אפיקורסים מאמינים ותרומתם ליהדות
רעיונות אתאיסטיים מהמאה ה-9 לספירה
בעקבות קריאה בספרו של משה גיל
'חיוי הבלכי', ספרית פועלים 1965
פרופ' יעקב מלכין
חלק ב'
[חלק א']
חיוי הבלכי - האפיקורס היהודי הראשון אשר
דעותיו נשתמרו
אלישע
בן אבויה התפרסם ביהדות בעידן ההלניסטי ביזנטי כהוגה היהודי הראשון שכפר
במחוייבות
לשמור מצוות הדת היהודית, והתנגד כנראה לעיקריה. דעותיו וכתביו נעלמו ורק
זכרו
ושמעו מוסיפים להדהד בעולמה של התורה שבעל פה.
חיוי
הבלכי היה אפיקורס יהודי רב השפעה, כפי שאפשר לשפוט מדברי רב סעדיה גאון,
שהקדיש
בספר האמונות והדעות התייחסות מפורטת נגד טיעוניו של חיוי. תגובה זו של רב
סעדיה
גאון נועדה להקטין את מספר היהודים שהחלו להטיל ספק בעיקרי אמונותיהם
הדתיות
בעקבות הפצת דעותיו של חיוי, כפי שמסביר אחד מתלמידיו של סעדיה.
חיוי
הבלכי היה האפיקורס היהודי הראשון שדעותיו נשתמרו, אם כי רק בדברי מתנגדיו
- סעדיה
גאון, אברהם אבן עזרא ומשה אבן עזרא. חיוי חי במאה ה9 בחוראסאן (דרומה
מבוכרה), שהייתה
חלק מהאימפריה המוסלמית העבאסית הנאורה, ואשר מלכיה עודדו מפעלי תרגום של
פילוסופים
יוונים, תרגום ספר אסטרונומיה הודי, ועיסוק במדעים. העיר בלך
בחוראסאן בה חי חיוי
הייתה מרכז מסחר, על דרך המשי, בה נפגשו סוחרים ומשכילים יהודים, פרסים,
ערבים,
והודים.
חוראסאן
עיקרי
טענותיו של חיוי נגד המוסכמות בדת היהודית, לאור ההיגיון והשכל הישר,
מייצגים
במידה רבה תוצאות מפגש של יהודים משכילים עם זרמי המחשבה והדת בעולם
המוסלמי בצומתי
המפגש בין התרבויות השונות, בתקופה בה פרחה והתפתחה התרבות המוסלמית בזכות
הפתיחות
לתרבויות ולדעות אחרות.
ספרו
של משה גיל דן בהגותו של אפיקורס יהודי זה, תוך שהוא ממקם אותו
בעולם
האינטלקטואלי המוסלמי של זמנו, מצביע על הדעות והאמונות שרווחו בעולם זה
והדומות
בעיקרן לאלה של חיוי. להלן תמצית ספרו של משה גיל, המתאר עיקרי דעותיו של
חיוי
הבלכי: ספרו של חיוי "200 השאלות" נכתב על ידו בערך ב-875
(סעדיה גאון
אומר עליו ב'ספר הגלוי': נתפרסם זה ששים שנה). הספר
נכתב כנראה בערבית
ובחרוזים, והוטל בו ספק בכל המוסכמות הרווחות ביהדות הרבנית והקראית של
זמנו ביחס
לאלוהים וביחס לתנ"ך. ביקורת התנ"ך לאור הסתירות הרבות שחיוי מוצא בו,
ולאור ההתנהגות הלא מוסרית והבלתי עקבית של אלוהים, כפי שבאה לידי ביטוי
ביצירות
התנ"כיות השונות, קדמו והשפיעו על רמזי ביקורת התנ"ך בכתבי אברהם אבן
עזרא. נראה כי דברי חיוי השפיעו על כל המתנגדים לאמונות שרווחו בעם
היהודי, לפיהן
האל יהוה הוא בעל דמות של אדם, השולט בעולם ובטבע כרצונו, צודק
בכל מעשיו ובכל מה
שהוא גורם לבני אדם, משגיח על חיי כל אחד מהיהודים, בודק אם הם שומרים את
מצוות
הרבנים, האומרים שהם מדברים בשמו.
