קופסת המודעות לא תמיד נשמעים לרצוננו. מי מאיתנו לא חווה מצב כמו הבא: אתם מתארים
לידיד טוב את טיולכם האחרון באיטליה. ביליתם מספר ימים באיזור פירנצה, באותו חבל ארץ של איטליה ששמו
נקשר ביין טוב, נו... איך קוראים לו... אתם הרי יודעים את זה... אם מישהו יגיד את שמו תיזכרו מייד...
אתם בטוחים שזה מתחיל באות פ'... ואז אומר מישהו 'טוסקנה' ואתם נזכרים, שהרי ידעתם זאת כל הזמן.
המידע היה שם קודם לכן בוודאות, וגם הדרך להעלותו למודעות, כי ללא שני אלה לא היינו יודעים לאשר
לעצמנו בביטחון כה רב שאכן במילה זו מדובר. באופן תמוה כלשהו, התיזמון להעברתו של המידע
מהמאגר בו אוחסן אל 'קופסת המודעות' לא ממש היה בשליטתנו.
-- * -- * --
גם אם הסכמנו בתחילת דברינו כי בלתי אפשרי לתכנן מבחן הבודק את קיומה של מודעות אצל מישהו אחר,
פיתח מוחנו סוג של מבחן אינטואיטיבי לכך - נכנה אותו 'מבחן ההזדהות'. במקרים רבים עצם תחושת
ההזדהות שלנו עם מישהו זר יוצרת עבור עצמנו ראייה לכך שהזר הוא אכן יצור חי שניחן במודעות משלו.
הרבה יותר 'נחמד' לנו לשחק עם יצורים חושבים מאשר עם מחשב, למשל. הרבה יותר קשה לנו, להתנכל ליצור
מביט ומיילל מאשר לבעל חיים זעיר ושקט (מבחינתנו).
בפועל תחושה זו היא מנגנון הישרדות קבוצתי אשר נראה שהתפתח אף הוא באופן אבולוציוני. עם זאת, מנגנון
זה אינו מדויק כלל ועיקר וקל לשטות בו או לתמרן אותו. יוצרים מוכשרים יכולים לגרום לנו בקלות להזדהות
עד בכי עם כאבן של דמויות מצויירות, לסגוד לגיבורים ספרותיים דמיוניים ואף לחוש קירבה עד כדי רחמים
לחפצים דוממים.
[8]
כיצד מתקשר כל זה למודל הקופסאות שלנו? בהתחשב בניתוח קודם שלנו באשר לעמימות קיומה של המציאות
החיצונית לנו, הרי שבעצם מיוצג כל יצור חיצוני שכזה, אותו אנו מזהים כבעל מודעות ייחודית משלו,
באמצעות 'קופסה' פנימית במוחנו - מעין 'סוכן' פרטי שלנו לאותו יצור (או לאותו אדם, כמקרה פרטי).
'קופסת הסוכן' היא היא עבורנו הדמות האמתית, והיא מחוברת לקופסאות אחרות שבמוחנו, כולל (ובמיוחד)
לקופסת המודעות שלנו עצמנו. יכולות להיות לנו 'קופסאות סוכן' שכאלה גם לדמויות שאינן אמתיות, ומאידך
קיימות בבירור דמויות חיות אמתיות רבות מספור שאין לנו קופסאות עבורן. גם אם דמות אינה משתנה, הסוכן
שלה שבמוחנו יכול להשתנות (במידע שהוא מספק לקופסת המודעות שלנו), וגם להיפך. יתרה מזאת, קופסאות
סוכן רבות מאריכות ימים מהדמות האמתית אותה הן מייצגות, וכך נותרות לנו רגשות ותחושות ליצור
או לאדם שאיננו כבר, והוא עדיין חי ונושם במוחנו, כפי שניסה אולי להסביר מרסל פרוסט כאשר התבטא בדבר
המתים שאינם קיימים, אלא בתוכנו.
[9]
-- * -- * --
החושים שלנו, יכולים להיחשב כ'קופסאות' בפני עצמן במודל המופשט שבנינו לעיל. בין שכוונתנו
לחמשת החושים הבסיסיים ובין שלחושים נוספים,
[10]
מידע המגיע מחושינו (עקב גירויים חיצוניים) זורם ללא הפסק אל המוח.
פעמים רבות אנו משלים את עצמנו כי רובו של המידע הזה מגיע גם אל 'קופסת המודעות', אך בפועל לא כך
הוא הדבר. למעשה סובלת המודעות שלנו מכמות מפתיעה של 'עיוורון' לחלק גדול ממידע זה. הדבר מודגם
היטב באמצעות ניסויים שעיצב פרופ' דניאל ג'. סיימונס במעבדה להכרה חזותית של אוניברסיטת אילינויס.
