אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה

חכמה בישראל - אז והיום

דן עמיר

הרצאה במרכז צימבליסטה 8.3.05
מרכז צימבליסטה הוא בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות באוניברסיטת ת"א
המרכז מנוהל בגישה פלורליסטית בהנהלתו של פרופ' אהרן דותן

הפסוק שבחרתי לדבר עליו הוא "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל-החקים האלה ואמרו רק עם-חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ו6). השאלה שבה אדון היא האם, ובזכות מה, היהודים נחשבו בעבר או נחשבים היום לעם חכם ונבון יותר מעמים אחרים. בשיחתי אנסה לסקור את מעמדה, הן הפנימי והן החיצוני, של החכמה בעם ישראל במשך ההיסטוריה.

אחת התופעות המעניינות בסוציו-פסיכולוגיה האנושית היא הגאווה הקבוצתית, ובמיוחד הגאווה הלאומית. גם מי שרחוק מלהצטיין בשטח מסוים, מוצא מקור לגאווה בכך שהעם או הקבוצה אליה הוא משתייך מצטיינים באותו שטח. זה מגיע לעתים קרובות לקיצוניות גרוטסקית, כאשר מדינה שלמה יוצאת מדעתה, כשקבוצת שחקנים שכירים זרים הנושאת את דיגלה מנצחת קבוצת שכירים דומה המייצגת מדינה אחרת, או כאשר גבר לבן בעל אינטליגנציה נמוכה מהממוצע, המתקשה בחשבון, מפגין רגשי עליונות על כושי או על אישה, כיוון ששמע על מממצאים המראים שה IQ של גברים לבנים עולה על זה של שחורים או שנשים מצטיינות פחות במתמטיקה מגברים. גם הייחוס המשפחתי וזכות אבות משמשים בתפקיד דומה של פיצוי על חסרונות, של תרומה לאגו ולביטחון העצמי.

אבל, כמובן, כך זה אצל האחרים ובעניין החכמה אנחנו באמת חכמים יוצאים מהכלל, אור לגויים, והפסוק שלנו מעיד על כך במפורש. קל לנו מאוד לבלוע מחמאה כזו. הרי אפילו לשונאי ישראל אין היום ברירה, אלא להודות בהצטיינות היוצאת מן הכלל של היהודים. לפי מה שמצאתי באינטרנט, הרי שבעוד שהיהודים מהווים פחות מרבע אחוז מאוכלוסיית העולם וכ-2% מאוכלוסיית ארה"ב, הנה היהודים והיהודים למחצה מהווים 22% מבין מקבלי פרס נובל בשנים 1901-2004, ו 37% מבין הזוכים מארה"ב באותה תקופה. בשטחי הכלכלה, הרפואה והפיסיקה, האחוזים המתאימים גבוהים עוד יותר: בכלכלה - 21 זוכים שהם 38% בעולם (בארה"ב 53%); בפיסיולוגיה ורפואה 52 זוכים, שהם 29% בעולם (בארה"ב 42%); בפיסיקה 45 זוכים, שהם 26% בעולם (בארה"ב 38%).

ההצטיינות היהודית במתמטיקה בולטת עוד יותר: בין זוכי מדליית פילדז, שהיא אות ההצטיינות הנחשב ביותר למתמטיקאים צעירים, 30% הם יהודים. בין מקבלי פרס וולף במתמטיקה - 42%. כמחצית מהמתמטיקאים הרשומים בחברה המתמטית ובחברה למתמטיקה שימושית בארה"ב הם יהודים, והיהודים מהווים גם בין 40 ל60 אחוז מהזוכים בפרסים היוקרתיים של החברות האלה.

היהודים בלטו במאה העשרים באופן חריג לא רק במדע ובהגות, אלא גם באמנויות ובמיוחד במוסיקה. בין הסולנים המובילים במאה ה-20, לפי אותם מקורות באינטרנט, כשני שליש מהכנרים, מחצית מהצ'לנים, 40% מהפסנתרנים ורבע מהמנצחים היו יהודים. הם מהווים גם כמחצית היוצרים במוסיקה האמריקאית, כולל המוסיקה לתיאטרון וקולנוע.

עוד תחום הצטיינות חריג במיוחד של היהודים הוא השחמט. למעלה מחצי מאלופי העולם וכחצי מ 50 עד 60 הראשונים בדירוג השחמטאים הטובים ביותר הם יהודים. השחמטאית הטובה בעולם היא היהודייה יהודית פולגר. והרשימה עוד ארוכה...

ייתכן שהמקורות ששאבתי מהם מוטים במקצת, והקריטריונים שלהם ליהדות מקלים יותר מאלו של הרבנות שלנו, אבל גם בכל ספירה אחרת שתיעשה, המספרים לא יהיו שונים באופן דראסטי.

לכן, קל לנו מאוד לקבל את דברי הפסוק כפשוטם - אכן עם חכם ונבון! לכאורה, זה מזכיר את הסיפור הפותח אחד הספרים שאהבתי ביותר בילדותי, 'חכמי חלם' של פאלק הלפרין (הוצאת יזרעאל , שנות ה-30), לפיו "עף המלאך (הממונה על הנשמות) על פני הארץ וזרע את הנשמות במידה שווה - זרק חופן אחד של נשמות חכמות, ואחריה זרק חופן אחד של נפשות טיפשות. נולדו בארץ חכמים ושוטים במספר שווה. כיון שהגיע המלאך אל המקום ששם נבנתה אחר כך העיר המהולל חלם, נתקעו כנפיו בהר גבוה מכוסה עצים ושיחים. נפל המלאך, נתקע בשק של הנשמות החכמות קוץ ועשה בו קרע רחב. נפלו מתוך השק כל הנשמות החכמות במקום ההוא. היו שם כל הוולדות שבאו לעולם כולם חכמים, כולם נבונים, כולם בעלי מוח חריף..."

אבל כשאנחנו מנסים לחשוב באופן היסטורי, עולים בפנינו הרבה סימני שאלה. האם תיאור זה, הנראה כמתאים כל כך לעם ישראל במאה העשרים, היה נכון גם בעבר? האם עם ישראל קנה לו מוניטין בחכמה גם בימי קדם? או, אם תרצו, למה התכוון כותב ספר דברים? כשאנחנו מחפשים עדות לחכמת ישראל בימי קדם, הן במקורותינו הקדומים והן במקורות זרים, קשה למצוא הוכחות משכנעות לחכמה לאומית שכזו ולמוניטין שכזה. לא שאיננו מתהדרים בכמה חכמים תנ"כיים. בתנ"ך אנחנו מוצאים כמה דמויות שמיוחסת להם במפורש חכמה. הראשון הוא יוסף, שפרעה אומר לו: "אין נבון וחכם כמוך" (בראשית מא 39). על יהושע נאמר "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (דברים לד 9). על יונדב בן שמעה, רעו של אמנון, נאמר "ויונדב איש חכם מאד" (שמואל ב יג 3). "אשה חכמה" אלמונית שנשלחת ע"י יואב כדי לפייס את דויד מחניפה לו בחכמתה ואומרת: "ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים" (שמואל ב יד 20), ודויד, בצוואתו לשלמה על חיסול יואב ושמעי בן גרא, אומר לו "כי איש חכם אתה וידעת" (מלכים א ב 9). שלמה, "בן חכם יודע שכל ובינה", כדברים המיוחסים למלך צור (דברי הימים ב ב 11), הוא כמובן החכם האולטימטיבי: "ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים. ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב" (מלכים א ה 9-11). אין לנו מושג מי הם אותם חכמים ידועים, איתן והימן ודרדע. שמו של האחרון, לפחות, אינו נשמע יהודי. אשר לשני הראשונים, נעשו נסיונות לגיירם כהלכה, אם ע"י זיהוי הימן עם הימן האזרחי "המנצח על מחלת לענות משכיל" מתהלים פ"ח, או באופן יותר מרחיק לכת כמו שעשה רב שקבע כי "איתן האזרחי זה הוא אברהם" ו"הימן זה משה" (בבא בתרא פרק א)...