טענות
ההפרכה של חיוי למוסכמות אלה מסתברים מדברי סעדיה גאון (בספרו 'אמונות
ודעות'
ובכתב הפולמוס בחרוזים שנמצא בגניזת קהיר), בכתבי אברהם אבן עזרא, משה אבן
עזרא,
ומבקרים חריפים מקרב הקראים (כולל אל בסיר, וסלמאן בן
ירוחם) ומתנגדים אחרים
לחיוי הבלכי. ביהדות המאה העשירית עד השתים עשרה ייחסו חשיבות
רבה לדברי חיוי,
כיון שלהתנגדותו לאמונה הקונבנציונלית באלוהים כשליט הטבע וחוקיו, ובתורה
כיצירתו
המושלמת של האלוהים, היו מקבילות הן בדעות שרווחו בתנועות משכילים
מוסלמיים
ויהודים רבים, והן היו נושא לדיון של גדולי הפילוסופים היהודים כסעדיה
והרמב''ם.
אחד מתלמידי סעדיה מסביר: " לא ראינוהו (את סעדיה גאון) מתנצח נגד הטוענים
נגד המשנה, עד שראינוהו מתנצח עם הטוענים נגד המקרא, כי מצא שחיוי חיבר
ספר שבו
מאתיים שאלות הטוענות נגד ה' ונגד תורתו... והתקיימו(השאלות) שנים רבות
מבלי שהשיב
עליהן איש והפסידו אמונת אנשים רבים עד שנתקנא אדוננו לה'
ולתורתו וחיבר ספר
תשובות על חיוי..." (גיל, עמ' 35).
המשכילים
היהודים שהיו פזורים בכל אזורי השלטון וההשפעה המוסלמית - מבוכרה ופרס,
דרך צפון
אפריקה ועד ספרד - חיו בתרבות הערבית והיהודית כאחד, הושפעו והשפיעו על
יוצרים
ומגמות התפתחות בתרבויות אלה. הסכנה בדעותיו של חיוי מתבררת על רקע ריבוי
הכתות
המתנגשות זו בזו באסלאם ורבות מהן נוקטות עמדות ביקורתיות, כמו אלה
המובעות בשאלות
חיוי, נגד המוסכמות ביחס לאלוהות ולכתבי הקודש - התנ"ך והקוראן.
בין המצטרפים,
מרצון או מאונס, לדת האסלאם, היו רבים שהתקוממו נגד חובת שמירת המצוות,
כמו בחוגי
האצולה הפרסית המקבלת את הדת המוסלמית אך מתנגדת, למשל, לברית
המילה כיון היא
רואה בו "מנהג מזיק לבריאות".
פרופ'
משה גיל מתאר בספרו רקע אינטלקטואלי זה, בו פעלו תנועות וכתות מוסלמיות
במאה ה9-,
כולל תנועות רציונליסטיות כתנועת המועתאזליה המוסלמית, בה התפתחו מגמות של
הגות
ביקורתית, ששללו תארי אלוהות, ראו את האלוהות ככפותה בחוקים הקבועים של
הטבע, ואת
האדם כחופשי לבחור דרכו בחיים, בהיות חופש הבחירה הבסיס לאתיקה ולחוקי
הצדק. אבי
המועתאזלה הוא חסן אל-בצרי שמת ב-728 בבצרה - מרכז
השלטון המוסלמי
במזרח. תלמידו - ואצל אבן-עטא הוא כנראה
מייסדה ומפתחה של תנועת המועתאזלה,
שלראשונה שללה את תארי האלוהים, ומאמינה בחופש הרצון של האדם. החליף
אל מאמון
היה אחד מחסידי המועתאזלה מייסד 'בית אל-חכמה', בו מעודדים כל
הגות ומחקר. אותה
עתתרגם אל פזרי ספר אסטרונומיה הודי, ואל-כוארזמי
היה חוקר
את סודות האלגברה. בסוף המאה ה9 (874) מוקמת על ידי חמדאן
אל-קרמט - תנועה
מהפכנית בדרום עירק ופרס - תנועה שוויונית הכופרת בעיקרי
האסלאם, מאמינה באחווה
ואושר הניתנים להישג בעולם הזה ולא בגן-עדן.
הכאבה, מכה, סעודיה
הספקנות,
הרציונליזם, ביקורת הקוראן, מיגוון ההשקפות והדעות המתנגשות, מהווים כולם
גורמים
באווירה של תסיסה אינטלקטואלית במרכזי התרבות של החליפות העבאסית, ומהווה
רקע
מעודד הן לקבוצות מהפכניות כגון אלה והן לקבוצות שמרניות קיצוניות היוצאות
נגד כל
ניסיונות החידוש והרפורמה.
