במת חופש
הנשמה, כוח-החיים
והמוסר - מקור אלוהי או מקור
אנושי?
לאתר חופש שלום,
שתי תהיות
קשות מאוד מציקות לי: אם אתם מוציאים את אלוהים מן העולם כמקור להתהוות החיים
וכמקור מוסרי - ולמעשה שוללים את קיומו של אלוהים - עולות שתי שאלות חריפות ביותר
לנגדכם:
(א) אין
אלוהים - משמע (גם) אין נשמה (נשמה = היסוד הרוחני והאנרגי שלנו, בני-האדם);
אם כן, מהו כוח-החיים המניע ומקיים אותנו, מה מפעיל אותנו, לרבות
החשיבה, הרגשות, המוסר, כוח היצירה וכו', מה מחיה אותנו? והתיתכן תודעה בלא
נשמה רוחנית?
(ב) אם אין
אלוהים (כמקור מוסרי לטוב ולרע, כבררות-חיים נתונות לבחירה חופשית) - מה מקור
הטוב בעולמנו, בנפשנו? (על מקור הרע איני שואל, כי אני מבין שמקורו באבולוציה
['הגן האנוכיי' וכו']). מדוע אנו שואפים - ביסודנו - להיות חיוביים
וטובים-יחסית? איך נוצר ה'טוב' הזה כאן, ואיך נוצר המוסר האנושי? מכוח מה?
ואם ה'טוב' הוא כוח שבטבע - וחלק מן הטבע - מהו טבע-תולדתו ומקור-התהוותו?
אלה
שאלות-יסוד קרדינליות ואקוטיות בתמונת הבנת החיים, והן נשאלות על-ידי כל אדם
הטורח לחשוב באמת על מהות יסודות החיים. אני מניח שהתשובה
עליהן אינה מן הקלות והפשוטות. אשמח מאוד אם אכן תוכלו להניח את דעתי בזה ולו
במקצת, כי השאלות הללו מנקרות במוחי לבלי הרף, ואיני מוצא כל מענה להן. תודה רבה
מראש.
עידו (השם
שונה)
הנשמה וצלה
במיתולוגיה המצרית הקדומה
דן מלר - מצוות חופש - משיב לעידו
שלום עידו,
ותודה רבה על פנייתך לחופש.
אכן, השאלות שאתה מעלה כאן הן שאלות בסיסיות, ואין כמעט אדם שלא שאל אותן בגיל
כלשהו של חייו. התשובה אינה כה מסובכת כפי שאתה חושב, והיא מבוססת על העיקרון, שלא
רק ש'אלוהים' [כגורם יוצר-מכוון] לא ברא ויצר את עולמנו, אלא שהתהוות היקום
התרחשה, ועודנה מתרחשת, יום-יום, ללא מטרה, כוונה, תכלית או רצון. לרבים מבני
האדם קשה להבין ולקבל נקודת השקפה זו (שהיא הבסיס לחשיבה האתאיסטית), משום שהאדם
עצמו מונע ע"י כוחות המבוססים על רצון, שאיפה, מטרות, כיוון ותכלית בכל שלב
ושלב בחייו, אם לטוב אם לרע, ובתמימותו הוא סבור, שכך חייב להתנהל גם העולם. כלומר
- אם לאדם יש רצון, הרי שגם לבורא האדם היה ויש רצון. אם לחיינו יש תכלית - הרי
שתכלית זו הוכתבה 'מלמעלה', בידי הגורם ש'ברא' את האדם. זו, מן הסתם,
'ברירת-המחדל' של המוח האנושי, ובתשובתי כאן אנסה להפריך ברירת-מחדל זו ולהעמיד את
חשיבתך בערוץ החשיבה האנושית-ריבונית.
החשיבה
הריבונית היא שהתוותה לצ'ארלס דארווין את המסקנה המבריקה ויוצאת-הדופן לשעתה:
העולם (הטבע, היקום - כנוח לך) נוצר ללא כוונה, ללא תכלית, וללא כיוון מחושב מראש
או רצון מצד גורם כלשהו. ראה פירוט במאמר המסכם שלי באתר חופש על האבולוציה של האדם.
וכעת לגופן
של שאלותיך: כל מה שנמצא בגוף האדם שייך לגופו, ונוצר כחלק בלתי נפרד ממנו, כולל
המוח, וכמובן - החשיבה, שהיא חלק בלתי נפרד מן המוח. ולא רק אצל בני האדם, אלא אצל
כל מי שמוח מצוי בגולגולתו, כשההבדל בין הפרטים השונים הוא בפונקציה של אותו מוח.
