שעשועים של מודעות

הכול צפוי והרשות נתונה

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'עשי מה שברצונך לעשות, ולכי לאן שאת הולכת.'
-- 'חשבי בעצמך', החיפושיות, ג'ורג' הריסון, 1965

בשנת 2005 התבשר העיתונאי צ'ארלס סביין כי הוא חולה במחלת הנטינגטון הנוראה. [1] צ'ארלס סביין היה עד אותם ימים כתב רשת NBC וסיקר מלחמות במזרח התיכון ובאיזורים אחרים, בארצות כגון עירק ובוסניה. במסגרת תפקידו זה אף נפל בשבי, ראה מראות קשים ועבר התעללות ומצוקות רבות.

'בפעם הראשונה,' כך הדגיש סביין לאחר שפירסם את דבר מחלתו, ולמרות כל תלאותיו בעבר, 'לא אני הוא הקובע את גורלי.'

-- * -- * --

נראה כי 'בחירה חופשית' ו'מודעות' קשורים בקשר בל יינתק. יש שיאמרו כי מה שמבדיל יצור חי וחושב מחפץ דומם, ואפילו מצמח או מרובוט מתוחכם, הוא יכולתו לבחור בעצמו בכל רגע נתון את דרכיו ומעשיו, בניגוד לחפץ דומם - מתוחכם ככל שיהיה - אשר עיקר פעולתו מצטמצמת בתגובה לגירויים חיצוניים.

הביטוי 'הכול צפוי והרשות נתונה' לקוח מהמורשת היהודית ומיוחס לרבי עקיבא. [2] פרושיו הרבים מתייחסים בין היתר (כצפוי...) לקונפליקטים מתחום האמונה, בין קיומו של אלוה יודע עתיד לבין בחירתו החופשית כביכול של אדם בדרכו העתידית. במובן זה ניתן להחשיב ביטוי זה כ'בן דודו' של הביטוי האחר 'הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים'. [3] עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ייתכן שפירושו הטוב ביותר של 'הכול צפוי והרשות נתונה' הוא כפשוטו, באופן בו אולי, רק אולי, התכוון רבי עקיבא.

-- * -- * --

המדע אוהב חוקים ברורים ומוגדרים. כאשר מוכתבות התנהגויותיהם של עצמים באמצעות כמות קטנה של חוקים, הופכת לקלה יותר המשימה של ניבוי העתיד לקרות לעצמים אלה. המדע המודרני הוא אכן הנביא הטוב ביותר שהיה קיים מאז ומעולם. החל במזג האויר של מחר, דרך מינו של התינוק טרם לידתו וכלה בליקויי חמה ולבנה והופעתם של כוכבי שביט - המדע יודע לנצל היטב את החוקיות שבטבע כדי להסיק מצב עתידי מתוך מצב נוכחי. [4]

מצב זה, בו מוכתבים הדברים באמצעות מערכת חוקים ידועה מראש, זכה לכינוי 'דטרמיניזם' ('החלטיות' או 'קביעתיות', בתירגום חופשי לעברית). הדטרמיניזם קובע שאין מקריות בטבע. אין הוא בהכרח אומר שהחוקים בהם מדובר הם מעטים ופשוטים. נא לא לבלבל בין חוק לבין מורכבות: ייתכן בהחלט דטרמיניזם, אבל כה מורכב ומסובך, והמערכות עליהן הוא פועל מכילות מספר כה עצום של פריטים, עד כי דברים רבים נראים כלפי חוץ (בעיניים אנושיות) כאילו הם מקריים וחסרי חוקיות. 'כאוס' - בהגדרתו המדעית - אינו מקריות אלא חוקיות מסובכת מדי. [5] תיאורטית, מי שיש לו יכולת מספקת, יצליח במערכת דטרמיניסטית - גם אם היא מורכבת מאוד - לנבא כל דבר בעתיד. מבחינתו 'הכול צפוי'. [6]

יחד עם זאת, התקדמותו של המדע במאה העשרים הורידה במידת מה מגדולתו את זרם הדטרמיניזם. התפתחות הפיזיקה, ובמיוחד גילויה של תורת הקוונטים, [7] הוסיפו חוקים סטטיסטיים (שתוצאתם אינה ידועה מראש) להתנהגותן של מערכות ביקום שלנו.