אל-ג'ונייד
איש הצופי ("לובשי הצמר" כת סגפנים מוסלמית ) טוען:
"לא השיג
אדם את מדרגת האמת כל עוד לא הכריזו עליו אלף מידידיו ככופר".
גם אל
ג'אחז, בבצרה (תלמידו של אנ-נאזם, מת
ב-845), מאמין כי ראשית חוכמה
אינה ביראת אלוהים אלא בספק. כמו מלומדים ערבים אחרים הוא מושפע מאריסטו
ומפתח
לראשונה בתרבות המוסלמית את המחקר הזואולוגי והאנתרופולוגי, גם הוא האמין
כי
"טובים חמישים ספקות מוודאות אחת".
מנגד
קמות, כאמור, תנועות דתיות שמרניות מיליטנטיות, אשר סופן לכבוש את מרכזי
השלטון,
לפורר את האימפריה העבאסית, ולגרום לקיפאון בהתפתחות התרבות הדתית
המוסלמית באזורי
שליטתם, כגון האשעריים,
המאמינים בנאמנות לשולחן ערוך שלהם, מכחישים כל
חוקיות בטבע, מאמינים כי האל הכול-יכול פועל כרצונו בטבע ובנסים שהוא
מחולל. כשהם
מנצחים וכובשים את השלטון בבגדד, משתלטת התנועה הסונית על מרכזי אסלאם
רבים.
המסגד הכחול, איסטנבול
על
רקע תנועות ורעיונות אלה, טוען משה גיל, הייתה חשיבות רבה לטיעוניו של
חיוי הבלכי,
כפי שמתברר לנו מכשליש ממאתיים השאלות שניתן לפענח את תוכנן מכתבי
ההתנגדות הרבים
ליצירתו. נושאי טיעוניו העיקריים: ביקורת המקרא, אלוהים והעולם,
הגשמת האלוהים, הכפירה
בנסים, כפירה במצוות, מעשיות, שכר ועונש ועולם-הבא.
ביקורת
קדושתם של ספרים כמו הקוראן מופיעה בטענות של מועתאזלים, כי הקוראן אינו
יצירה
אלוהית וכי יש להתייחס אליו כאל יצירה ספרותית, או כדרישת החליף אל מאמון
לא לראות
בקוראן יצירה של אלוהים, שהרי טקסטים דתיים חייבים לעמוד במבחן השכל.
בעולם רוחני
זה טען חיוי הבלכי כנגד אלוהותו של הטקסט התנ"כי, בגלל הסתירות הרבות
המופיעות בו, והדברים העומדים בניגוד לשכל הישר המצויים בו. כגון:
- בראשית
כב17: "כי הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים";
- דברים
ז7: "לא מרובכם מכל העמים חשק יהוה בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל
העמים"
- במלכים
א' ז13 חירם הוא בן לאישה אלמנה משבט נפתלי, דברי הימים ב' ב13 הוא בן
לאישה משבט
דן;
- בספור
העקדה נאמר "העלהו לעולה" ואחר כך הוא מצווה "אל תשלח ידך אל
הנער". השאלות שמעורר טקסט זה הן, בין השאר:
- אם ידע שאברהם איש צדיק למה העמידו
בניסיון?
- איך מתקבל על הדעת שיצחק רצה
בהקרבת עצמו?
- מדוע ציווה על הקרבת קרבנות
המחללת את השבת?
- למה קיבל מתנתו של
הבל ולא קיבל מתנתו של קין?
- למה לא מנע הכול-יכול את הרצח
של הבל?
- למה הסתפק בכך שקין יהיה נע ונד
?
- מדוע מנע את עץ החיים
מבני האדם?
- לולא ענה אדם לאלוהים המחפשו,
כיצד היה מוצא אותו? (אברהם אבן
עזרא מתייחס לטענה זו "ישתחקו עצמותיו של חיוי הבלכי
שאמר לולי שענה האדם לא
היה נמצא...")
- למה אלוהים נוקם ומעניש את
ברואיו? למה השמיד אותם במבול?
- מה חטאו החיות שהוא משמידם יחד
עם בני האדם?
- מדוע הציל דווקא את נוח?
- מהו החטא שבגללו מסר את ישראל
לעבדות במצרים במשך 400 שנה?