המילה 'נשמה'
היא מונח סמנטי שטבע האדם, לנוחותו ולשימושיו הרבים. למונח זה שמות נרדפים רבים, בתרבויות
ובתקופות שונות: 'רוח', 'רוח האדם', 'נשמה', 'נפש', 'יחידה'. כך קובע גם
אבן-שושן במילונו. בצדק כתבת, שמונח זה מהווה את היסוד הרוחני והאנרגטי שלנו - בני
האדם. הנפש כפונקציה של המוח התפתחה באדם - ככל חלק אחר בגופו - בדרך אבולוציונית,
שלב אחר שלב, לעתים באיטיות, לעתים בקפיצות מוטציוניות. אלא שאנחנו, בחולשתנו השכלית
מייחסים לנפש משמעות-יתר מזו שאנחנו מייחסים, למשל, לקיבה. הקיבה מפיקה עיכול,
והמוח מפעיל חשיבה. הקיבה ותפקודיה נחשבים חלק גשמי, בעוד המוח ותפקודיו
נחשבים חלק רוחני. הגדרות אלו הן לגיטימיות, אבל מהותית אין ביניהן הבדל. זו
פונקצייה ביולוגית וזו גם כן.
בדברך על
'נשמה רוחנית' ו'תודעה' אתה מערב, שלא בדין, חומרה ותוכנה = מוח
כחומרה - רקמה ביולוגית, שתפקידה, בין השאר, לבצע פעולות חשיבה שונות, והפונקציות
השונות שהמוח מבצע (תוכנה), כמו חשיבה, זיכרון, ופעולות שאנחנו מכנים 'רוחניות' -
רצון, תודעה, רגש, ועוד. השאלה שהצגת לנו "התיתכן תודעה בלא נשמה
רוחנית?" איננה רלבנטית מיסודה, שכן 'נשמה' ו-'תודעה' שתיהן פונקציות
צרברליות (מוחיות), ואין ביניהן קשר של גורם ונגרם, של מפעיל ומופעל, של יוצר
ויצירה.
התרבות -
אותו מרכיב מדהים בטבע האנושי - התפתחה מאוחר בהסתעפויות האין-סופיות של עץ החיים
האנושי, מאז התפצל ההומיניד הקדום מקרובו הקדום עוד יותר - השימפנזה הקדמונית. כל
שלל המינים שהתפתחו מאז, והקרויים בשפתנו כיום 'הומינידים' - היו בעלי מוח (בעלי
איכויות שונות, בהתאם למשקלם-נפחם), אבל נעדרו את המרכיב התרבותי-אמנותי.
ההומו-סאפיינס, שגילו 200,000 שנה בלבד, הוא היצור הראשון באותה שרשרת ארוכה של
דמויי-אדם, והיצור היחיד בתבל, שיצר יצירת אמנות. אמנות - אותו חלק בעשייה האנושית
שלא נועד למלא צרכים וגטטיביים-כלכליים-קיומיים, אלא עשייה למטרת הנאה מיופי,
חדוות-חיים, העשרה, או מה שאנחנו מכנים היום במושג הכולל (והמאוד לא- מוגדר) 'רוחניות'.
גם על כך תוכל להיעזר במאמרים שהעלינו באתר בנושא זה.
תשאל, בצדק -
מה הניע את ההומו-סאפיינס הקדמוני, שחי במערות לפני 200,000 שנה, לצייר את הביזון
על קיר המערה, או לכייר פסל של אישה? זו למעשה השאלה שאתה שואל אותנו כאן: מהו כוח
החיים המניע ומקיים אותנו, לרבות החשיבה, הרגשות, היצירה וכו'? התשובה היא אותה
תשובה לגבי היצירה האמנותית-אנושית בה החל - לפתע! לשם מה? - ההומו-סאפיינס הקדום.
אפשרות אחת לתשובה - והנובעת אף היא מצורך ההישרדות היא, שהוא השאיר מסר לדרי
המערה האחרים בהעדרם, לשם-מה יצא (ציד), או שסבר לתומו כי תקיעת כידון בחיה
המצויירת תאפשר לו לפגוע גם בחיה המציאותית. וכך אפשר לפנטז אלף ואחת תשובות
נוספות, וכולן תהיינה ספקולציות, בעלות סבירות פחותה או מוגברת.
התשובה
הנכונה היא: איננו יודעים. אנחנו יכולים רק לשער. זו עובדה. האמנות והתרבות
האנושית בכלל (הכתב החל הרבה יותר מאוחר מאשר הציור והפיסול) הן חלק בלתי נפרד
מהתהליכים המוחיים. נוח לנו להפריד אותם מיתר הפעולות המוחיות, לסווג אותן
כעילאיות ותרומיות יותר משאר פעולות המוח, ויש צדק חברתי-חינוכי בכך, אבל עובדה זו
איננה הופכת את התרבות האנושית ואת רוח-האדם למהויות חוץ-אנושיות, ובוודאי אין
סיבה לסבור, שהן נפרדות מהגוף ונוצרו או נשלטות בידי גורם חוץ-אנושי כלשהו. ממש
כשם שלנשימה שלך אחראיות רק הריאות, בפיקוח עצבי מסויים (כמובן), ולמערכת העיכול
שלך אחראים אבריך הפנימיים, על האנזימים וההורמונים שגופך מייצר, ולא שום
גורם שמחוצה לך המכוון אותם מרחוק, רגע רגע ושעה שעה. כך גם החשיבה, שלך ושלי ושל
כל בני האדם, האמונה, הרגשות - כל אלה הם תוצרים של המוח, ואולי של גורמים נוספים
בגוף, בוודאי לא גורמים שמחוצה לגופנו. חשיבה עשויה להיות מושפעת אמנם בידי גורמים
חיצוניים כגון חינוך, פרסומת, נורמות חברתיות וכו'. ראייה לכך תהליך המרת הדעה והדת
הקרוי "חזרה בתשובה", אבל עצם החשיבה כהליך עצבי-מוחי היא עצמית-פרטית
של האדם ושלו בלבד.