דניאל
הנביא דניאל
ג'יאנלורנצו ברניני, פסל ואדריכל איטלקי, 1680-1598
פסל שיש, סנטה מריה דל-פופולו, רומא, איטליה



עוד מי שהפך לסמל חכמה בתנ"ך היה דניאל, אותו בחור צעיר מתכנית המצוינות של נבוכדנצר. כיוון שספר דניאל, שרובו ארמית, מוכר פחות מספרים אחרים בתנ"ך, אזכיר לכם מהכתוב בפרק א: "ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים. ילדים אשר אין-בהם כל-מאום וטובי מראה ומשכילים בכל-חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך, וללמדם ספר ולשון כשדים... ולגדלם שנים שלוש ומקצתם יעמדו לפני המלך. ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה... והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל-ספר וחכמה ודניאל הבין בכל- חזון וחלומות".

בתנ"ך מוזכרים גם עוד חכמים אנונימיים, כמו ראשי השבטים שהיו "אנשים חכמים וידועים" (דברים א 15) או יועצי דוד, "חכמי אדוני דויד אביך" (דברי הימים ב ב 13). אבל באותה מידה מוזכרים גם חכמים נוכרים: "חכמי יועצי פרעה" (ישעיהו יט 11), או חכמיו של אחשוורוש - "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים" שהם גם "יודעי דת ודין" (אסתר א 13). מי שהייתה לו, כנראה, טענה רצינית לכתר החכמה באזורנו, היו הצורים, שעליהם אומר יחזקאל: "חכמיך צור היו בך המה חובליך" (כ"ז 8), ובמיוחד מלך צור שעליו אמר "הנה חכם אתה מדניאל, כל סתום לא עממוך. בחכמתך ותבונתך עשית לך חיל ותעש זהב וכסף באוצרותיך" (כ"ח 3).

מהן החכמה והבינה התנ"כיות? הפירוש המקובל למילים הוא ש"חכם" הוא זה שיודע הרבה, ו"נבון" הוא זה שמבין, כלומר זה שיודע להסיק את המסקנות הנכונות מידיעותיו. היום אנחנו קושרים חכמה עם מדע או עם פילוסופיה. ביטוי חשוב של חכמה בתקופה התנ"כית היה פתרון חלומות, אסטרולוגיה וחיזוי עתידות, ואולי גם מעשי כשפים. זה היה תפקידם של חכמי מלכי הגויים כמו פרעה ואחשוורוש, ובזאת הצטיינו גם יוסף ודניאל. ביטוי חכמה אחר היה ידיעת החוקים, כמו חכמי אחשוורוש, ושיפוט נבון, כמו שלמה. כמובן שהייתה גם חכמת החיים, ואפילו התחבלנות, כמו של יונדב או של האישה החכמה, אותה חכמה שנדרשה משלמה לחיסול שנואי נפשו של דוד אביו.

חכמה נוספת, שלא הזכרתי קודם, היא חכמת האומנות. כמו זו של אמן המשכן, בצלאל בן אורי, שנאמר עליו "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות... לעשות בכל מלאכת מחשבת" (שמות לה 30-33), ושל שותפו אהליאב בן אחיסמך ושאר העוסקים במלאכה, "כל איש חכם-לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש". באותה חכמה ניחן גם אמן מקדש שלמה שהושאל מחירם מלך צור - בן לאב צורי שממנו ירש, כנראה, את המקצוע, אבל אמו ישראלית (במלכים א ז 13-14 נאמר: "וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור. בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חרש נחושת, וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת". בדברי הימים ב ב 12-13 יש שינויים קלים, הפעם חירם מלך צור הוא ששולח את האמן לשלמה: "ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחירם אבי. בן אשה מן-בנות דן ואביו איש-צורי יודע לעשות בזהב ובכסף בנחושת בברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פתוח ולחשוב כל מחשבת אשר ינתן לו עם חכמיך וחכמי אדוני דויד אביך").

אבל גיבורים חכמים מצויים במסורתו של כל עם, ולמרות חכמתם של אותם פרטים שהזכרתי, דמותו של העם היהודי כפי שהוא מתואר בתנ"ך אינה מצטיירת כדמותו של עם חכם יותר, ובוודאי לא כשל עם מלומד יותר משאר העמים באזור. מעצם התיאור הסופרלטיבי של חכמת שלמה מסתבר, שחכמה רבה יוחסה ע"י כותבי התנ"ך דווקא לעמים אחרים - לעמי המזרח ולמצרים.

למרות שמקובל שמקורו של הכתב האלף -ביתי הוא באזור זה, נראה ששיעור יודעי קרוא וכתוב בעם היהודי בתקופה התנ"כית ואפילו בתקופת המשנה לא היה גבוה, גם בהשוואה לעמי האזור, וידע זה הצטמצם בקבוצה קטנה מאוד בעם.

למי מגיבורי התנ"ך יוחסה כתיבה? קודם כל לאלוהים עצמו, כפי שהוא אומר למשה: "וכתבתי על הלוחות" (שמות לד 1). אחריו למשה: "ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה" (שמות יז 14) ו"ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים" (דברים לא 9), ואחריו ליהושע: "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בית ישראל" (יהושע ח 32).

הכוהנים היו מסוגלים לקרוא וגם לכתוב טקסטים קצרים, כאלה שנדרשו לניהול הטקסים הדתיים ולרישום, כמו בעניין המים המאררים (במדבר ה 23): "וכתב את הדברים האלה הכהן בספר". הכהנים הם, כנראה, שביצעו את ההוראה (דברים ו 9, יא 20): "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". גם מלכים, אם ידעו בכלל לקרוא ולכתוב, לא היו מיומנים יותר.

מי שידעו כתיבה וקריאה על בוריים ויכלו ולהתמודד עם טקסטים ארוכים וגם לכתוב בקצב הכתבה היו הסופרים. הללו שימשו מזכירים לשלטון והיו אחראים לרשומות וגם להתכתבות, כשהייתה כזו, עם ממלכות אחרות - בארמית. כאשר מדובר על כך שהמלך כותב או קורא, הוא עושה זאת באמצעות הסופר. לזאת הכוונה בנאמר בספר דברים (יז 18-19): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".