- למה חשש הכול-יכול דווקא מבוני
מגדל בבל?
- למה הצליח דרכם של בני עשיו
יותר משל בני יעקב?
- למה סובלים בני יעקב עד היום?
עקדת יצחק
ז'אקופו ליגוזי, צייר איטלקי, 1622-1547
טענות
אלו עשויות להראות טריוויאליות אך משתמעת מהן, טוען גיל, ההאשמה הכללית כי
הכוח
האלוהי האמור לשלוט ביקום ובבני אדם, הוא משהו שרירותי ובלתי צודק.
סוגיית אלוהים והעולם
טענת
יסוד של המועתאזלה היה 'הווג'וב' - ההכרח החל על
אלוהים השולל ממנו כל אפשרות
לשרירות, מכאן שאלוהים חייב לפעול לפי הטוב המוחלט, בהאמינם (כזוראסתרים)
כי קיים
טוב מוחלט ורע מוחלט. לסעדיה גאון, הנקרא בפי הערבים "סעיד אל פאיומי"
(בגלל מוצאו מפאיום במצרים, ממנה ברח מפרעות הקראים ברבניים), הייתה השפעה על הוגים
מוסלמיים מתונים באמצעות הפשרה שהציע: אמונה בגישה הרציונאלית, לפיה אין
באלוהים
שום דבר גשמי, ביקום שולטים חוקי הטבע שאין לחרוג מהם, אך אלה
נוצרו בעת בריאת
העולם על ידי אלוהים, ומאז הוא מתערב בו רק לעתים נדירות, כמו באירועים
שבניגוד
לחוקי הטבע, כמו בציווי מצוות "שמעיות" (אלו שיש לציית להן גם אם אין
יודעים טעמן).
האסכולה
הקיצונית במועתזלה צמצמה את מושג האלוהות עד היותו חסר תוכן
לחלוטין, כמו גישת אלג'ובאי
שניתקה עצמה מהקוראן והכירה רק בסמכות השכל. אל ג'ובאי היה
מנהיג המועתאזלים בבצרה (מת 915 ) אשר כפרו בקיום האלוהים והכירו רק בישות
תאריו,
כישות נפרדת מהאלוהים , בנו אבו האשם (מת
933) הציע פשרה דיאלקטית: האל
זהה ובלתי זהה עם תאריו, מתהווה - הווה ונעלם כאחד. (נראה לי כי
מחבר ספור משה
והסנה אשר בו מציג האלוהים את עצמו כ"אהיה אשר אהיה", המגדיר את
האלוהים
כהוויה מתהווה ומהווה כל מה שיהיה, קרובה לגישה זו של אבו האשם. י.מ.)
סעדיה
גאון כינה יהודים כחיוי, שהתקרבו לדעות קיצוניות מעין אלה, "אנשים הנקראים
יהודים" (כמו הרב שך שכינה את חב''ד הדת הקרובה ביותר ליהדות - י.מ.) ,
ואילו
בכתב הפולמוס בחרוזים שנמצא בגניזת קהיר, והמיוחס לסעדיה גאון או לבן דורו
הקרוב
לו, הם נקראים "מובדלי בני ישראל", (כמו המועתאזלה - המובדלים).
הגשמת האלוהים
כאן
(עמ' 54) מתייחס שוב גיל להשקפות הוגי המועתאזלה, שהכחישו גשמיות האלוהים
וכל
התייחסות אנתרופומורפית אל האל - שהרי האל אין לו תכונות גשמיות
ואינו נתפס על
ידי החושים. אבו עטא, מייסד הכת האמין בכך, כדברי אבו-ג'עפר,
אימאם
השיעים בן זמנו של אבו עטא: " משל לנמלים זעירות המדמות לעצמן כי יש
לאלוהים
שתי קרניים, משום שאלה דרושות לשלמותן הן... ממש כך הוא מצבם של יצורים
מחונני שכל
(אנושי) בדבר התארים שהם מייחסים לאלוהים" . (ודומים הדברים להשקפת
הפילוסוף
היוני קסנופנס , במאה ה6 לפנה''ס, אשר טען כי בני אדם יוצרים להם אלוהים
בצלמם
ובדמותם - האתיופים - אל שחור, התרקים - אל בעל עיניים כחולות ושערות
אדומות,
ואילו החמורים היו ממציאים להם אל - הוא היה חמור" - י.מ.).