מה שמניע
אותנו, עידו, זה אנחנו, בעצמנו. אתה מונע ע"י הכוח הגלום במוחך, אני בכוח
הגלום במוחי. חיינו כפרטים בחברה האנושית - הקיימת כבר אלפי שנים - הוסיפו לנו
נדבכים רוחניים, שלעתים אנחנו שוגים בהערכתם, ובטעות סבורים שהם אינם חלק
מעצמנו. גורמים משפיעים אלה מייצרים בנו, בכל אחד מאתנו, את המנוע האישי-הפרטי
שמניע את הצד הרוחני שבנו - כולל מוסר.
האדם הוא
יצור שבטי, החי במשפחות, שבטים, חברות ועמים. כאשר יותר מאדם אחד מבקשים לחיות
יחדיו, בצוותא - בסוואנה, במערה, בכפר או בעיר - הם חייבים להסכים
לכללי-יסוד אלמנטריים על מנת שחייהם המשותפים יתאפשרו בנוחות וברווחה מירביים.
הסכמים אלו הם חוקי החברה, הכוללים כללי-טאבו של 'ייהרג ואל יעבור', כמו 'לא תרצח'
או כללי 'גילוי עריות' ועוד. חברה אנושית איננה בת-קיום אם לא יישמרו כללים אלו,
שבמרוצת השנים הוכללו ונאגדו במונח הכולל 'מוסר'.
המוסר, עידו, הוא אנושי, לא 'אלוהי', ובהעדר
אלוה גם לא הגיע אלינו ממקור חוץ-אנושי אחר כלשהו. את הטוב ואת הרע קבע האדם בעצמו,
וקביעות הנקבעות בכל חברה ותקופה הן, ממילא, בנות-שינוי, ומשום כך אינן
אבסולוטיות, אלא מאוד יחסיות. בחברה האנושית הקדומה לא נחשבה אכילת-אדם מעשה בלתי-מוסרי
- היום לא-עוד, אם כי עד לפני שנים ספורות ניתן היה עדיין למצוא שבטים אוכלי-אדם
באיי האוקיינוס השקט מצפון לאוסטרליה. הקרבת קורבן אדם למולך מוזכרת בספר האנושי
הקדום הקרוי תנ"ך, ובמרכז אמריקה ביצעו זאת הלכה למעשה עד לפני כ-600 שנה
(ראה האצטקים, למשל).
אתה שואל:
מדוע שואפים אנו להיות חיוביים וטובים? אשיב לך בשאלה: האם כל בני האדם שואפים
לאותה רמה ולאותו סוג של 'חיוביות' או 'טוב'? וכבר עמדנו באתר חופש על סוגיית הטוב בהיבט הדתי, או מה
שקרוי בשפתם 'אמת', שהיא נקבעת, לגרסתם השגויה, בידי 'אלוהים' - ראה המאמר
על האמת ודעתו של הרב אליהו דסלר בנושא.
תשובתי היא,
שכל חברה שואפת לטוב ולחיובי יחסיים לה על מנת שתוכל (א) להתקיים (ב) להתפתח
ולהתקדם. תשאל, בצדק - לשם מה להתפתח ולהתקדם? התשובה על כך מצויה בהבנת הכוח
האבולוציוני, המהווה בסיס לקיומנו: הגן נאבק על הישרדותו והתרבותו. במערך
של בעלי-חיים שונים ורבים, או במערך של בני-אדם שונים ורבים, בהם התחרות על
השרידות, על הקיום ועל ההתרבות היא אדירה, שני יעדים אלו ניתנים למימוש רק בזכות הדחף
האימננטי הטבעי להשתפר, להיות טוב יותר, יעיל יותר, מהיר יותר, שריד יותר. על-מנת
לשרוד חייב הגן, הפרט, השבט, החברה, העם - להיות טוב מאחרים. טוב במשמעות
ביולוגית, ואנחנו, כבני-תרבות, מוסיפים גם טוב במשמעות אנושית, תרבותית ומוסרית.
ממש כשם שהוספנו את המימד האמנותי ליתרונות האנושיים על שאר בעלי-החיים.
הדחף
האימננטי הטבוע בנו כבני-אדם, ובכל גן וגן בגופנו ובמוחנו, מכתיב לנו אפוא לשרוד,
להתקיים ולהתרבות. יש בני אדם שמממשים זאת באלימות ובכוח. אלא שההיסטוריה האנושית
(הקצרה) לימדה אותנו, שדרך זו מוליכה בסופו של דבר להרס האדם. נותרת הדרך האחרת - החיובית,
הטובה, שאינה אלימה, המציבה את התרבות ואת האמנות ואת המדע ואת היעיל והמועיל
שבמוח האנושי - רוח-האדם, נפש, נשמה - בראש סולם העדיפויות האנושי-חברתי.