כך קרא יהורם את מכתבו של מלך ארם בדבר נעמן: "ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר" (מלכים ב ה 7) וכך קרא חזקיהו את מכתבו של סנחריב: "ויקח חזקיהו את הספרים מיד המלאכים ויקראם [ויקראהו]" (מלכים ב יט 14 [ישעיהו לז 14]).

כמובן שגם אחשוורוש, שמקובל עלינו שלא היה חכם יותר ממלכי יהודה, נעזר בקוראים: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך" (אסתר ו 1).


שלמה
המלך שלמה
לאון גאספארד, אמן רוסי, 1964-1882
שמן, גואש ועלי-זהב על נייר
המוזיאון לאמנות, אוקלהומה, ארה"ב



אפילו לגבי שלמה, שהיה חכם מכל מלכי הארץ, אין לנו עדות על כך שכתב במו ידיו. מה שכתוב זה רק "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים", אבל אין אומרים לנו אם הוא כתב בעצמו או שהכתיב את משליו לאחד מסופריו, כמו "אליחדף ואחיה בני שישא" הסופרים, הנמנים במלכים א (ד 3).

מקצוע הסופר היה משפחתי ועבר מאב לבן, ומספר שושלות כאלה נזכר בתנ"ך. "ומזבלון מושכים בשבט סופר", נאמר בשירת דבורה (שופטים ה 14). עוד משפחת סופרים מעניינת נזכרת מזמן דוד: "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דברי הימים א ב 55).

כישוריו החריגים של הסופר הקנו לסופר המלך מעמד גבוה בממשל. בבדק הבית בזמן יהואש נקרא סופר המלך יחד עם הכהן הגדול כדי למנות את הכסף שהצטבר מהתרומות לבדק הבית (מלכים ב יב 11, דברי הימים ב כד 11). בצבא עוזיהו היה יעיאל הסופר אחראי, ביחד עם מעשיהו השוטר, על מפקד הצבא (דברי הימים ב כו 11). שבנא, או שבנה, הסופר בממלכת חזקיהו יוצא עם אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ויואח בן אסף המזכיר לשיחה עם רבשקה שר צבא סנחריב (מלכים ב יח 18, ישעיהו לו 3).

אם כי בנבואת ישעיהו יש רק התייחסות אחת ליכולת הכתיבה שלו: "קח לך גליון גדול וכתוב עליו למהר שלל חש בז" (ישעיהו ח 1), הרי בספר דברי הימים מיוחס לישעיהו גם תפקיד של סופר חצר: "ויתר דברי עזיהו הראשונים והאחרונים כתב ישעיהו בן אמוץ הנביא" (דברי הימים ב כו 22). גם בבדק הבית בימי יאשיהו היו "סופרים ושוטרים ושוערים" מהלויים מפקחים על העבודה (דברי הימים ב לד 13). סופר המלך המפורסם שהביא ליאשיהו את ספר התורה שנמצא במקדש וגם קרא אותו באזניו (מלכים ב כב), היה שפן בן אצליהו בן משולם הסופר.

גם ירמיהו, ככהן (בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות), כתב טקסטים קצרים: "כתוב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך אל ספר" (ירמיהו ל 2), או "ויכתב ירמיהו את כל הרעה אשר תבוא אל בבל אל ספר אחד" (ירמיהו נא 60). אבל לכתיבה שוטפת של טקסטים ארוכים נעזר בסופר מקצועי, ברוך בו נריה: "ויקרא ירמיהו את ברוך בן נריה ויכתב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דבר אליו על מגלת ספר" (ירמיהו לו 4). ברוך היה, כנראה, אף הוא ממשפחת כהנים, אולי קרוב משפחה של ירמיהו. "איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום" (מסכת מגילה). בהמשכו של הסיפור, שהוא אחד התיאורים הספרותיים היפים בתנ"ך, שואלים השרים את ברוך: "הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו", והוא משיב: " מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו". סופה של אותה מגילה, כזכור, היה שריפה באש: "וישלח המלך (יהויקים) את יהודי לקחת את המגלה ויקחה מלשכת אלישמע הסופר ויקראה יהודי באזני המלך ובאזני כל השרים העומדים מעל המלך. והמלך יושב בית החורף בחודש התשיעי ואת האח לפניו מבוערת. ויהי כקרוא יהודי שלוש דלתות וארבעה יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח עד תום כל המגלה על האש אשר על האח."


יחזקאל
הנביא יחזקאל
מיכלאנג'לו בונאורוטי, אמן איטלקי רב-תחומי, 1564-1475
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, הוואתיקאן, רומא, איטליה



יחזקאל, אף הוא כהן, כתב גם הוא מספר טקסטים קצרים: "בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה" (יחזקאל כד 2), "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו" (יחזקאל לז 16), "ואת כל חקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו" (יחזקאל מג 11). גם חבקוק הצטווה להעלות על הכתב את המסר האלהי: "כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו" (חבקוק ב 2).

עוד סופר חשוב ביותר בתנ"ך הוא עזרא, "סופר מהיר בתורת משה" (עזרא ז 6). הוא קורא את התורה לעם וצוות כוהנים ולויים מסבירים אותה: "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל... ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח 2,9).

המסקנה ממה שראינו עד עכשיו היא, שלמרות שבתקופת בית ראשון ושיבת ציון נוצר בעם היהודי אחד מנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית, התנ"ך, ההישענות על החכמה כמקור לגאווה לאומית הצטמצמה בשלושה גיבורים אגדיים: יוסף, שלמה ודניאל. לרשימה מצומצמת זו אפשר להוסיף, אולי, את אחיקר הסופר החכם, שלפי הסיפור שרווח בעיקר בדרום מצריים, חי בימי סנחריב. אבל לעם בכללותו לא הייתה, כנראה, לא הצדקה ולא יומרה לטעון לחכמת יתר מול התרבויות הגדולות של מצריים ובבל, וגם לא מול תרבותם המפותחת וידע העולם של הפיניקים, שבהשוואה אליהם היה העם היהודי יכול להיחשב בור ואנאלפביתי. במצריים הקדומה ובאשור היו ספריות גדולות, כמו ספריות סנחריב ואשורבניפל בנינוה, שאספו ספרים מכל העולם הקדמון סביב. אפילו אותה תכנית מצוינות של נבוכדנצר שהזכרתי כבר מעידה על רמה גבוהה של הוראה רחבה בבבל. אין כל זכר לדבר דומה בישראל התנ"כית.

למה, אם כן, התכוון כותב ספר דברים בפסוק שלנו? ייתכן מאוד שכוונתו במילים "חכם ונבון" הייתה לא באותה משמעות שאנו מייחסים למילים אלו היום, אלא כמו כוונתה של האם הצרפתייה כשהיא אומרת לפעוט שלה soit sage, כלומר, שהחכמה המצופה מהעם היא להתנהג יפה ולקיים את חוקי התורה. ואכן, אם בניגוד לכך, אינו מתנהג כראוי, הריהו "עם נבל ולא חכם" (דברים לב 6).