-- * -- * --

חשוב לציין כי גם אם קיומה של אקראיות בטבע מצטייר כתנאי הכרחי לקיומו של רצון חופשי אמתי, הרי שאקראיות לכשעצמה אינה מספיקה. בחירה ורצון חופשיים דורשים יותר מסתם אקראיות, כלולה בהם גם 'כוונת מכוון' לנבור בתוך אותה אקראיות ולבחור - כוונה שהיא חלק עיקרי מחבילת 'המודעות'.

לעומת זאת, דטרמיניזם בחוקי הטבע קובע למעשה כי אין בחירה חופשית. מסובכת ומורכבת ככל שתהיה, אם התנהגותם של כל הדברים בטבע נקבעת מראש, הרי כך גם התנהגותם של כל מולקולה, כל תא וכל זרם חשמלי במוחנו, וכך גם התנהגותנו שלנו עצמנו, כולל החלטותינו. על פי האסכולה הדטרמיניסטית, כל דבר אותו אנו בוחרים או עושים, הוא תוצר מדויק של נסיבות שהביאו אותנו לבחור בו ולעשותו, ולכאורה ניתן היה לחזותו מראש. אילו היינו 'מריצים מחדש' את היקום עד לאותה נקודה בזמן, היינו מגיעים לאותה תוצאה בדיוק ובוחרים באותה בחירה.

לדבר זה השלכות מרחיקות לכת. כיצד ניתן למשל להאשימנו בביצוע פשע כלשהו, אם ניתן לטעון שהבחירה בו וביצועו 'הוכתבו' מראש? האם ניתן לטעון לאחריות כלשהי על מעשינו?

הבה ונבצע עכשיו ביחד את הניסוי הבא: הרימו את יד ימין שלכם והסתכלו בכף היד. כעת החליטו בעוד כמה שניות בדיוק אתם בוחרים להזיז את אצבעותיכם, המתינו את פרק הזמן הדרוש ואז הזיזו את אצבעות יד ימין קדימה ואחורה. אצבעותיכם זזו? יפה. החזירו את היד למקומה והמשיכו לקרוא.

ננסה לנתח את מה שארע כרגע: אצבעות יד ימינכם זזו קדימה ואחורה. מדוע זה קרה? כיוון שהשרירים השולטים באצבעות התכווצו בהתאם. מדוע זה קרה? כיוון שאותות חשמליים מתאימים הגיעו אליהם דרך העצבים מהמוח. נוכל להמשיך ולדרוש בסיבות שהובילו לתהליך זה: אותם אותות הגיעו מהמוח לאצבעות כתוצאה מאותות קודמים להם שעסקו בהחלטה להזיז את האצבעות, [8] ואלה כמובן נבעו באופן כלשהו מקריאת הטקסט המתאים בתחילת הפיסקה הקודמת. [9]

רבות מהפעולות שאנו מבצעים, לעתים אפילו מבלי משים, נובעות מקשר אסוציאטיבי בין אירועים עוקבים: מבטכם היה מופנה קדימה; הופיעה מולכם גברת חמודה; בגלל אי-הנעימות שבנעיצת מבט הסטתם לרגע את מבטכם הצידה; כתוצאה מכך הסתכלתם למעלה על דבר מה; אם הינכם חובשים משקפיים - חשתם עקב כך בצורך ליישר את המשקפיים שעל אפכם; החלטתם ליישר אותם; הזזתם את ידכם כדי ליישרם. כמו במקרה הקודם של הזזת האצבעות, כל החישובים הקטנים של למה בדיוק לבצע תנועה מסוימת ברגע מסוים, ולא שניה לפני כן או אחר כך - היו תוצאות של דברים קודמים.

על פי ההשקפה הדטרמיניסטית, כל התהליכים הללו, כולל 'החלטותיכם' כביכול, היוו רצפים של אירועים שהיו צפויים מראש וללא שליטה אמתית כלשהי שלכם עצמכם. עד כמה שהתאמצתם שההחלטה תהיה אכן מקרית, השיקולים המדויקים - בין שבאופן מודע ובין שלא - היו שם עוד קודם לכן. כך גם באשר להחלטה הקודמת לה לכתוב ספר זה, ההחלטה לשלוח את הסופר לבית הספר כשהיה ילד, המצאת השפה והאותיות ויצירת כדור הארץ. דבר זה כמובן נוגד את תחושתנו הטבעית האומרת לנו כי אנו היינו אלה שהחלטנו האם ומתי בדיוק להזיז את האצבעות.