קסנופאנס
פילוסוף
יווני, 570-478 לפני הספירה
חיוי
היה קרוב להשקפות אלה, והאשים את המקרא בסטייה מהגישה הנאורה, השוללת כל
דמות
וגשמיות מהישות האלוהית, כיון שבמקרא מצא ייחוס תכונות אנושיות לאלוהים.
סעדיה
גאון תירץ את הדבר ב"דיברה תורה בלשון בני אדם" - משמע: כדי לסבר אוזנם
של אלה שאינם יכולים להאמין ולהבין ישות אלוהית חסרת מאפיינים אנושיים.
ובהתייחסו
לדברי חיוי בעניין הגשמה אנושית של האל הוא אומר: "אולי תמה ממעשה המשכן
ויאמר : מה לבורא לאהל ולמסך, ולנרות מודלקים, ולקול נשמע, וללחם אפוי
ולריח הטוב,
ולמנחת סולת ויין ושמן ופירות והדומה לזה..." וסלמאן בן ירוחם
הקרא, בפירושו
לקהלת, "אל לך לבקש ניגודים ולשאול למה זה ציוונו וזה לא, ולמה מצווה זו
וזו
לא פורשה, כפי שעשה חיוי הבלכי יקללהו האל, הוא שאל: למה לאלוהים קרבנות
אם אינו
ניזון ולמה לו לחם הפנים אם אינו אוכל? ולמה לו הדלקת נרות אם אין לו חפץ
בתאורה?".
הכפירה בנסים
משה
אבן-עזרא, בן המאה ה-11, כותב ב"ערוגת הבושם" כי חיוי האמין , כמו בתורת
הווג'וב של המועתאזלה, כי ההכרח שולט בטבע ובאלוהים כגון שלא ייתכן "כי
האש
תהיה קרה, או שהשמיים ישרפו" .
סעדיה
גאון לחם באמונות תפלות ו'בספר הרזים' שהיה מורה דרך לדברים המתרחשים
בניגוד לחוקי
הטבע, אך סעדיה האמין כי בעבר היו נסים שחיזקו האמונה בחובת קיום המצוות
השמעיות
(שאין אנו יודעים טעמן) והשכליות (שניתן להסביר נימוקיהן).
חיוי
שלל מיסודה את האמונה שהיו מעשים שבניגוד לחוקי הטבע, כפי שמסופר במקרא,
כמו נס
הים ספור יציאת מצרים. אברהם אבן עזרא בפירוש לתורה אומר: "ישחקו עצמות
חיוי
הכלבי שאמר כי משה ידע את מיעוט הים ברדתו, ואת רבותו בעלותו ובהמשכו,
והוא העביר
עמו במיעוט המים כמשפטו, ופרעה לא ידע מנהג הים ועל כן טבע, ואלה דברי
שיגעון..."
(גיל, עמ' 61).
וכך
גם בעניין נס המן, שהזין את העם במדבר . אברהם אבן-עזרא: "...ירקב שם
חיוי,
שאמר כי המן, הנקרא בלשון פרסי תד''נגבנין ובלשון ערבי מ''ן ובלשון לעז
(רומית)
מנ''א. כי קושיות רבות עמדו עליו , האחת כי אינו יורד היום במדבר סיני...
ועוד כי
לא היה יורד בשבת, ועוד כי ירד לכל מקום שיחנו, ועוד כי עבר עמהם את
הירדן". ואילו
סעדיה גאון, בספר האמונות והדעות: ואני רואה את עניין אות המן יותר נפלאה
מכולם,
כי הדבר מתמיד יותר נפלא מהנפסק".
אשר
לפסוק בשמות לד "...ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו... וירא והנה
קרן
עור פניו ... ויתן על פניו מסוה". על פירושו של חיוי לפסוק זה מעיר אברהם
אבן
עזרא "ישתחקו עצמות חיוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה
יבשות
כמו הקרן...וטעם וייראו מפני שהיו פניו מכוערות...ואיך לא פקח זה המקולל
את עיניו...".
ערכו של אדם
האידיאולוגיה
המתקדמת בימי החליפות העבאסית ראתה את האלוהים כפוף לחוקי הטבע, ואת האדם
כבעל
חופש הבחירה. המועתאזלה קראו לעצמם "אנשי הצדק והאחדות" בהאמינם כי הצדק
הוא אחד משני עיקרי האמונה שלהם. את חוש הצדק ראו כחוש השישי
שרק האדם ניחן בו -
כיון שהאדם ניחן בתבונה המבחינה בין טוב לרע. (בדומה לאמונתו של
סופר בראשית כי
"הדעת" היא ההבחנה בין טוב לרע - י.מ.).