המצב בו יודעי קרוא וכתוב הם בודדים יחידי סגולה בציבור והמעמד של הקריאה בציבור, בו היחיד המלומד קורא בפני הציבור הרחב שאינו יודע קרוא וכתוב, היה המצב הרגיל בארץ ישראל לא רק בזמן בית ראשון ועזרא, אלא נמשך כנראה לפחות עד סוף זמן בית שני. בתוספתא למסכת מגילה נאמר: "עיר שיש בה רק קורא אחד, יעמד ויקרא וישב, יעמד וישב, אפילו שבע פעמים". על פסוק זה, בין השאר, נשען פרופ' מאיר בר-אילן מאוניברסיטת בר- אילן, שכתב על האנאלפביתיות בקרב היהודים בזמנים ההם (Illiteracy in the Land of Israel in the first centuries c.e., 1992). הוא מסתמך על כך, שברוב בתי הכנסת מאותה תקופה ששרידיהם נמצאו, היה מקום לקהל של חמישים איש ויותר, ומסיק ששיעור יודעי קרוא וכתוב בתקופה זו היה כאחוז אחד בפריפריה, ולא עלה על חמישה אחוז בערים המרכזיות, ובסך הכול הוא מעריך אותו כפחות מ 3%.

כשמדברים על שיעור כזה, רצוי לערוך כמה השוואות לשם פרופורציה. מעריכים שבמצרים בזמן הממלכה הקדומה היה שיעור יודעי קרוא וכתוב פחות מאחוז אחד, אם כי צריך לזכור שמדובר בכתב החרטומים המסובך. אחוז זה עלה בהדרגה בממלכות המאוחרות יותר במקביל לפישוט הכתב, אך עדיין נשאר חד-ספרתי. צריך גם לזכור את הקשיים הפיסיים שהיו כרוכים בקריאה וכתיבה בתקופה הקדומה. קשה לצפות לכך שאבנים חקוקות, לוחות חמר, ואפילו גיליונות פפירוס ומגילות קלף יהיו בהישג יד של האוכלוסייה הרחבה. אבל כל הנסיבות המקלות הללו אינן משנות את העובדה הבסיסית, שכאשר באגן הים התיכון החלה לפרוח התרבות הגדולה של יוון, התפתחו הפילוסופיה, התיאטרון והמדע, פרחה להפליא המתמטיקה, ונוסד מפעל תרבותי אדיר כמו הספרייה באלכסנדריה (ע"י תלמי הראשון, בערך ב 300 לפנה"ס), העם היהודי בארץ ישראל נשאר ברובו המכריע מחוץ למעגל ההשכלה והחכמה. לעומת זאת, היהודים שבתפוצות, ובמיוחד באלכסנדריה, ניסו להשתלב במעגל זה, והמייצגים הבולטים של זרם זה הם פילון, הוא ידידיה האלכסנדרוני. ויוספוס פלאביוס, הוא יוסף בן מתתיהו.

תרומתו הייחודית של העם היהודי לתרבות האנושית, שהייתה ערכית-מוסרית, כמעט ולא הוכרה מחוצה לו, ובמידה שהוכרה כאות לחכמה, יוחסה חכמה זו למכונן והמחוקק משה ולא לעם ככלל. כך, למשל, לדברי ההיסטוריון, גיאוגרף ופילוסוף סטראבו(י) (64 לפנה"ס עד 24 לספירה) היהודים הם צאצאים של המצרים, שכהן מצרי בשם משה הביא אותם ליהודה. משה טען שהמצרים שוגים בתארם את האלוהויות בדמות חיות ובהמות, שגם היוונים שוגים בתארם את האלים כבני אדם, ושבניגוד לכך האלוהים הוא מופשט - הוא היקום, או טבע הדברים. משה לימד, שחיים באיפוק ובצדק מביאים לגמול מאלוהים. אמנם הבאים אחריו המשיכו במשך כמה זמן באותו אורח חיים, לנהוג בצדק ולעבוד את האל, אבל אחר כך מונו לכהונה אנשים בעלי אמונות טפלות, וגם עריצים. הם דבקו באמונות טפלות שגרמו להם להינזר מבשר ולמול את ערלתם. כך, מסכם סטראבו, תחילתם של היהודים הייתה טובה, אבל הם התנוונו.


טקיטוס
טקיטוס
היסטוריון רומי, 117-55 לספירה



טקיטוס, (בספר החמישי של 'ההיסטוריות', בערך 110 לספירה), היה הרבה יותר חריף בשנאת היהודים ומנהגיהם. לדבריו הם גורשו ממצריים כגזע בזוי בגלל צרעת שפשתה שם ומשה נטל על עצמו את המנהיגות והובילם במדבר... אחרי שישה ימים במדבר הם הגיעו לכנען, עליה הם השתלטו תוך גירוש תושביה, וייסדו עיר ומקדש. מספרים לנו, כותב טקיטוס, שמנוחת היום השביעי אומצה, כיוון שיום זה הביא קץ לתלאותיהם; אחרי זמן מה קסם העצלות גרם להם לוותר גם על העבודה בשנה השביעית.

משה, שרצה להבטיח את האוטוריטה שלו על העם, נתן להם צורת פולחן חדשה, המנוגדת לזו שמקובלת על האחרים. דברים שקדושים לנו אין בהם שום קדושה עבורם, בעוד שהם מרשים לעצמם דברים שאסורים עלינו... ליהודים מושגים מופשטים לגמרי של אלוהות. הם רואים כופרים באלה המייצרים ייצוגים של האל בצורת אנוש מחומרים בני חלוף. הם מאמינים שישות זו היא עליונה ונצחית, אינה בת הצגה ואינה מתנוונת. לכן אינם מרשים שום דמויות בעריהם, ופחות מכך במקדשיהם. אבל, לדעת טקיטוס, מנהגיהם פרברטיים ומגעילים... ודתם תפלה ומרושעת ללא כל שמחת חיים... התרומות והמתנות שקיבלו מעמים נחותים הגבירו את עושרם של היהודים, ולכך תרמה גם העובדה, שבינם לבין עצמם הם ישרים ללא פשרות ומוכנים תמיד להראות חמלה, למרות שהם מתייחסים לשאר האנושות בכל השנאה של אויבים...

לעומתם, ניסו פילון ויוספוס להגן על היהדות ולפאר את גיבורי המסורת היהודית גם בחכמה במובן התרבותי הכללי ההלניסטי. פילון ייחד פרק נרחב בספרו 'חיי משה' לתיאור תקופת לימודו של משה רבנו בבית פרעה. לפי פילון, משה בילה את זמנו שם בלימוד מדעים, לימודים כלליים ופילוסופיה, כשהוא שואב ממקורות תרבותיים מגוונים. אולם ייחודו של משה, לפי פילון, מתבטא לא רק בהיקף המרשים של לימודיו, אלא ביכולת שהוא מגלה לחדש חידושים מדעיים. משה מתואר כמקדים את מוריו וכממציא 'מדעתו את המושגים שקשה להשיגם'. כלומר כוחו האינטלקטואלי בא לידי ביטוי ביכולת לשכלל את הידע ולפתח ממנו תבניות חשיבה חדשות.