מצד שני, אותה תחושה טבעית של החלטה, היא עצמה גם כן לא יותר מאשר תוצר של מוחנו - אותו מוח מוגבל שממפה דברים 'אמתיים' מהמציאות האובייקטיבית לדברים אחרים לגמרי במציאות הסובייקטיבית שלנו. יתר על כן, אם נניח לרגע בחירה חופשית אמתית, הרי שבאותו רגע של ההחלטה היה מעורב גם דבר מה 'אחר' מאשר תהליכים כימיים וחשמליים שעונים לחוקים מוגדרים ומוחלטים. רעיון זה, הכרוך בבחירה חופשית, קרוי גם 'דואליזם' - תפיסה המניחה קיומם של דברים מעבר לחומריים: 'נפש' או 'רוחניות' שאינם ניתנים להסבר פיזיקלי, אם תרצו. הרעיון ההפוך מכונה לעתים 'מטריאליזם'. [10]

ההשקפה המשלבת דואליזם ובחירה חופשית מביאה עמה כבונוס סוג של כוחות 'על-טבעיים' כביכול בהם ניחנו. אם נחזור לניסוי הזזת האצבעות שלנו, הנה לאחר החלטה עצמאית של אותה 'נפש' התחילו תהליכים כימיים וחשמליים מסוימים מאוד במוח שלנו, כדי לגרום לאותה תזוזה - תהליכים השייכים בהחלט לתחום 'החומרי'. רוצה לומר: בכוחנו להזיז דברים מרחוק, רק בעזרת כח הרצון שלנו. יש המשייכים אותו חיבור בעייתי בין הרצון שלנו (או ההחלטה שלנו) לבצע דבר מה לבין עצם עשייתו, לתופעה הידועה בשם 'הבעיה הפסיכו-פיזית': כיצד ייתכן שרצון של 'הנפש' גורם לאירועים פיזיקליים לקרות? יצויין שלכינוי זה קיימים כמה הסברים מקורבים, ועוד נדון בהם בהמשך.

-- * -- * --

אותה אשליה של החלטת הזזת האצבעות אותה הכתיב לנו מוחנו, היא מקרה פרטי של האשליה הגדולה יותר - האשליה של בחירה חופשית באופן כללי. זאת האחרונה היא גם כן מקרה פרטי של האשליה הגדולה עוד יותר - האשליה של מודעות. נראה לכם הזוי ומופרך? ודאי, כי גם על 'נראות' זו מנצח אותו המוח בדיוק.

האם צדק רבי עקיבא ב'הכול צפוי והרשות נתונה'? מלבד ההשתעשעות ברעיון שגם דבריו שלו היו אולי צפויים מראש, נוכל לסכם את הנושא כך: אם הבחירה החופשית היא אשליה השייכת לתחושותינו, בגלל אותה תפיסה מוגבלת שלנו, הרי שבמציאות האמתית היא אינה קיימת. במקרה זה, בגלל שכולנו כפופים לאותה אשליה, וכל ניסוי שנערוך ייתן תוצאה המתאימה לקיומה במציאות, הרי שאין כל הבדל מבחינתנו אם היא אשליה או לא, ולכן התייחסותנו אליה כקיימת במציאות היא לגיטימית באותה מידה. במובן זה גם 'הכול צפוי' ובה בעת גם 'הרשות נתונה'.

כעת נוסיף מספר היבטים מוזרים קמעא לסוגיה המפורסמת של 'דטרמיניזם מול בחירה חופשית'.

ראשית, ל'בחירה חופשית' (במובן הנדון לעיל) קיימת תכונה המזכירה במידת מה בעלי חיים וצמחים: היא מסוגלת להתרבות! מינים שונים של בעלי חיים - והמין האנושי בפרט - יכולים להחליט במודע על התיזמון ועל עצם העובדה של יצירת צאצאים. צאצאים אלה ניחנו מן הסתם ברמה דומה של בחירה חופשית כמו הוריהם. המסקנה היא שעצם קיומה של בחירה חופשית מאפשר שליטה מסוימת ביצירה נוספת שלה ובהעברתה ממקום למקום. בניסוח בוטה יותר: בריאה של 'נפש' חדשה היא פועל יוצא של החלטה של 'נפשות' ישנות...

שנית, אם נניח שהתכונה 'דטרמיניזם לעומת בחירה חופשית' היא תכונה אחת מני רבות המאפיינת את המציאות בה אנו חיים, נוכל לחזור לרגע לדיון שכבר עברנו קודם לכן בנושא המדען המטורף והמוח בצנצנת. מה הקשר בין הערך שמקבלת תכונה זאת בעולמו של המדען מחוץ לצנצנת לבין הערך אותו היא מקבלת בעולמו של המוח בצנצנת?