[11]
אחד הניסויים המפורסמים ביותר כולל צפייה בסרטון וידאו קצר בן מספר דקות, ובו קבוצת נערים ונערות,
חלקם לובשים חולצה שחורה וחלקם חולצה לבנה, מתמסרים ביניהם עם שני כדורים. על הצופה בסרטון מוטל
לספור רק את כמות המסירות המועברת בין חובשי החולצות הלבנות, ולנסות לדייק בספירה.
אחוז מדהים - כמחצית ואף יותר - של המשתתפים בניסוי זה (בתנאי כמובן שאינם מכירים אותו מראש)
אינם מודעים כלל לעובדה שבמהלך ההתמסרות חוצה את המסך לאיטה גורילה שחורה ואף נעמדת במרכז
התמונה וטופחת על חזה. בהסתכלות שנייה בסרטון, ללא נטל הספירה ולעתים לאחר שהדבר נאמר להם, קשה
להתעלם מנוכחותה הבולטת של הגורילה.
בניסויים ידועים דומים מתראיין הנבדק בנושא כלשהו בו הוא מגלה עניין. במהלך הראיון עשוי המראיין
להחליף למשל חולצה (בסיוע עזרים מתאימים, באופן מוסתר מהמרואיין הנבדק) ולהמשיך את הראיון כשהוא
לבוש בחולצה בעלת צבע שונה - כל זאת ללא שהדבר מגיע כלל למודעותו של הנבדק. במקרים קיצוניים מוחלף
לעתים המראיין בכבודו ובעצמו מבלי שהמרואיין הנבדק שם לב.
[12]
בכל המקרים הללו ובדומיהם (הכוללים גם שימוש בחושים נוספים על חוש הראייה), מתפקדים חיבוריה
הבררניים של קופסת המודעות. כאמור, במקרים רבים יכול לפרוץ המידע (שכן נקלט בקופסאות אחרות) אל
'קופסה' זו מאוחר יותר. חלום בלתי מוסבר על גורילות, לדוגמה.
-- * -- * --
נראה כי ה'שוער' העומד בפתח קופסת המודעות שלנו הוא בעל יכולות מוגבלות. במונחים הלקוחים מעולם
המחשבים - הוא בעל 'מעבד יחיד', כלומר ביכולתו להעביר למודעותנו רק דבר אחד בו-זמנית. כאשר יש לו
דברים רבים להעביר, הוא מסדר אותם בסדר כלשהו ומעבירם אחד אחר השני.
אנו שוכבים על הקרקע ביום אביבי בתוך שדה פרחים. התחושה הכללית היא של 'הכל ביחד': אביב, ריחות
טובים, צבעים נאים. אם ננסה להתמקד במציאות שסביבנו נגלה שאנו מדגישים לעצמנו דבר אחד בו-זמנית.
לרגע קט יהיה זה ריח הפרחים. רגע אחר כך יהיו אלה השמיים הכחולים. התמונה הכוללת נוצרת - כך נראה -
רק בהמשך.
החוקרים עושים שימוש במגוון של דימויים על מנת לתאר מצב זה. שווה במיוחד להזכיר שניים מהעקרונות
שציינו פרנסיס קריק וכריסטוף קוך:
[13]
-
פנומברה (Penumbra) - זהו מושג שעושים בו לעתים שימוש בתחום הצילום, ואשר מתאר פס אור או צל חלקי
דרכו חודר מעט אור, ליד או מסביב לצל גדול מלא המסתיר עצם כלשהו. האנלוגיה ברורה: פס האור הוא המידע
החודר לקופסת המודעות שלנו, והצל הוא התהליכים הבלתי-מודעים. בכל רגע נתון משתנה הפנומברה, כאשר
אסוציאציה שונה עולה למודעות.
-
קואליציות של נוירונים - אלה מייצגים איזורים שונים במוח שמתחרים ביניהם על העברת המידע אל קופסת
המודעות. בדוגמת השדה האביבי שלנו למשל, יכולה 'קואליציה' אחת, המקורבת לנושאי ראייה, לנסות ולהעביר
את המידע בדבר הצבע הכחול של השמיים, בעוד קואליציה אחרת עשויה להתחרות בה על העברת ריח הפרחים.
אחד המנגנונים המרתקים שנחקר לאחרונה הוא זה לפיו 'שוער קופסת המודעות' נוטה להעניק עדיפות
לקואליציות כנ"ל המדווחות על סכנה (או, כמקרה פרטי, על נתונים חריגים במיוחד). זמזום צרעה בשדה
הפרחים עשוי להקדים במודעות שלנו ציוץ של ציפורים.