כמו משה אצל פילון, כך מוצג אברהם אצל יוספוס, כחכם במובן היווני - לא רק פילוסוף דתי, אלא גם מתמטיקאי ואסטרונום: "כשנזדמן אברהם אצל כל אחד מהם (חכמי מצריים) הרצה לפניהם את הטעמים שהיו מביאים לאמונותיהם, והוכיח את נביבותם ואת חוסר האמת שבהם, והם השתוממו עליו בפגישות הללו כעל איש חכם מאוד ומוכשר לא רק לחשוב, אלא גם לדבר ולהוכיח את כל מה שהוא מנסה ללמד. אף הוא נתן להם את תורת החשבון ומסר להם את ידיעת תורת התכונה, כי לפני בואו של אברהם לא ידעו המצרים את אלה, משום שהחכמות הללו הגיעו למצרים מהכשדים ומכאן אל ההלינים" (קדמוניות, ספר ראשון, 166-168). אשר לחכמת שלמה, יוספוס מוסיף לסיפור התנ"כי עוקץ מסוים כנגד המצרים: "ואלהים נתן לשלמה תבונה וחכמה רבה כזאת, שעלה על כל הקדמונים, ואפילו המצרים, אשר יצא להם שם שהם עולים על כל הבריות בתבונתם, לא היו נחותים לגבי חכמת המלך רק במקצת, אלא נוכחו לדעת שהם מפגרים אחריה במידה רבה ביותר" (שם, ספר שמיני, 42).

לעומת זאת, ב"נגד אפיון" מספר יוספוס על נוכרי שעלה בחכמתו אפילו על שלמה. הוא מצטט את ההיסטוריון דיוס, בהיסטוריה שלו על הפיניקים: "יש אומרים כי שלמה, שליטה הכל יכול של ירושלים, שלח חידות אל חירם, וציפה לקבל בתמורה חידות משלו, אף הציע כי זה אשר לא יוכל לפתור את חידות רעהו ישלם קנס כספי לפותר החידה. חירם הסכים, אך משלא יכול היה לפתור את חידותיו של שלמה, הוא הוציא כסף רב על תשלום קנסות. ברם לאחר מכן, הן נפתרו בידי עבד-חמון, אחד מאנשי צור, אשר מצידו גמל לשלמה בחידות אחרות, ומכיוון שהלה לא היה מסוגל לפתרן, שילם הוא לחירם בחזרה כסף רב עוד יותר". (תרגום אריה כשר, ספר ראשון, 114-115).


יוספוס פלאביוס
יוספוס פלאביוס
יוסף בן-מתתיהו, מנהיג והיסטוריון עברי, 98-37 לספירה



אבל באותה תקופה בה ניסו פילון ופלאביוס לרומם את קרנו של העם היהודי ע"י ייחוס חכמה מופלגת לגיבורי העבר, היה כבר בעיצומו התהליך שהזניק את היהודים מעם שאינו עולה על שכניו לעם מצטיין בהשכלתו. לפי התלמוד הבבלי, זה התחיל בסוף תקופת בית שני, והדבר היווה, כנראה, חלק ממאבק הפרושים כנגד ההתייוונות. חוק חינוך חובה כולל לבנים הראשון בהיסטוריה נזקף לזכותו של כהן גדול בשם יהושע בן גמלא (אם כי בתלמוד ירושלמי, כתובות פרק ח, מיוחסת התקנה "שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר" לשמעון בן שטח שקדם לו):

"דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל; שבתחילה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? "ולמדתם אותם (את בניכם)" - ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה"; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע." (תלמוד בבלי, בבא בתרא דף כא)

לאחר חורבן הבית, עם שינוי הנורמות הדתיות והחלפת הקרבנות בתפילות ובלימוד תורה, התעצם תהליך ההשכלה של העם היהודי, ומעבר לבתי הספר היסודיים האלה התפתחו בתי הספר הגבוהים יותר, בתי המדרש. כאבי ההשכלה הגבוהה היהודית נחשב, לפי התלמוד, הלל הזקן: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה" (סוכה כ). גם הלל זכה לכתר חכמה כללית אגדית במסורת היהודית בנוסח שלמה המלך: "אמרו עליו, על הלל, שלא עזב דברי חכמה שלא למדם, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים וגבעות ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות, הכל למד" (סופרים טז). גם מי שהציל את האסכולה שיסד הלל, ר' יוחנן בן זכאי, זכה להילה אגדית דומה של חכמה: "אמרו עליו, על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלות וחמורות וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר קטן ודבר גדול" (סופרים טז).

בין תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי יוחסה חכמה רבה לר' יהושע בן חנניה, אם כי החכמה המיוחסת לו אינה חכמה במובן היווני אלא חכמה בנוסח אגדות העם המזרחיות, כולל חכמת הכישוף: "אמר ר' יהושע בן חנניה: יכול אני ליטול קישואים ואבטיחים ועושה אותם אילים וצבאים והללו מולידים אילים וצבאים" (ירושלמי, סנהדרין ז יג). לפי האגדה התלמודית (מסכת בכורות, דף ח), הוא גבר על חכמי יוון בהתנצחות: "אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניה: אם חכמים אתם מזקני אתונא, לך נצחם והביאם אצלי. אמר לו: כמה הם? אמר לו ששים איש". יהושע מצליח, בתכסיסי ערמה טיפוסיים לאגדות מסוג זה, לחדור למשכנם הסודי של חכמי אתונה, "אמרו לו: מה לך כאן. אמר להם: מחכמי היהודים אני ובאתי ללמוד חכמה מכם. אמרו לו: אם כן נשאלך דבר. אמר להם: שאלו. אם אתם מנצחים אותי תעשו בי כרצונכם, ואם אני מנצח אתכם תאכלו פת אצלי בספינתי"... אבל התחרות ביניהם איננה תחרות בפתרון בעיות מתמטיות או תחרות ידע, אלא תחרות של התחכמות והתחכמות יתר, כמו: "בנה לנו בית באוויר העולם - העלו לי חומר ולבנים לשם"...כמובן שבסיפור הוא מתגבר עליהם בהתנצחות זו ולבסוף מצליח גם להביא למותם של כל השישים.

אגדות מסוג זה המצויות בתלמוד מעידות על הנתק המכוון בין חכמת ישראל במאות הראשונות לאחר החורבן לבין חכמת יוון. הלשון היוונית הייתה לשון דיבור נפוצה בארץ ישראל, בצד הארמית והעברית, וידיעתה הייתה חלק מההשכלה הנדרשת בעיסוקים רבים, ובוודאי שיהושע בן חנניה שלט בה היטב.