באופן תיאורטי קיימות שתי אפשרויות בכל אחת משתי המציאויות הנ"ל, אשר על כן קיימים ארבעה צירופים אפשריים. ניתוח זהיר יותר עשוי להטיל ספק ביכולת קיומם של כל הארבעה. למשל: אם עולמו של המדען מחוץ לצנצנת מכיל מידה מסוימת של אקראיות, עד כמה מוחלטת שליטתו בלוגיקה המזינה את מציאותו של המוח בצנצנת? ולהיפך: אם בעולמו של המדען מחוץ לצנצנת נקבע הכול בכל מראש, האם פירושו של דבר שכל הלוגיקה שהוא יוצר עבור המוח בצנצנתו נקבעת מראש ולא ניתן לשלב בה אקראיות אמתית? על כל אלה נוכל להוסיף היבטים מוזרים עוד יותר, כגון: מה קורה אם המדען בעצמו הוא מוח בצנצנתו של מישהו חיצוני לו? היבטים אלה ודומים להם נזניח בשלב זה של הדיון לטובת שפיות הקוראים. לחלקם עוד נחזור בהמשך.

היבט מוזר נוסף שמוזכר לא מעט בהקשר זה הוא הפרדוקס השיפוטי שכבר הוזכר קודם לכן: נניח שרוצח המגיע לבית המשפט מצליח לשכנע את השופט בדבר קיומו של עולם דטרמיניסטי. האם יש לזכותו עקב כך, כי בעצם לא היה אחראי למעשיו, שנקבעו מראש? ואם ירשיע אותו השופט בדין למרות זאת, האם לא יוכל לטעון כהסבר שגם עצם ההחלטה להרשיע נקבעה מראש באותו מסלול דטרמיניסטי בו צועד העולם? (ואז כמובן נוכל לטעון שגם הטענה המסבירה האחרונה של השופט נקבעה מראש, ובעצם נוכל להמשיך בלולאת טענות מסוג זה ללא קץ.)

אם נחזור לרגע למחלתו הטרגית של צ'ארלס סביין בה נפתח פרק זה, הרי שבעולם דטרמיניסטי - דבריו באשר לפעם הראשונה בה אינו קובע את גורלו, אינם נכונים. גם קודם לכן לא הוא היה הקובע. אלא שבפעם הראשונה הוא יודע מראש את גורלו. ההבדל אינו בבחירה, אלא בידיעה.

דיוננו בבחירה החופשית עדיין לא תם ונשלם. היבטים מרתקים במיוחד של סוגיה זו יידונו בפרקים 'עיכוב גורלי' ו'תרחישי מודעות'. בהמשך הדברים.

-- * -- * --

נושא מעט שונה, אך קשור לענייננו הנוכחי, הוא הדיון בשאלה עתיקת היומין 'מה היה קורה אילו...' (או באנגלית 'What if...'). במקרים רבים השימוש בצירוף מילים זה נעשה באופן תמים, כאשר כל כולו החלפת השימוש בזמן עתיד בניסוח המשתמש בזמן עבר: במקום לשאול 'מה תעשה אם תמצא מיליון דולר' עשוי מאן דהוא לשאול 'מה היית עושה אילו מצאת מיליון דולר'. לא במקרים אלה אנו עוסקים.

השאלה הספציפית 'מה היית עושה לו מצאת מיליון דולר כאשר היית בגיל עשר', לעומת זאת, היא בעלת אופי שונה לגמרי (בהנחה שהקורא מבוגר מגיל עשר). היות שלא באמת מצאת מיליון דולר כאשר היית בן עשר, מכילה שאלה זו הנחה סמויה כלשהי באשר לאפשרות שדבר זה יכול היה לקרות. כדי שאירוע כזה יוכל להתרחש בעבר, צריך לקרות אחד משני דברים: או שהמציאות שלנו אינה דטרמיניסטית, ומאפשרת לשני אירועים שונים זה מזה להתרחש באותה נקודת זמן (גם לאירוע מציאת הדולרים וגם לתרחיש בו לא נמצאו), או שדטרמיניזם עדיין קיים, אבל השאלה דנה 'ביקום מקביל' בו הוביל הדטרמיניזם לתסריט אחר - דומה לשלנו - אך שונה ממנו בנושא מציאת הדולרים האמורים. מכאן קצרה הדרך לקידומו של הרעיון הנפוץ הדן בהתפצלויות אינסופיות של יקומים זה מזה, בכל אירוע ובכל נקודת החלטה.