זהו ה'טוב'
שלנו. יש לידינו חברות אנושיות, שלצערי, ה'טוב' שלהן הוא הרס וחורבן וחיסול פיזי
של כל יריב אפשרי. השאהיד המוסלמי, וכמוהו יגאל עמיר ודומיו, עושים את הזוועה
האנושית מתוך אמונה מלאה שהם עושים את המעשה הטוב ואת החיובי ביותר. מכאן שה'רע'
הוא מה שאינו 'טוב', ה'חיובי' הוא מה שאינו 'שלילי', וכולם הם מושגים יחסיים בטבע
האנושי: מה שטוב לאחד עלול להיות רע לשני, ולהפך.
אסיים בשאלתך
'מהו טבע'. גם זה אינו אלא מונח לשוני בעל משמעויות שונות. כשלמדתי 'טבע' בבית
ספר יסודי ותיכון הכוונה הייתה למדעי הטבע = ביולוגיה בעיקר. כשאתה יוצא עם נערתך
לבלות מחוץ לעיר - אתם יוצאים לטבע. המושג הרחב 'טבע' יכול להתייחס לכל מה שקיים
על-פני כדור הארץ, ויכול להתייחס לכלל היקום האין-סופי, או האין-סופי יחסית. מקורו
של ה'טבע' הזה הוא מקור כל הקיים ביקום. כאן אתה חודר לתחום, שלא זו הבמה להשיב
עליה, ואני אישית אינני מוצא את עצמי מתאים, ראוי או מוסמך להשיב עליה. על כך
נכתבו ספרים ומאמרים לאין-ספור, מכנים זאת בשם 'המפץ הגדול', אבל, כאמור, זה עניין
לתשובה אחרת, בידי אדם אחר.
לסיכום
תשובתי, עידו - המוסר, הנשמה, רוח האדם, כל אלו הם חלק בלתי-נפרד מגופו של האדם,
גם אם לרגע, או לכמה מאתנו, הדבר נחשב בלתי-קביל או מופרך מעיקרו. בלא גוף אין
נשמה ואין מוסר. שאלת השאלות היא כיצד זה השתמרה רוח-האדם ותרבותו מדור לדור, כאשר
בסיום כל דור הפרטים האנושיים שהרכיבו אותו מתו ואינם. על כך תמצא תשובה בספרו
הנפלא והמופלא של ריצ'רד דוקינס 'הגן האנוכיי', אותו הזכרת בשאלתך (אגב - משמעות
השם שנתן דוקינס איננה זו שאתה התכוונת אליה, וידידי דן עמיר, שתשובתו תבוא בהמשך,
התייחס לכך). דוקינס טבע את המונח MEME, ובאמצעותו הוא מסביר סוגיה מדהימה זו של שימור
ופיתוח התרבות האנושית מדור לדור, כלומר - העברת פרי התוצרת של רוח האדם ותרבותו
מדור לדור.
הלב והנשמה
בתרבות המקסיקנית
מדובר אמנם בתהליך אבולוציוני מופלא, לחלוטין לא מוסבר
ולא מובהר, אבל היעדרו (כרגע - בעתיד יהיה!) של הסבר, אין משמעו שגורם חוץ-אנושי
הוא האחראי לו. כלומר: גם כשאין לנו תשובה לשאלה, אין בכך ראיה ש'אלוהים' קיים,
והתשובה מצויה אצלו. יש שאלות שבעבר לא ידענו את התשובה להן, ובמהלך ההיסטוריה
האנושית נמצאה התשובה/התשובות. יש שאלות שעדיין לא מצאו את פתרונן,
אבל בעתיד - הקרוב או הרחוק - תימצא/נה להן תשובה/תשובות. ויש שאלות שאפשר שלעולם
לא ימצא להן האדם תשובה.
אכן, האדם
מחפש ומבקש תשובה
- וזה לוז העניין: גם בהעדר תשובה מסוגל האדם לחיות. נכון, שעליו לחיות עם הרבה
מאוד לבטים, ספקות ותהיות. אולם לבטים, ספקות ותהיות כשלעצמם אינם סיבה לברוא
'אלוהים' על-מנת שישמש מקור לתשובה. שהרי בבוראנו 'אלוהים' איננו בוראים
תשובה, אלא בונים מבנה עלום, לתוכו אנחנו מכניסים את כל הלא-ידוע לנו,
ובסכלותנו-תמימותנו אנחנו מאמינים, ששם - בתוך אותו מבנה עלום - ב'אלוהים' - קיימת
תשובה עלומה גם לשאלות שאין ולא תהיינה אי-פעם תשובות להן. מה גם שלבטים, ספקות
ותהיות נותנים טעם לחיים, מעוררים חשיבה, חקר ורצון לחפש ולהגיע לשורש הבעיה, ולא
רק ללכת בתלם של תשובות מודפסות, מדוקלמות-שבלוניות למן הפעוטון ועד לסיום החיים.