הניסיונות לאסור על לימודה (כמו במשנה מסכת סוטה פרק ט משנה יד: "בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית") היו רפים ולא התקיימו זמן רב. כך אנחנו מוצאים בתלמוד הירושלמי: "שאלו את ר' יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה" (מסכת שבת דף פו), וגם: "אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. שמע שמעון בר בא ואמר: בשביל שר' אבהו רוצה ללמד את בנותיו יונית הוא תולה אותה בר' יוחנן. שמע ר' אבהו ואמר: יבוא עלי אם לא שמעתיה מר' יוחנן". ייתכן מאוד שר' אבהו צדק, כי אותו ר' יוחנן חשב שלימוד שפות זרות הוא לא רק מותר, אלא אף הכרחי, כפי שכתוב בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין דף יז): "אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן".

אבל היחס לחכמת יוון היה אחר מאשר היחס ללשון היוונית, ולגביה היו הסתייגויות חמורות. במסכת סוטה שבתלמוד (דף מט), מתורץ האיסור בחילול הקודש שאירע בזמן מלחמת הורקנוס באריסטובלוס בגלל זקן שלמד חכמת יוון : "אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית"..."אמרי לשון יוני לחוד חכמת יונית לחוד; וחכמת יונית מי אסירא והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג ... אלף ילדים היו בבית אבא חמש מאות מהם למדו תורה חמש מאות למדו חכמת יונית ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי" והגמרא מתרצת: "בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות". אבל גם על איסור זה היו חילוקי דעות והיו פתרונות דחק, בדומה לזה של רבי יהושע לגבי לימוד הלשון היוונית ("שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמד כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך להגות בו יומם ולילה. צא ובדוק איזוהי שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ללמוד בה חכמת יונית" - מנחות דף צט).

למרות זאת לא יכלו היהודים להתעלם לגמרי מחכמת הגויים. הדחיפה העיקרית לכך הייתה בעיית העיבור ולוח השנה. צורך זה הורגש במיוחד בגולה, וחכמי בבל הם שהובילו מהלך זה באמצם את הידע האסטרונומי הרב של הבבלים, אם כי גם הם נאלצו להתנצל על כך. "אמר שמואל: נהירין לי שבילי הרקיע כשבילי נהרדעא, חוץ מכוכב השבט שאיני יודע מה הוא" (ברכות דף נח). "'לא בשמים היא', אמר שמואל: אין התורה באסטרולוגים. אמרו לשמואל: הרי אתה אסטרולוגי וגדול בתורה. אמר להם: לא הייתי מביט באסטרולוגיא שלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים".


שביט
כוכב שביט



אותו כוכב שביט שהפליא את שמואל בשבתו בבית המרחץ או בבית הכסא, שלמזלו לא היו אז מקורים, היה ידוע, לפי המסופר במסכת הוריות (דף י), גם לר' יהושע, בסיפור הידוע בו התעכבה הספינה בה שט עם רבן גמליאל: "אמר לו: כוכב אחת לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי: שמא יעלה ויתעה אותנו". היו כאלה שלא היו זקוקים להתנצלות כזו של רבי שמואל וראו בלימוד האסטרונומיה מצווה ממש: "אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'...אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות" (שבת דף עה).

מקום של כבוד בחכמה העולמית החלו היהודים לתפוס רק באמצע ימי הביניים, בעיקר בממלכות המוסלמיות. מתחילת ימי הביניים עסקו כבר כמעט כל היהודים בעיסוקים עירוניים מקצועיים, בעיקר במקצועות החופשיים. לפי מאמר שפרסם אשתקד עמיתנו צבי אקשטיין עם מריסטלה בוטיצ'יני
(From farmers to merchants: A human capital interpretation of Jewish economic history)

המעבר של היהודים ממעמד של חקלאים למעמד של סוחרים קרה בין המאה השמינית לתשיעית בממלכה המוסלמית כשהיהודים עברו מהכפרים לערים. זה קרה, ראשית, בזכות ההשקעה היהודית בחינוך שבאה בעקבות השינוי בנורמות הדתיות והחברתיות במאות הראשונה והשנייה שדיברנו עליו, ושנית בגלל העיור הכללי המוגבר בממלכה המוסלמית. עם עיור זה, כבר לא היה גם צורך במאמצים מיוחדים כדי לקיים את החינוך היהודי באזורים הכפריים, כמו ההסדר של 'ירחי כלה' בבבל. גויטין (1971) הביא עדות נרחבת לביצוע מלא של חינוך יסודי חובה לבנים בקהילות היהודיות בין המאות התשיעית והשתים עשרה. לעומת זאת, עוד סביב שנת 1500, שיעור יודעי קרוא וכתוב באנגליה מוערך ב 2% בלבד!

העיור הוא אחד הגורמים החשובים להפצת ידע הכתיבה והקריאה. מי שנזקק לחומר כתוב היה, קודם כל, הממשל, ועם צורך זה התמודדו סופרי הממלכה. אבל עם התפשטות המסחר נזקקו לו גם הסוחרים (זו, כנראה, גם הסיבה לכך שהאלף בית קודם כל כך ע"י הפיניקים). האיכרים, לעומתם, יכלו להסתדר גם ללא קריאה וכתיבה. גם היום, המתאם בין שיעור האיכרים לשיעור האנאלפביתים פרט לארצות צפון ומרכז אירופה ויפן, הוא גבוה ביותר (ר' מאמרו הנ"ל של בר-אילן). לכן לא ייפלא שברוסיה בשנת 1930 היה שיעור יודעי קרוא וכתוב כ 6% בלבד, ופחות מ 10% יודעי קרוא וכתוב היו גם בהודו ובטורקיה בשנות העשרים של המאה העשרים, ובאפגניסטן, אירן, עיראק וסעודיה באמצעה!

כך, ברגע שנסדקו החומות שמנעו מהיהודים להשתתף באופן פעיל במפעל התרבות העולמי, קרה הפרץ הראשון של חכמת ישראל אל השורה הראשונה של חכמת העולם - בממלכות האיסלאם ובפריפריה שלהן בפרובאנס ובאיטליה, והתגשמה, לכאורה, הברכה שבפסוקנו. האוריינות, מסורת הלימוד, המקצועות העירוניים החופשיים, ידע השפות והקשרים הבינלאומיים היו היתרונות של היהודים, והם תפסו מקומות נכבדים בצמרת המדעית והתרבותית, ובמיוחד ברפואה ובאסטרונומיה. הצירוף של יהודי רופא שהוא גם אסטרונום- אסטרולוג או פילוסוף, ובו זמנית גם גדול בתורה, היה צירוף די שכיח.