-- * -- * --
מודעות בעלת אופי שונה לגירויים חיצוניים שונים שמגיעים מחושינו מצויה אולי אצל קבוצה מסוימת של
אוטיסטים (אנשים הלוקים בתסמונת אוטיזם). במקרים רבים כאלה מסתמנת אצלם דווקא התופעה ההפוכה, של
מודעות מוגברת לאותות המגיעים מ'קופסאות החושים' אל 'קופסת המודעות'.
בסרט 'איש הגשם' משחק דסטין הופמן את 'ריימונד', אדם אוטיסט בעל יכולות חריגות - בין היתר - לתפוס
כמויות גדולות של מידע החולפות אל מול עיניו.
[14]
בשנת 2008 פרץ אל המדיה סיפורה של קארלי פליישמן - ילדה אוטיסטית מטורונטו בקנדה, אשר באופן מופלא
(ולאחר השקעה מרובה) נמצאה דרך להתקשרות טובה איתה באמצעות מקלדת ומחשב. קארלי, אשר אינה מדברת ואשר
עד אז התקשורת עמה היתה מועטה, הצליחה לתאר בעזרת שיטה זו חלק מתחושותיה. היא מספרת על המאבק שלה
עצמה עם מוחה, על עודף עצום של 'קלט חושי' שמפציץ את מודעותה ללא הרף: מראות, צלילים, טעמים וריחות.
על מודעותה לכמות גדולה של קולות ושיחות בו-זמנית, ולאלפי תמונות של פניו של אדם כאשר היא מסתכלת עליו.
[15]
סיפורים דומים התפרסמו אודות אנשים אחרים הלוקים באוטיזם - לדוגמה, מקרהו של סטיבן ווילטשר מלונדון,
שמכונה 'המצלמה החיה' עקב יכולתו לקלוט, לזכור ולצייר ערים שלמות עם אלפי פרטים קטנים ומדויקים, לאחר
שראה אותן פעם אחת ויחידה מהאויר.
[16]
-- * -- * --
עד כאן הדיון באשר ל'חושים עם מודעות מוגברת' ו'חושים ללא מודעות', אך מה בדבר התופעה ההפוכה -
מודעות ללא חושים? האם יש משמעות למודעות ללא קלט כלשהו מגירויים חיצוניים? ומה בכלל קורה כאשר
חושינו 'מנותקים' ומפסיקים להזרים מידע חיצוני? אחת הדרכים המעניינות לחקור זאת היא באמצעות השמתו
של הנבדק במצב ציפה בתוך 'מיכל בידוד' שמכיל מים בטמפרטורת העור.
[17]
במונחים מקצועיים יותר נהוג לדבר לעתים על תיאוריה שמבחינה בין שני סוגים של תודעה: 'תודעת תופעה'
(באנגלית: 'Phenomenal consciousness' או 'P-consciousness') ו'תודעת גישה' (באנגלית:
'Access consciousness' או 'A-consciousness'). שתיהן מכילות את התחושה של 'אני כאן', אבל בעוד
הראשונה (P) מתייחסת למודעות ההתנסות שלנו אל מה שקורה סביבנו, כמי שנמצא במרכזו של קלט חיצוני
מהחושים השונים, הרי שהשנייה (A) אינה דורשת 'חושים' ומתייחסת בעצם לתכנים נגישים אותם אנו מרגישים
ותופסים באופן פנימי.
[18]
למעשה, קופסת המודעות לעיל מתפקדת בשני מובנים שונים. 'מודעות' למידע הזורם מהקופסאות האחרות (ואשר
מקורו בעיקר ב'קופסאות החושים'), לעומת הרגשת ה'אני כאן ועכשיו' הקיימת לכאורה גם ללא כל קלט לקופסת
המודעות, ובעצם 'מיוצרת' על ידי קופסה זו.
לפרק הבא
[1]
הכוונה ל'קופסאות' במובן של אחריות על תפקידים שונים - קופסאות שאינן קשורות בהכרח למיקומים פיזיים
כאלה או אחרים במוח, גם אם בפועל קיימים לעתים קשרים כאלה.
[2]
במקורות מחקריים רבים מתואר סיפור זה באופן שאינו חושף את שמו של המעורב בו, כמקרה של 'ג.י.' (GY
באנגלית).
[3]
'תופעת רידוק' מכונה על שם ג'ורג' רידוק (George Riddoch) - נוירולוג בריטי, אשר עוד בשנת 1917 תאר
מצבים שונים של ראייה עיוורת מהסוג המוסבר לעיל.