את שאלותיך,
עידו, הפניתי לדן עמיר, פרופסור למתמטיקה (בגמלאות) באוניברסיטת תל-אביב, ולצופיה
מלר, בעלת תואר גבוה בחינוך, בגימלאות מאוניברסיטת בן-גוריון ומסמינר הקיבוצים
בתל-אביב, הפעילים אתנו גם באתר חופש. את מאמריו של דן עמיר תמצא באתר - אחד המובחרים בהם התפרסם לאחרונה.
וכן גם
מאמריה של צופיה, המרבה לכתוב באתר, בין השאר במסגרת פרשות השבוע, ראה דוגמה.
והנה תשובותיהם:
דן עמיר, מהצוות המדעי של חופש
לעידו שלום,
השאלות שאתה
שואל חובקות כמעט את כל הפילוסופיה, ונכתבו וייכתבו עליהן המוני ספרים עבי כרס.
אנסה, כמי שאינו פילוסוף, להשיב לך עליהן בקצרה.
אתה שואל: מה
מקור התהוותו של הטבע?
זו שאלה שלא
יכולה להיות עליה תשובה מספקת. כי גם אם נדע במדויק את חוקי הטבע ונבין איך התפתח
היקום לפיהם, עדיין אפשר להקשות ולשאול על מקורם של חוקי הטבע. אבל השקפת העולם
הדתית אינה מקלה בעניין זה בכלום, כי באותה מידה אפשר להקשות ולשאול על מקורו של
האל, והתשובה שהוא נצחי וכו' אינה יותר משכנעת מאשר האמירה שחוקי הטבע הם
נצחיים...
השאלה השנייה
שלך היא בדבר החיים והנשמה.
היום,
כשאנחנו יודעים הרבה יותר על מבנה המוח והתפתחותו אצל בעלי החיים מחד, וכשהגענו
לרמות מפתיעות של אינטליגנציה מלאכותית במחשבים, גם ההתייחסות שלנו למושגים
"חיים" ו"נשמה" השתנתה מאוד. אנחנו יודעים שיש רצף של סוגי
"חיים" ו"נשמה". בימים האחרונים, למשל, היו כמה כתבות בעיתונים
על הדמיון הרב בין השימפנזה לאדם, לא רק בקרבה הרבה בחומר הגנטי, אלא גם בהרבה
דפוסי התנהגות של קופי-אדם שאפשר בהחלט לייחסם ל"נשמה".
מאידך,
מחשבים יכולים היום לא רק לבצע מטלות מנטליות מסובכות ביותר, אלא גם לסגל דפוסי
התנהגות "אנושיים". ההסבר שהאלוהים הוא שמפיח חיים בכל היצורים (עד
אחרון החיידקים והווירוסים?) הוא לא רק מיותר היום, אלא גם מגוחך.
השאלה
השלישית שלך היא בדבר מקור הטוב.
אתה אומר
שמקור הרע הוא באבולוציה, ב"גן האנוכי". זוהי אי-הבנה של הטיעון האבולוציוני.
אין דבר כזה "גן אנוכי"[1].
בתהליך האבולוציוני מקבלים עדיפות אותם גנים שמקדמים הישרדות של יותר צאצאים,
מהסיבה הברורה שצאצאי בעליהם מרובים יותר. אין פה "אנוכיות" של גנים. גם
האלטרואיזם, כלומר ההקרבה העצמית למען הכלל, מאפשר בתנאים מסוימים הישרדות של יותר
צאצאים. המקרה הפשוט ביותר הוא דאגת האם לבניה. ההתנהגות האנטי-אגואיסטית היא זו
שמבטיחה את עתיד הצאצאים, ולכן היא מועדפת ע"י הטבע ברוב המקרים. ככל שהמבנה
החברתי מפותח יותר, מה שאנחנו רואים כ"טוב" מוסבר בנקל כתורם לחברה
כולה, ולכן יכול להביא להתנהגות יעילה יותר מבחינת ההישרדות של המין. היתרון
האנושי בכיוון זה, מה שאנחנו מבינים כ"מוסר", התפתח עם התפתחות
הקומוניקציה והשפה.
מי שרואה באל
את מקור הטוב אמנם חוסך מעצמו את הצורך להתעמק באבולוציה של המוסר, אבל ניצב לפני
בעיות חמורות פי כמה. איך יתורץ כל הרע שבעולם? - האם רק באבולוציה, כמו שהצעת? במה
מתבטא "טובו" של האלוהים? האל של הדתות השונות, כולל האל היהודי, בוודאי
אינו טוב לפי מושגינו היום. האם שחיטת בעלי-חיים ללא צורך קיומי נחשבת בעינינו, לא
רק הצמחונים שבנו, מעשה טוב? האם רצח אנשים, נשים וטף רק בגלל מוצאם או אמונותיהם
הוא מעשה טוב? וכו' וכו'.