רופאי הצמרת בארצות רבות היו יהודים. במאה ה-10 נוכל למנות ביניהם את מפרשי 'ספר יצירה' שבתאי דונולו באיטליה שהיה גם אסטרונום, את דונש אבן תמים בקירואן שבטוניס שהיה גם אסטרונום ובלשן, ואת חסדאי אבן שפרוט בקורדובה שהיה גם מדינאי חשוב. במאה ה-11 אנו מוצאים כרופא חצר של הנרי הראשון באנגליה את המומר להכעיס מספרד פטרוס אלפונסי. בקהיר במאה ה-12 יש לנו, מלבד הרמב"ם שהיה רופאו של צאלח א-דין, גם את רופא הכליף שמואל בן חנניה (אבו מנצור). רופא חצר בסיציליה במאה ה-13 הוא פרג' בן שלמה די אגריגנטו שעסק גם בתרגום, ורופא מלך ארגון הוא יצחק בן יוסף בנבנישתי. יוקרת הרופאים היהודים הייתה גבוהה עד כדי כך, שרבים מרופאי האפיפיור היו יהודים, ביניהם אליהו בן שבתאי באר די סבטו במאות 14-15, שהיה היהודי הראשון שלימד רפואה (בפויה), משה בן יצחק דה ריטי שהיה גם משורר (מאה 15), הרב יעקב בן עמנואל בוניט לטס שהיה גם אסטרונום (מאות 15-16), ויעקב בן שמואל מנטינו, שהיה גם פרופסור ברומא ופילוסוף (מאה 16).

חכמי תור הזהב המשיכו את מסורתו של ר' שמואל מנהרדעא לא רק ברפואה, אלא גם באסטרונומיה ובמתמטיקה הקשורה בה. בתחילת המאה ה 12 יצא ספר המתמטיקה הראשון בעברית, 'חיבור המשיחה והתשבורת' מאת ר' אברהם בר-חיא הנשיא (הידוע גם בשם Savasorda), שהיה גם אסטרונום ופילוסוף. תרגומו של ספר זה ללטינית ע"י פלאטו מטיבולי, שיצא ב 1145 בשם Liber embadorum, היה הראשון שהביא את האלגברה הערבית לאירופה ובכך מילא תפקיד חשוב בהתפתחות המתמטיקה.


הרמבם
הרמב"ם
רבי משה בן-מימון, 1204-1138
מגדולי הפוסקים ביהדות, פילוסוף, רופא וחוקר רב-תחומי



ר' אברהם אבן עזרא (מאה 12) כתב ספרי אסטרונומיה. הרמב"ם שילב לראשונה את האסטרונומיה בתוך עולם ההלכה ממש, כאשר הכניס להלכות קידוש החודש פרקים (יא-יט) הדנים בחשבונות המסובכים של ראיית הירח החדש. ר' לוי בן גרשום, הרלב"ג (Gersonides) נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים במאה ה 14, המציא מכשיר תצפית אסטרונומי בשם "מטה יעקב," וביצע חישובים מדויקים מקודמיו. ר' אברהם בן שמואל זכות, שהיה אסטרונום החצר של ז'ואאו השני בפורטוגל וגם היסטוריון, חישב לוחות אסטרונומיים - "אלמנאכים" בהם השתמש קולומבוס במסעותיו, וכנראה שמאלמנאכים אלו נודע לקולומבוס אותו ליקוי ירח של האחד באוקטובר 1504 שבעזרתו שכנע, לפי הסיפור, את הילידים בג'מאיקה.


אלמנאך
אלמנאך



גם לפילוסופים היהודים של אותה תקופה הייתה תרומה חשובה מאוד לפילוסופיה ולפילוסופיה של המדע. בנוסף לפילוסופים החשובים שהזכרתי כדאי להזכיר גם את חסדאי קרשקש מסרגוסה, (המאה ה 15), שערער על הגישה האריסטוטלית (שבה דגל גם הרמב"ם) וסלל בכך את הדרך למדע המודרני.

בהקשר לתקופה זו ולפסוק שהוא נושא שיחתנו, ראוי לצטט את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק ל"א), שטען לרציונאליות של המצוות: "בעיני חלשי שכל אלה האדם הוא, כביכול, שלם יותר מיוצרו, מפני שהאדם הוא אשר אומר ועושה מה שמביא לתכלית כלשהי, והאל אינו עושה זאת, אלא מצוה עלינו לעשות מה שעשייתו לא מועילה לנו, ואוסר עלינו מה שעשייתו לא מזיקה לנו... הדבר שונה. כל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שהסברנו את דברו 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה' (דברים ו', 24). ואמר: 'אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (שם, ד', 6). הרי שאמר במפורש שאפילו החקים כולם מורים בעיני כל האומות שהם בחכמה ותבונה. אילו היה דבר שאין יודעים את טעמו ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על המאמין בו, או העושה אותו, שהוא חכם ונבון ורב-ערך, ויעורר פליאה באומות? אלא העניין בלי ספק כמו שציינו, שכל מצוה משש מאות ושלוש-עשרה מצוות אלה באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה, או לתת משפט צדק, או להסיר עושק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה. הכול תלוי בשלושה דברים, בדעות, במידות ובמעשי הנהגת המדינה".

הערכה חיובית ליהודים ולחכמתם בחוגים המשכילים אפשר למצוא בסיפורי דקמרון של ג'ובאני בוקאצ'יו (מאה 14). בסיפור השני של היום הראשון מסופר על סוחר עשיר והגון נוצרי בפריס בשם ג'נוטו די צ'יויניי, המשדל את חברו היהודי אברהם, עשיר מאוד והגון מאוד אף הוא, להתנצר כדי להציל את נשמתו. לשם כך הוא שולח אותו לרומא כדי שיתרשם מהאפיפיור ופמליתו. אברהם חוזר ומצהיר על כוונתו להתנצר, ומסביר שכשראה את השחיתות העצומה בחצר האפיפיור החליט שדת שיכולה להתקיים אפילו בשחיתות כזו היא הדת החזקה ביותר. בסיפור הבא מספר היהודי העשיר והחכם מלכיצדק למנהיג המוסלמי הגדול סלדין (סלאח-א-דין) את משל שלוש הטבעות כדי להתחמק מתשובה מי היא הדת האמיתית בין השלוש.

אבל חכמה זו הייתה לצנינים בעיני התיאולוגים הנוצרים באותה תקופה. כך, למשל, טען אנסלם מקנטרברי במאה ה 11, שכיוון שהמוח הרציונאלי יכול להבין את האמת שבנצרות, הרי היהודים, כמו כופרים אחרים, הם עיוורים לאמת ואירציונאלים כמו בעלי חיים. לעומת זאת טען תומס מאקווינו (מאה 13) שהיהודים דוחים את האמת במודע, כמו שהיהודים בזמן ישו ידעו שהם הורגים את משיחם. לכן היהודים אינם סתם בורים, כמו הפגאנים, אלא רשעים במודע, כמו הכופרים.