[4]
מחקרים מהשנים האחרונות דנים אכן בשני אזורים שונים במוח שאחראים על 'תפיסת הראייה', האחד עוסק
יותר בתפיסה חזותית (Vision for perception) בעוד האחר עוסק בתגובותינו לנראה (Vision for action).
[5]
רפלקס הפיקה (באנגלית: Knee-jerk reflex או Patellar reflex) מתבטא בבעיטת חלקה התחתון של הרגל
קדימה לאחר מכה קלה על גיד הפיקה מתחת לברך.
[6]
ראו הפרק 'עיכוב גורלי' בהמשך ספר זה.
[7]
'חוויות סף מוות' מכונות באנגלית 'Near-Death Experiences' או 'NDE'. חוויות אלה נחקרו רבות במשך
העשורים המעטים האחרונים. חלק ניכר מהמהומה התקשורתית התעורר עקב שני ספרים שנכתבו על ידי ריימונד
מודי (Raymond Moody) בשנות ה-70, בהם נאסף מידע אודות מקרים רבים כאלה. אחר-כך באו מחקרים מדעיים,
שבוצעו על ידי אנשים שונים כגון סוזן בלקמור (Susan Blackmore) וקארל ינסן (Karl Jansen), אשר קישרו
בין חוויות NDE לבין פעילויות כימיות ופיזיקליות ממשיות במוח. הם הצליחו אפילו לעורר חוויות דומות
באופן מלאכותי. לאחרונה הצליחו חוקרים למפות באופן מעשי אזורים מסוימים של המוח אשר נוטלים חלק
בחוויות כאלה.
[8]
בסרט המפורסם '2001: אודיסיאה בחלל' ('2001: A Space Odyssey') משנת 1968, בבימויו של סטנלי קובריק
ועל פי ספרו של ארתור סי קלארק, מככב מחשב העל 'HAL' המתוכנת לתכונות אנושיות ולהישרדות. בסצנה
ידועה מנסה HAL לגרום למפעילו האנושי שמפרק אותו לחדול ממעשיו, באמצעות יצירת הזדהות ורחמים כלפיו
(כלפי המחשב), תוך יצירת מצג של יצור בעל מודעות אשר נפגע מפירוקו. במובן מסוים זהו סיפור הפוך לזה
של המשרת-הרובוט מסדרת הטלוויזיה 'מסע בין כוכבים', אשר רצה לדעת מה הם רגשות ולמה משהו מצחיק.
[9]
מרסל פרוסט (Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust, 1871-1922) - סופר ומבקר צרפתי.
[10]
חמשת החושים 'הבסיסיים' נחשבים כחושי הראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. בפועל ניתן לדבר על כמות
גדולה יותר של חושים. חוש המישוש למשל מכיל מספר חושים נפרדים זה מזה, כגון לטמפרטורה, לחץ ועוד.
בחוש הראייה ניתן להפריד בין תחושת הצבע לתחושת ראיית המיתאר של התמונה. תחושות היכולות להיחשב
כחושים נוספים הן למשל חוש שיווי המשקל. אצל חיות רבות קיים חוש מגנטי. חוש ה'סונר' של בעלי חיים
כעטלפים או דולפינים ידוע אף הוא. תחושת הזמן יכולה אף היא להיחשב כדוגמה טובה.
[11]
Prof. Daniel J. Simons, Visual Cognition Lab, University of Illinois
[12]
סדרת המדע הפופולרי ההיתולית האנגלית 'זעזוע מוח' (בשמה המקורי 'Brainiac') הדגימה ניסויים כאלה
באחד מפרקיה.
[13]
A Framework for Consciousness, Francis Crick and Christof Koch, Nature Neuroscience,
Volume 6 no 2, February 2003
[14]
הסרט 'איש הגשם' ('Rain Man') משנת 1988, בבימויו של בארי לוינסון ובכיכובם של דסטין הופמן וטום
קרוז, מבוסס על דמותו של קים פיק (Kim Peek) - אוטיסט אמריקאי ידוע בעל יכולות חריגות.
[15]
ראו הסרטון 'Autistic Teen Finds Inner Voice' בכתובת http://www.youtube.com/watch?v=a1uPf5O-on0.
[16]
חפשו באינטרנט 'Stephen Wiltshire'.
[17]
הסרט הבדיוני 'מצבים משתנים' ('Altered States') משנת 1980 מנסה להתמודד בין היתר עם הנושא המכונה
'חסך חושי' באמצעות השמתו של הנבדק במיכל בידוד. הנושא מופיע גם במספר סרטים ידועים אחרים.
[18]
אבחנה זו בין שני סוגי המודעות הועלתה לראשונה על ידי הפילוסוף האמריקאי נד בלוק (Ned Block).
דצמבר 2012
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