נניח שאני מהלך לתומי ברחוב וחולף על פני חבילת שטרות כסף גדולה מבלי לשים לב אליה. מישהו אחר מרים ולוקח אותה ואני נשאר מתוסכל עם המחשבה 'מה היה קורה אילו הייתי שם לב ונוטל אותה בעצמי'. ייתכן כי התשובה היא שאם הייתי במצב שונה של תשומת לב, הרי שהנסיבות שהיו מובילות אותי לאותו רגע היו מן הסתם אחרות לגמרי, ואז אולי גם האירוע שהוביל מלכתחילה להשארת שטרי הכסף שם היה מתרחש אחרת והם לא היו שם כלל. בעולם דטרמיניסטי, תשובה טובה לשאלה 'מה היית עושה לו היו מגישים לך עכשיו למאכל רגלי צפרדע' עשויה להיות 'הייתי מסיים לאכול וחוצה את הכביש כדי לטפס על מגדל אייפל', שכן מן הסתם השאלה דנה בעולם אחר לגמרי, בו הייתי נמצא כרגע בצרפת. [11]

במשחק שמינית הגמר בגביע העולם בכדורגל בין גרמניה לאנגליה שנערך בחודש יוני 2010, פסל השופט שער ברור לזכותה של נבחרת אנגליה. בהמשך הסתיים המשחק - לאכזבת האנגלים - בתוצאה 4:1 לטובתה של גרמניה, וכתוצאה מכך טענו רבים שבדיעבד פסילת השער לא שינתה הרבה. האמנם? אפשר להתווכח על כך שאילו לא היה השופט פוסל את השער, היתה נמצאת הנבחרת האנגלית במצב פסיכולוגי שונה לגמרי בהמשך המשחק, וייתכן שלדבר היה השפעה מכרעת על המשך התנהלותו. עם זאת, הטיעון המעניין יותר הוא שאילו לא היה השופט פוסל את השער, היה המשחק מתנהל באופן שונה עוד לפני הרגע השנוי במחלוקת. כדי שרצף האירועים יוביל להחלטה שונה של השופט, הרצף עצמו היה חייב להיות שונה עוד קודם לכן. אולי אפילו היה מופסק המשחק עקב סיבה כלשהי, או שמא בכלל לא מתקיים, או שמא כולנו לא היינו כלל כאן.

הז'אנר של 'מה היה קורה אילו...' קשור קשר הדוק בדיון הפילוסופי ב'מכונת הזמן', ובמיוחד ביכולת התיאורטית לחזור אחורה בזמן ולשנות דברים, או להחליט החלטות אחרות. פרדוקס 'מכונת הזמן' הידוע (או, אחד מהפרדוקסים) דן בתוצאות המקרה על פיו אתם חוזרים אחורה בזמן והורגים, למשל, את סבא שלכם עוד לפני שפגש את סבתכם. בעולם דטרמיניסטי, הפרדוקס הוא כבר בעצם היכולת להחליט או לעשות משהו אחר ממה שנעשה. [12], [13]

שאלות של 'מה היה קורה אילו...' יכולות להתייחס לעדכונים של המציאות בזמנים שונים, אבל גם לעדכונים במקום ובמודעות. הזמר הישראלי יהודה פוליקר אמר בראיון טלוויזיוני [14] 'אף אחד לא שאל אותי אם להביא אותי לעולם'. נניח שיהודה פוליקר היה נולד שעה מאוחר יותר. מלבד השאלות הנדושות באשר להשפעה על אופיו ועל גורלו, האם היה זה... יהודה פוליקר? מישהו בעל מודעתו של יהודה פוליקר, או שאז הזמר לא היה נולד כלל והיה זה מישהו אחר? הפוליטיקאי הישראלי אהוד ברק [15] אמר פעם 'אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור' וגרם מייד לסערה פוליטית זוטא. האתגר המחשבתי המעניין יותר אינו בהצטרפות או באי-ההצטרפות לארגון טרור זה או אחר, אלא במהות וכוונת הביטוי 'לו הייתי מישהו אחר' ואפשרויותיו.