כמו שאמרנו,
הנושאים האלה עמוקים ורחבים, ואם תרצה נוכל להמשיך לדון בהם.
בברכה
דן עמיר
הנשמה השומרת על המת
פול גוגן, צייר צרפתי, 1903-1848
שמן על בד, גלריה אולברייט-נוקס,
בופאלו, ארה"ב
צופיה מלר, אף היא מהצוות המדעי של חופש
לעידו, השלום
והברכה,
לשתי השאלות
שלך טעות לוגית משותפת, והיא - קישור מין בשאינו מינו, ומסקנות שאתה מסיק מאותו
קישור חסר-בסיס, כאמור. אין אדם צריך לסיים לימודי פילוסופיה באוניברסיטה על-מנת
להבין, שדי בהגיון פשוט על מנת להבין שרשור מחשבתי אכסיומטי כזה.
לשאלתך
הראשונה: מי אמר שאם אין
אלוהים אין גם נשמה (שהיא, כדבריך - היסוד הרוחני והאנרגי שלנו, בני האדם)? האם רק
משום שכך סבורים קבליסטים? וכי לא היו מי שסברו עד לפני מאות שנים בודדות בלבד,
שהעולם הוא שטוח, ושארץ ישראל היא טבורו, וירושלים במרכזה של ארץ ישראל ובית המקדש
במרכזה של ירושלים?? לאן פרחה לה כל "התיאוריה" הזו, משהתברר שהעולם הוא
עגול, למעשה, ושעובדה זו ניתנת להוכחה - למרות שאי-אפשר היה להם לבני האדם להוכיחה
לפני גלילאו?
האם בני האדם
אינם מסוגלים ליצור אנרגיה בלא ש'אלוהים' יתערב בתהליך? איך הקיטור, כמקור אנרגיה,
נוצר? איך החשמל? הטלגרף? איך האנרגיה האטומית? איך נוצרים עתה, ע"י מומחים,
זנים חדשים של צמחים, ובעיקר ירקות ופירות למיניהם? האם לא ייתכן שיש תרכובות או
תהליכים און מנגנונים כימיים או פיסיקליים שיוצרים תגובות או תוצרים, שעוד לפני
מאה-מאתיים שנה עוררו השתאות וחוסר-אמון אצל בני האדם? ושרק כיום מתברר שאין צורך
לגייס את 'אלוהים' כגורם בלעדי שמחולל אותם? האם לא ייחסו בעבר כל בצורת או מגיפה
או שאר פגעי-טבע שמתרגשים עלינו מדי פעם, לרצונו הטוב או הרע של 'אלוהים'
"להעניש" בני-אדם על 'חטאיהם'?
מה שעשו אותם
קדמונים אינו שונה לוגית ממה שאתה עושה בשאלותיך עכשיו. הם אמרו כך: יש צונאמי? -
זאת עובדה. יש אנשים שנפגעו מן הצונאמי? - גם זו עובדה. נקשר אפוא שתי עובדות אלה
לגורם שלישי ('אלוהים'), שהיום אנחנו יודעים שלא הוא שגרם להם (והא ראייה - ניתן
לחזות פגעי-טבע מראש באמצעים טכנולוגיים שפיתחו בני-האדם) - והרי לך קישור
מין בשאינו מינו: צונאמי--> פוגע באנשים --> 'אלוהים' הוא הגורם לכך -->
כיוון ש'חטאנו' --> הדרך היחידה להתמודד עם פגעי הטבע היא --> לחזור בתשובה.
כך נוהגים
אלה השואלים בדומה לך: יש בני-אדם? - זאת עובדה. יש נשמה? - גם זו עובדה, למרות
שאין עדיין הסכמה מהי בדיוק. מסקנה - 'אלוהים' הוא שיצר אותה! ואם הגענו כבר לכך,
מנסים גם לנחש ולהבין לאיזה צורך יצר אותה... וכו' וכו'. שרשרת של מסקנות שאין כל
קשר ביניהן. אשאל אותך אפוא אני: ואולי תהליכים כימיים, או אנרגיות אחרות, או השפעות
או מנגנונים שטרם עמדנו על טיבם - הם שיצרו את האנרגיה שאתה מכנה 'נשמה'?