גם
סעדיה גאון רואה יתרון לאדם אפילו על המלאכים באומרו ב'האמונות והדעות'
ד':
"הודיענו אלוהינו על ידי נביאיו שהוא שם לאדם יתרון על כל ברואיו
...ומצאנו יתרונו
בחוכמה אשר נתנה לו ולמדו אותה...והתישבתי בזה ומצאתי שאף על פי שגופו
קטן, נפשו
רחבה מהשמים והארץ, כי מדעו כולל אשר בם".
לאור
כל אלה שואל חיוי למה לא שחרר אלוהים את האדם מלכתחילה מיצר הרע? וסעדיה
גאון עונה
על כך, כי הדבר כרוך בכושר הבחירה החופשית שנתן אלוהים לאדם ובכך הוא
מעמידו בניסיון,
אך משנתן להם חוקים ומשפטים אין הוא מתערב בענייניהם.
ברוך שפינוזה,
פילוסוף יהודי
שפינוזה
חוזר על השאלה (במאמר הקצר ו 8) אשר לשאלה השנייה למה לא ברא אלוהים את
בני האדם
באופן שלא יוכלו לחטוא? לדעת שפינוזה המושגים חטא ומצווה הם חלק מהמחשבה
המייחסת
תכלית להיווצרו של האדם, ולא את הסיבתיות שגרמה להיווצרו. ייתכן, טוען משה
גיל,
"כי גם חיוי טוען בשאלתו נגד ההשקפה המייחסת לאלוהים כוונות, בעוד שאילו
היה
אלוהים, והיו לו כוונות, הן לא יכלו אלא להיות טובות, והרי זה בסתירה
למידות הרעות
של האדם".
כפירה במצוות מעשיות
ברית
המילה מזיקה לבריאות הייתה השקפה רווחת בין הפרסים
בזמנו של חיוי, כולל רבים מאלה
שקבלו את האסלאם, טענה שסעדיה גאון מבקש להכחישה.
התנגדות
למצוות הקרבת קרבנות ידועה מתשובתו של סעדיה לחיוי, ונובעת משלילת גשמיותו
של האל
מכל בחינה, שהייתה מקובלת על חיוי . התנגדות לקרבנות המצויה בדברי נביאים
בתנ"ך
מצוטטת על ידי משה גיל מהכתוב בקוראן (כ''ב, 37 תרגום ריבלין) :"לא יגיע
אל
אללה לא בשרם ולא דמם (של הקרבנות) אבל יראת שמים שלכם היא שתגיע
אליו".
(במורה
נבוכים מסביר הרמב''ם כי מנהג הקרבנות אומץ על ידי היהודים, שהיו רגילים
לעבוד
עבודה זרה אלים אחרים, ואם כי קרבנות הם מצווה פסולה ובלתי נחוצה מכל
הבחינות,
הרשה האל "בעורמתו וחכמתו" ליהודים להמשיך כמה מאות שנים במנהג הקרבנות,
כי בני-אדם אינם יודעים "לעבור מן ההיפך להיפך", ועל כן נמשכה הגמילה
ממנהג הקרבנות זמן רב כל-כך. אבל עתה נסתיים התהליך ואין אנו מקיימים
מצווה מיותרת
זו - י.מ.).
ביחס
למצוות הפרה האדומה טען חיוי בלעג, שאפרה "מטהר את הטמא ומטמא את הטהור"
(וגם עם טענה זו מתפלמס סעדיה גאון).
שכר ועונש והעולם הבא
לאמונה
בעולם הבא ובתחיית המתים אין כלל אחיזה במקרא, שהרי אמונה זו
התפתחה
בהשפעה פרסית, ומופיעה בספרות הפוסט תנכית והיא הולבשה על האמונה של
פרושים
וצדוקים בעולם אידיאלי שיושלט על ידי משיח בן דוד שיגיע באחרית הימים.
הטענה כי
לאמונה בעולם הבא ובשכר ועונש שבו משתמעת מתשובות סעדיה בכתב הפולמוס
המחורז
מהגניזה, ומתגובת משה אבן עזרא לחיוי ב'ערוגת הבושם': "...הלא אין מקום
לשכר
ועונש מאחר שהכול בהכרח... וזאת היא דעת הכופרים חיוי אלבלכי ואבן סאקויה
ודומיהם".