המאפיין היחיד שתאם הן את ההערכה לכישוריהם של היהודים והן את השנאה הדתית ואת הקנאה בהם, היה הצלחתם הכלכלית של רבים מהם. שארל לואי מונטסקייה הסביר, במחצית המאה ה 18, שהמסחר המתוחכם באירופה התפתח על רקע המצוקה ורדיפות היהודים, שהיו צריכים למצוא דרכים חדשות ומגוונות כדי להגן על עושרם מפני המשטר שהשתלט על רכושם. אבל למרות שרק מיעוט מהמלווים בריבית באירופה היו יהודים, תדמית היהודי המתעשר בערמתו על חשבון הנוצרים וכמלווה בריבית תאב בצע הלוקח ריבית מופרזת, נעשתה תדמית סטריאוטיפית ודבקה ביהודים כמו האף הארוך. דמות יהודי זו, שמוצאים כבר בקריקטורות אנגליות במאה ה 13, נשארה אתנו עד היום. אותה דמות היא גם זו המוכרת לנו מדמותו של שיילוק, למרות ששייקספיר עצמו פגש מעט מאוד יהודים, ובוודאי שלא התאימו לאותו סטריאוטיפ. אפילו דון יששכר, מ'קנדיד' של וולטייר הנאור, נוצק באותה תבנית.


משה מנדלסון
משה מנדלסון, 1786-1729
פילוסוף יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית



הפריצה הגדולה של היהודים למדע ולתרבות הכללית דעכה עם גירוש ספרד והסתגרות היהודים הגוברת בגטאות ובתחומי המושב. היהודים לא נטלו חלק משמעותי במהפכה המדעית במאה ה 17, וגם במאה ה 18 הייתה תרומתם זניחה. לא שלא היו יהודים חכמים מאוד ובולטים גם אז, כמו יהודה אריה לאונה דה מודנה הססגוני או ברוך שפינוזה (מאה 17) ומשה מנדלסון, שבהשראת דמותו כתב לסינג את 'נתן החכם'. גם הגאון מוילנה, ר' אליהו בן שלמה זלמן, לא רק שהתעניין במדעים ובמתמטיקה ועודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, אלא גם הוציא ספר גיאומטריה בעברית בשם 'איל משולש' (מאה 18).

בעקבות המהפכה הצרפתית וההתפתחויות החברתיות שבעקבותיה, החל במאה ה 19 תהליך חזרת היהודים אל התרבות הכללית והמדע. האמנציפאציה מחד-גיסא, וצמיחת מעמד הצווארון הלבן מאידך-גיסא, פתחו בפני היהודים מקצועות חדשים, כשמיקומם בערים וידיעתם קרוא וכתוב העניקה להם עדיפות על האוכלוסייה האחרת. בדרכם לאקדמיה עמדו עוד מכשולים רבים - קשיים בקבלה ללימודים וחסימה כמעט מוחלטת של קבלת משרות אקדמיות. מכשולים אלו הוסרו, בהדרגה, במחצית הראשונה של המאה העשרים, וכאן הגענו לאותו תור זהב שני של המדע והתרבות בקרב היהודים, שאת עצמתו תיארתי בתחילת דברי, ועליו תהו לא רק יהודים אלא גם אחרים (ראה, למשל, הספר  The Jewish Mystique  של  Ernest van den Haag , שיצא לאור ב 1969, וכותרת משנה שלו היא: Are Jews smarter than other people?.

תדמית היהודי הטיפוסי כחכם יותר התעצמה, אבל גם תדמיתו כתחבלן המתעשר על חשבון הציבור, המניע ממשלות מאחרי הקלעים לא נשכחה, וקיבלה מפעם לפעם חיזוק נוסף, כשהאחרון בהם הוא סיפור האוליגארכים ברוסיה, שאת עלייתם אפשר לתאר כתהליך אנלוגי לזה שתיאר מונטסקייה.

את היחס האמביוולנטי לאותם מיליארדרים היטיב להסביר אנטול פראנס, בפרק מ"אי הפינגווינים", שלו שבו מתח באופן אלגורי ביקורת חריפה על משפט דרייפוס. במדינת הפינגווינים של אנטול פראנס יש שמחה גדולה לאיד, כאשר היהודי פירו נתפס במעילה חמורה. "כדי להבין רגש זה", כותב פראנס, "צריך להיות מודעים למצב דעת הקהל לגבי יהודים, קטנים וגם גדולים. הכת הפינאנסית השנואה רבת הכוח הייתה מורכבת מנוצרים ויהודים. היהודים שהיוו חלק ממנה ושעליהם שפכו האנשים את כל שנאתם היו היהודים של המעמד העליון. הם היו בעלי עושר עצום, ונאמר שהם מחזיקים ביותר מחמישית הרכוש הכללי של פינגוויניה. מחוץ לכת אדירה זו היה המון של יהודים לא אמידים, שלא היו אהובים יותר מהאחרים ושפחדו מהם הרבה פחות. בכל מדינה מסודרת, העושר הוא דבר קדוש. בדמוקרטיות זהו הדבר הקדוש היחיד, ומדינת הפינגווינים הייתה דמוקרטית... הפינגווינים של מעמד הביניים, מגדולם ועד קטנם, חונכו להתייחס לכסף בכבוד רב, וכיוון שלכולם היה רכוש, הרבה או מעט, התרשמו מאוד מסולידריות ההון והבינו שהון קטן אינו בטוח אלא אם- כן מוגן ההון הגדול. מסיבות אלו הם הגו כבוד דתי ממש למיליונים של היהודים, וכיוון שהאינטרס העצמי חזק מהשנאה, פחדו פחד מוות לנגוע בשערת ראשו של אחד מהיהודים העשירים שהם תיעבו. לגבי היהודים העניים הם היו פחות טקסיים, וכשאחד מהם היה שרוע על הרצפה הם מיהרו לרמוס אותו. לכן שמח כל העם לשמוע שהבוגד הוא יהודי מהקטנים".


אנאטול פראנס
אנאטול פראנס, 1924-1844
סופר צרפתי-יהודי



כדי לצנן קצת את ההערצה העצמית שלנו, ראוי לזכור, שגלי פריצה תרבותית-מדעית לא היו נחלתו הבלעדית של העם היהודי, וגלים רבים אחרים כאלה עלו ושככו. הסינים וההודים, הבבלים והמצרים, הפרסים והיוונים, האיטלקים והספרדים, הצרפתים, הגרמנים והאנגלים ועוד עמים רבים יכולים להצביע, אף הם, על תורי זהב בהם תפסו מקום מוביל במדע ובתרבות האנושית. מה שמטריד יותר הוא, שאנו מבחינים בסימנים רבים, המזהירים מפני דעיכתו של הגל שלנו. אם בארצות הברית של המאה העשרים היוו היהודים באופן מובהק את השאור שבעיסה, היום נראה שהם מפנים את מקומם לסינים ולקוריאנים, כפי שמעידים נתוני ההצטיינות מבתי הספר והאוניברסיטאות. גם המצב בישראל אינו נראה מזהיר הרבה יותר, והתראות חמורות על מצב זה קיבלנו גם מהסקרים הבינלאומיים על לימודי המתמטיקה בבתי הספר. ההידרדרות הנוכחית במצב האוניברסיטאות מעידה אף היא על השינוי בסדרי העדיפויות של האומה, ועל ירידת קרנם של החכמה והבינה, הידע והמדע, מול עליית קרנו של עגל הזהב. דומה שהישראלי החדש הטיפוסי לא יהיה עוד "חכם ונבון" אלא יישאר "גוי גדול" במובנו השלילי של הביטוי.


ספטמבר 2005



חברים ב- עוצב על ידי