לשאלתך
השנייה: מקורות למוסר, שהוא
בעינינו 'הטוב', כמו גם מקורות הרשע והרוע אינם חייבים לנבוע ממה שאתה מתעקש
לכנותו 'אלוהים' - שהוא טרנסצנדנטלי (=מחוץ ליקום, וממילא גם מחוצה לאדם). יש
אינספור אופציות ואלטרנטיבות בתוך היקום, חלקם בנפש האדם כפרט, חלקם בנפשה
של האנושות כחברה. האם לא ייתכן שמה שאנחנו רואים כמוסרי וכטוב נובע מן הצורך הקיומי
בהישרדותו של המין האנושי? למשל: אני אעזור היום לך או לכל חלש ונצרך, כדי שבפעם
אחרת, כשאני אהיה בחזקת נצרך (נניח: חולה או זקן) - אחרים יעזרו לי. מדוע הורים
מטפלים בצאצאיהם חסרי-האונים (גם אצל בעלי-החיים האחרים, כמובן) בדאגה ובחמלה עד
כדי הקרבת-עצמם אם יש צורך, אם לא בגלל המאבק של כל מין על הישרדותו ועל המשכיותו
האבולוציונית? האם ה'טוב' הוא תמיד אלטרואיסטי או נעשה על-פי הוראות מלמעלה? האם
בהכרח מקורו הוא כוח טרנסצנדנטלי ('אלוהים' בלשונך) שאתה כל-כך נזקק ל'שירותיו'
בכל דבר ועניין, כמקור אנרגיה, או כמקור המוסר? נכון שזה היה מאוד נוח לצרכים דידקטיים, בראשית
ימיה של התרבות האנושית, אבל - האם לא הגיע הזמן להתבגר? לקחת על עצמנו אחריות
למעשינו - טוב ורע, היינו הך - בלא לשאת עינינו למרום, לאיזה אבא גדול ומיטיב
ומייסר, שייקח על עצמו אחריות לגורלנו? כמי שיצרו את ה'אלוהים' לאותו צורך קדמון.
הפסיכולוגיה מלמדת אותנו שהתינוק מתקשה להפריד בינו-עצמו לבין אימו, המזינה אותו
והמטפלת בו, ורק בהתבגרו הוא משתחרר מהתלות בה - פיסית ותבונית - כהמשך התהליך
שהחל עם לידתו - כשניתק מגופה ממש. בנמשל שלנו התלות של האדם ב'אלוהים' היא
רגשית-רוחנית בלבד, ביישות שאנחנו עצמנו יצרנו לצרכים פסיכולוגיים ממשיים של ראשית
ימי האנושות התבונית. אבל גם ממנה הגיעה העת להינתק, שכן, כבר הגענו לגיל בגרות.
ומכיוון שכך - האם לא הגיעה אפוא העת לטעון, כפי שטוען האב בהגיע בנו ל'גיל
מצוות': "ברוך שפרטני מעונשו של זה"? ואולי לכך בדיוק התכוון
המהר"ל מפראג כשהחליט להמית את הגולם שהוא עצמו יצר, כאשר גילה שהגולם קם על
יוצרו?
והרי גם כאן
אתה טועה בשרשור המסקנות הבלתי קשורות זו לזו: אנחנו שואפים ביסודנו (ההדגשה
שלך!) להיות חיוביים וטובים --> יש מי שיצר 'טוב' ערטילאי שכזה והעניק לנו אותו
ברצונו --> יש!! יש 'אלוהים'!!
וכי אינך
רואה שהנחות היסוד שלך מופרכות מיסודן? נתחיל באבן הראשונה בהן: מי אמר שביסודנו
אנו שואפים לטוב (בתור שכזה! לא כגורם אבולוציוני)? מי אמר שזה שיצר מין 'טוב'
שכזה (גם אם הוא קיים) הוא אותו מקור טרנסצנדנטלי אליו מכוון המונח 'אלוהים'? כן
כן, זה שבהזדמנות חגיגית 'נתן' לנו נפש קולקטיבית שצריכה 'לחזור אליו' לאחר מותנו?
האם באמת מה שטוב בעיני האחד הוא, בהכרח, גם טוב בעיני האחר? האם לא ייתכן
שלפעמים, רק לפעמים, מה שטוב לאחד (נניח זה שישב באחורי האוטובוס וניצל מן הפיגוע)
הוא נורא ואיום לאחר (נניח, זה שישב בקדמת האוטובוס ונהרג בפיצוץ)? האם לא ירוץ
הראשון למחרת לבית-הכנסת ויברך 'הגומל' (יודה לאל) על חסדיו, בעוד השני יובל בידי
משפחתו, אבלה וכואבת, לבית הקברות? האם לא ייתכן שחיים טובים לאחד באים על חשבון
האחר, שחייו קשים ומרים (האדון והעבד, למשל)? האם אינך יודע שמה שטוב לחברה אנושית
אחת (נקרא לה 'עם', או 'מעמד', או 'מין') יכול להיות גרוע ורע לחברה אנושית אחרת?
האם אינך יודע שמה שטוב לחברה האנושית עלול להיות רע ומסוכן עד כדי כליה של חברה
אחרת - בעלי-חיים, או צמחים?
אז מה שייך
'אלוהים' לכאן? ומה שייך 'אלוהים' להתנהגויותיהם של בני האדם, או מה שגרוע יותר -
לתכונותיהם המולדות בדרך אבולוציונית שאתה מכיר בה, עקרונית, או למעמד, או לעם, או
לתקופה, או למין לתוכו נולד כל אחד מהם? התשובה היא, כמובן: לא שייך! 'אלוהים',
כפרי-יצירתו הרעיונית של האדם היה ויישאר דמות וירטואלית, שמקומה בדיון הפילוסופי
ו/או הפסיכולוגי. בחיים המעשיים ראוי שהאדם, כל אדם, יכיר ויבין, שהוא הריבון
לעצמו, הטוב והרע הם דרכים שהוא בוחר בהם, וביניהם, לטוב ולרע עבורו, עבור הקרובים
לו ועבור החברה האנושית בה הוא מבקש לחיות, ושאותה הוא מבקש לשמר, אם בכלל יש לו
אספירציות מעין-אלה.
