סיפור מוזר על יין ועל כשרות

הסיפור המופיע להלן הינו סיפור אמיתי.
שמותיהם של כל האנשים המופיעים בו שונו לשמות בדויים
(הפרטים המלאים שמורים במערכת).

מעשה ביינן ישראלי ידוע, שעוסק מזה שנים בעיבוד אדמת המולדת ובייצור יין ישראלי משובח. הבה נכנה אותו לצורך העניין 'גידי'. ובכן, גידי שלנו אוהב חופש הוא, ובמשך שנים ייצר את תוצרתו, עליה גאוותו, במו ידיו - ללא השגחת כשרות כלשהי וללא הגבלותיה השונות והמשונות. וגם הצליח גידי במעשיו ובפריו, ויינו זכה בפרסים שונים, ושמעו אף הגיע למרחוק.

והנה ביום בהיר אחד נכנס בדלתו של גידי אדם בעל חזות יהודית חרדית, לבוש שחורים. גידי, שהכיר את רגישותם של יהודים דתיים לנושא הכשרות, פנה אל האיש:

"רציתי רק להתריע בפני כבודו שהיינות אותם אני מייצר הם ללא השגחת כשרות," כך אמר גידי.

"אני מבקש לטעום את היין שלך," הפתיע בתשובתו האיש.

"אבל אדוני," כך גידי, "אינני שואף להכשילך. אני רק מבהיר שוב שהיין איננו נחשב לכשר."

"מי שאל אותך?" התעקש המבקר החרדי, "אנא תן לי בבקשה לטעום מהיין. זו אחת האהבות שלי."

אל מול התעקשותו של הזר נכנע גידי ומזג לו כוס מאחד מיינותיו הטובים (באמת). המבקר לגם מהיין וציין לשבח את איכותו וטעמו. בשלב זה גברה סקרנותו של גידי, והוא ביקש לשבת ולשוחח עם האיש.

"שמי לוי," פתח המבקר את סיפורו לאחר שהוחלפו מילות הנימוסין הנדרשות. "כבר מספר שנים לאחר שקראתי ולמדתי, נכנס הספק באמונתי, ובעצם אינני עוד 'מאמין' דתי..."

וכך התגלגלה השיחה, ובה סיפר לוי לגידי כיצד למרות שאינו "מאמין" עוד, הוא נסחף אל תוך דילמה ענקית, בה נותר לו לבסוף לבחור בין עזיבת דרך החיים שאינו מאמין בה עוד, לבין הישארות עם משפחתו, אישתו וילדיו אותם הוא כל כך אוהב, ושאת הקשר איתם יאבד אם יכריז על "חילוניותו". "החלטתי בלב קשה להישאר בתחפושת החרדית," הבהיר לוי, והסביר כיצד הוא מקיים עתה דברים רק למראית עין ולא באדיקות יתרה.

עם הזמן, הפכו גידי ולוי לחברים טובים. לוי, שבאמת אהב את עולם היין ועבודת האדמה, הגיע מדי פעם בתחפושתו החרדית כדי לעזור מרצונו לגידי בעבודות היקב השונות.

בחלוף תקופה, קרה לגידי מה שקורה לעיתים ליקבי בוטיק מסוימים בישראל. הוא שם לב כיצד מדי פעם נכנסים ליקב שלו מבקרים "חילוניים למהדרין" שמבקשים בבורותם דווקא יין "כשר". ערכיו החופשיים התנגשו במאוויו האחרים להפיץ את יינו ואת פרי אדמתו בקרב קהל רב יותר, ובצר לו פנה לרשויות דתיות כדי "שיכשירו" את תוצרתו.

הכשרות הגיעה בדמותו של המשגיח הדתי, זבולון, אשר נטל תחת פיקוחו את מפתחות היקב, ואסר על גידי (ועל כל "גוי" או חילוני אחר) לגעת ביין בתהליך ייצורו. רק זבולון ועובדיו הדתיים מורשים לעשות כך כדי שיוכרז היין ככשר.

גידי, למען מטרת השגת החותמת הנכספת, ויתר בלב כבד על חופש פעולתו ביקב שלו עצמו. עד עצם היום הזה הוא עדיין מדבר בלהט על הקונפליקט אליו הוא עצמו נקלע, בין התנגדותו לכפייה דתית, לבין הלחץ העסקי אליו נקלע, ועוד בעיקר מכיוונם של "חילוניים" בהגדרתם את עצמם, אבל לא בכך עיקר סיפורנו זה.

יום אחד הגיע לוי, כהרגלו, לעזור לגידי בעבודות היקב. זבולון המשגיח שראה מרחוק אדם בעל חזות חרדית אשר מתעניין בעבודות היקב, קפץ על המציאה שנקרתה בפניו.

"יופי, תן לו לעזור לנו," ניסה זבולון - שלא הכיר את לוי - להסביר לגידי הנרעש את התורה כולה על רגל אחת.

גידי, כמוני וכמוכם, ידע שדבר לא ישתנה ביין אותו הוא מייצר בין אם יעזור לוי במקומות "הרגישים" ובין אם לאו. לכאורה יכול היה גידי "לנקום את נקמתו המתוקה" בדת, ולהניח לצמד חובשי הכיפה לעבוד יחדיו בייצור היין.

אלא שגידי נתן את מילתו לזבולון, ואם תרצו - יש עוד אנשים שאצלם גם זה "ערך". גידי "לקח הצידה" את לוי, ופשוט ביקש ממנו לא לסייע במקומות בהם נהג לסייע בעבר, גם אם איש לעולם לא ידע דבר ולאיש זה באמת לא יהיה איכפת.

אז מה היה לנו כאן? חילוני אחד שלמרות רצונו מייצר יין "כשר". חרדי אחד, שהוא בעצם חילוני אחד, שלמרות רצונו הוא חרדי. חרדי אחר, שלמרות רצונו, החרדי-חילוני הראשון אינו מסייע לו בעבודות. אותו חרדי שנגד ידיעתו כמעט "פסל" (לטעמו) את היין, ואותו חילוני שלמרות שיודע ששום דבר לא היה "נפסל" באמת, שמר על החרדי בעבודתו. והכי חשוב: אוסף של חילוניים זרים לסיפור כולו, אבל בעצם גרמו באיוולתם לחלק גדול מהאירועים שלעיל.

שיהיה לכם לחיים!