גם
בעניין זה נכרת השפעת אנ-נאזם המועתאזלי שאלוהים אינו יכול לגמול טוב לאדם
אלא
בעולם הזה, על כן כפר בשכר ועונש בעולם הבא.
הסופר
פארדאן פארוק שכתב במאה ה9 בשפת פאהלווי (השפה הפרסית הספרותית) מתפלמס עם
כל
הדתות לאור עיקרי ההגיון והשכל הישר, לבד מדת הזורואסתר. שאלותיו דומות
לשאלות של
חיוי, ומסקנתו היא שהאל שבתנ"ך הוא השטן, שליט התופת ומשכנו בחושך. מסקנתו
של
גיל היא כי תגובתו הייחודית של סעדיה גאון נובעת מהחשיבות שייחסו לחיוי
בהיותו
נציג של "עדת כופרים קוסמופוליטית בת זמנו" (גיל, עמ' 77).
ספרו
של משה גיל מצביע על התפקיד החיוני שמלאו אפיקורסים ומבקרי הדת המשכילים
בהתפתחות
התרבות היהודית. על רקע התגברות תנועות ההשכלה והביקורת בדת המוסלמית
החדשה גברו
גם ביהדות הספיקות בעיקרי הדת - בעיקר בקרב חוגי משכילים
והוגים, שהושפעו
מהמסורות של ההגות האגנוסטית והאתאיסטית שפשטו בעולם המערבי והמזרחי מאמצע
האלף
הראשון לפנה''ס. מגמות אלה בוטאו הן בהודו בקרב הבודהיסטים הראשונים, הן
באיי הים
האגאי וביוון בקרב הפילוסופים היוונים, שהתעלמו מהאלוהים (כדמוקריטוס) או
ראוהו
כיצירה אנושית בתרבויות השונות (כקסנופנס), או האמינו כי אין האדם מסוגל
לדעת אם יש
אלי, ומה טבעם (כפרוטאגוראס וסוקרטס אשר הוצא להורג בעוון אתאיזם), או ראו
בו רק כוח
מניע שאינו מונע (כאריסטו), או ראו את האלים כמנותקים מהעולם ומהאנושות,
ועל כן
אין להתחשב בהם כאשר אנו חושבים על רווחתם ואושרם של בני אדם (כאפיקורוס).
סוקרטס שותה את
יין הרעל
פילוסוף
יווני, 399-470 לפני הספירה
עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה
ציור מאת ז'אק לואי דויד, מוזיאון מטרופוליטן, ניו-יורק, ארה"ב
אריסטו
פילוסוף
ואיש מדע יווני, 322-384 לפנימ הספירה
תחת
השפעות אלה והשפעות הוגים מוסלמיים ויהודים אפיקורסיים מקוריים, התפתחו
זרמי מחשבה
רציונליסטית, שביסוד חלק גדול מהפילוסופיה הדתית והלא דתית של יהודים בימי
הביניים. ההתנגשויות ביניהם היו לגורם מעורר ומניע שהאיץ התפתחותה של
ההגות ביהדות
כתרבותו של העם היהודי. אחד מחלוציה של הגות ביקורתית וחדשנית
זו היה חיוי הבלכי.
ביטויי
תנועות ההתנגדות לעיקרי הדת והתרבותם של אפיקורסים יהודים גרמו
זעזוע עמוק בקרב
הוגים דתיים כסעדיה גאון, עודדה מחקר בהגות הקלאסית היונית שתורגמה
לערבית, הגבירה
את מגמות עיון רציונליסטי בסוגיות הנידונות בהגותו של סעדיה גאון
ופילוסופים יהודים אחרים, מגמות המגיעות לשיאן ב"מורה נבוכים" - המהפכני בין ספרי
ההגות בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ספר המציין תפנית בדרך המחשבה
היהודית,
בהעדפת החוכמה והמדע על שמירת מצוות הדת והאמונות המנוגדות לשכל הישר
ולהגיון.
לשיאה מגיעה מגמה חדשנית זו ביצירות שפינוזה והתנועות
האגנוסטיות והאתאיסטיות
ביהדות שהתפתחו בהשפעת הגותו.
אוגוסט 2007
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