ולבסוף,
עידו, כדאי לזכור דבר נוסף: כשאנחנו מדברים על 'רוחניות' כמכלול, אנחנו
גורסים היום שיש לכלול במונח זה לא רק מושגים כמו 'טוב' ולהבדיל 'רע', או ברמה
אחרת - מוסר, וכל מה שהדתות לדורותיהן מצוות את בני האדם לעשות כדי להשביע את
רצונו של ה'אלוהים'. שהרי כך נתפסה, ועדיין נתפסת ה'רוחניות' ע"י דורות של
מאמינים בני כל הדתות. היום התרחבה התכולה של מושג זה, כיוון ש"צר לי המקום
מתחת לכנפה", כפי שכותב ביאליק בשירו העצוב, אך היפה כל-כך "לבדי".
היום ה'רוחניות' איננה רק השכינה, או האמונה או קיום מצוות, אלא הרבה יותר מזה,
וכדאי שתתן דעתך, בדברך על מהות יסודות החיים, כהגדרתך, גם לערכים האחרים
הכלולים במונח 'רוחניות'.
KA - דמות הנשמה
במיתולוגיה המצרית הקדומה
קיום מצוות
מעשיות, כגון הקרבת קורבנות, או הקפדה על כללי-כשרות או טהרה, נחשבים, בעיני
המאמינים בני כל הדתות, גם כן 'רוחניות', הגם שאני רואה אותם כגשמיות שבגשמיות. הן
נחשבות כ'רוחניות' רק משום שמוטבעת עליהן חותמת הכשרות הקרויה דת. האין זה
מגוחך? אותי מצחיקה מאוד האמירה לגבי פלוני, שהוא 'התחזק' באמונתו ומצא את
'הרוחניות' שחיפש, רק כאשר הוא מקיים אותם מנהגים ופולחנות, אותן מצוות-דתיות
כל-כך גשמיות שהזכרתי. אבל באותה חברה עצמה - החברה החרדית למשל, אין
קוראים בשם 'רוחניות' לפעילות אמנותית כגון הלחנת מוסיקה או האזנה לה; ציור
ופיסול והנאה מאמנות פלסטית; כתיבת ספרות-טובה - בשירה, בפרוזה או בהגות - והרי על
אלה לא תמצא שום ציווי דתי בדת היהודית! להיפך! יש על רובם אפילו איסורים אלה
ואחרים בפרקטיקה של ימינו. גם לימודי מתמטיקה או פיסיקה - שבשיאם הם נושקים
לפילוסופיה ברמות חשיבה גבוהות ביותר - או ביולוגיה וביוכימיה, העוסקת ממש במקורות
החיים - אין זכר בשום צו אלוהי שהוא. וכל מכלול הידע האנושי לתחומיו השונים -
משום-מה אינם נחשבים 'רוחניות' אצל אנשים דתיים-אורתודוכסים.
האם זה משום
ש'אלוהים' לא הכיר חומרים רוחניים אלו? או משום שבני האדם, המתיימרים לדבר בשמו,
טרם ידעום כאשר כתבו את כתבי 'הקודש' שלהם, או כאשר הגדירו את המושג 'רוחניות'
בגדרות ובסייגים של מה שהיה ידוע להם לפני אלפי-שנים? והרי אם 'אלוהים' לא ידע כל
זאת - איזה מין אלוהים הוא זה? או אם ידע - מדוע נזקק לשפת-רמזים שמצריכה בזבוז
עצום של אנרגיה כדי לפענחה - ואף זאת בלא שברור וודאי שהגענו לתשובות הנכונות...
ואם 'נציגיו עלי אדמות' הם שאינם מודעים להתפתחות הרוחנית האדירה הזו של המין
האנושי - מדוע עלינו להוסיף ולקבל מהם פסקי-דין והלכות, או את עצם הפירושים שהם
נותנים ל'אלוהים' ולרצונותיו?
'חופש' בעיני
פירושו 'חופש מאת'[2] -
התנערות מן הכבלים המחשבתיים, מן האזיקים המוגבלים והמגבילים את הרוח האנושית; אך
גם 'חופש לשם' הגמשת מושגים כגון 'רוח', 'נפש', 'חיה', 'יחידה', 'נשמה' (המונחים
המסורתיים) כדי שיוכלו להכיל גם את כל העולם הרוחני שהתפתח מיני-אז ושמוסיף להתפתח
ולהתחדש, ויוסיף גם בעתיד. זו גם הסיבה לכך שקראנו לאתר שלנו בשם חופש, וזו הרוח בה הוא מתייחס לשאלות המטרידות את
כולנו.
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