לפרק הבא

[1] שמו של הכתב באנגלית: Charles Sabine. מחלת הנטינגטון ('Huntington's disease') היא מחלה תורשתית הפוגעת במוח ומביאה בסופו של דבר למסכת ייסורים המסתיימת במות החולה.

[2] רבי עקיבא, שחי במאות הראשונה והשנייה לספירה, נחשב כאחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, ומגדולי התנאים (כותבי המשנה וחכמים יהודים מתקופת המשנה).

[3] ביטוי זה מהמסורת היהודית מופיע בתלמוד בשמו של רבי חנינא.

[4] משפט זה מושפע בעליל מהפרקים הראשונים בספרו של קרל סאגאן 'עולם רדוף שדים - המדע כנר בעלטה' (תרגום עברי: הד ארצי הוצאה לאור, ספרית מעריב, 1997).

[5] בהקשר זה מומלץ לקריאה הספר 'כאוס' מאת ג'יימס גליק - ספר אשר כבר הוזכר בהערות קודמות.

[6] הסרט הבדיוני 'הנבואה' ('Knowing') משנת 2009 נוגע קמעא בנקודה זו. בהקשר זה של מקריות אל מול בחירה חופשית, כדאי גם להזכיר את שאלתו של ארתור קסטלר (Arthur Koestler) בספר 'האומנם צירוף מקרים' ('The Roots of Coincidence' משנת 1972), אודות ההתפלגות הסטטיסטית הקבועה של בעיטות סוסים בחיילים: כיצד יודעים הסוסים של צבא גרמניה להתאים את מיכסת הבעיטות התקופתית שלהם להתפלגות זו?

[7] תורת הקוונטים (הידועה גם בשם 'מכניקת הקוונטים') מתארת את התנהגותו של החומר (במיוחד ברמת החלקיקים), וכוללת, בין השאר, את הצמדתם של ערכים בדידים ולא רציפים ('קוונטים') לתכונות פיזיקליות שונות אותן ניתן למדוד. תורת הקוונטים עוסקת בנושאים קשים להבנה ופעמים רבות גם מנוגדים לתפיסתנו הטבעית. תחילתה של תורת הקוונטים בראשית המאה העשרים בעבודותיהם של מדענים מפורסמים כאלברט אינשטיין, מקס פלאנק ונילס בוהר. מטיפים ושרלטנים רבים שאינם מדענים מהשורה נוהגים לעתים לעשות שימוש פסול לצרכיהם במימצאיה של תורת הקוונטים, תוך ניצול חוסר הידע הקיים בציבור הרחב בנושא זה.

[8] כתבי העת Science ו- New Scientist מכילים פרסומים משנת 2009 מאת חוקר מערכות העצבים פטריק הגרד (Patrick Haggard), אשר עוסקים באיתור המיקום הספציפי במוח של האיזור האחראי על 'הרצון החופשי' שלנו.

[9] ניסוי הזזת היד, בווריאציות שונות, אינו רעיון ייחודי לכאן, ומוזכר (באופן צפוי) במקומות רבים נוספים הדנים בנושא.

[10] המונחים 'דואליזם' ('כפילות') ו'מטריאליזם' ('חומריות') עשויים גם לשמש לתאור דברים אחרים בתחומי הגות שונים (שאינם קשורים לפילוסופיה ולחקר המוח).

[11] הבדרן האנגלי בני היל נשאל פעם (במסגרת סדרת ההומור שלו בטלוויזיה) מה היה עושה לו היה חוזר הביתה ומוצא גבר זר עם אשתו במיטה. תשובתו היתה: 'הייתי מכה אותו עם מקל העיוורים הלבן שלו'.

[12] הקומיקאי האמריקאי ג'ורג' קרלין (George Carlin, 1937-2008) התבטא בדבר הסתירה בין קיומה כביכול של 'תכנית אלוהית' ('Divine plan') מושלמת, לבין בקשות תפילה מאלוהים שמשמעותן שינוי אותה תכנית.

[13] בהינתן קיומה התיאורטי של 'מכונת זמן', הפרדוקס עשוי להימצא כבר בעצם ההחלטה לחזור אחורה בזמן ולבצע שינוי. הספר הבדיוני 'קץ כלזמן' של אייזיק אסימוב ('The End of Eternity', Isaac Asimov) נוגע בנקודה זו.

[14] ערוץ 2 הישראלי, 9/9/2011.

[15] שר הבטחון של מדינת ישראל, נכון לזמן כתיבת שורות אלה.