הזהות היהודית, פרק שביעי:
עגלתנו המלאה: המשל כמשל.

פרק זה לקוח מתוך ספרם של צופיה ודן מלר ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", הוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998. אתר "חופש" מודה למו"ל על הסכמתו לפרסום הקטעים באתר.

אחד האמצעים החביבים על המטיף החרדי בבואו להשפיע על נפש המועמד להתחרדות, הוא השימוש במשלים. "משל למה הדבר דומה?" יאמר בבואו לדון באזניך בסוגיה מסויימת. וכאן ישמיע משל על חסיד ידוע או מעשה שקרה לצדיק גדול, יפרט וירחיב את היריעה הרבה מעבר לעניין עצמו, עד כדי אובדן קשר בין המשל לנמשל. פעמים יעשה זאת בשל קושי אובייקטיווי שלו בחשיבה מופשטת. פעמים, כיוון שכל עולמו הוא ריחוף בעולמות מן העבר הרחוק, אגב התבטלות עצמית והערצת גיבוריו, אך גם כדי לבלבל את השומע ולהסיח את דעתו מן הסוגיה העומדת על הפרק.

משל ואגדה הם סוגיות יפות, ויש עימם ברגיל מוסר השכל. מרבים להביאם בפני ילדים מטעמים דידקטיים, להמחשת רעיונות מופשטים, כדי להקל על קליטתם. לפני המצאת הדפוס ולפני שרוב הבריות ידעו קרוא וכתוב - הם שימשו גורם מחנך, בעיקר בשל השלכותיהם על חיינו, והיו מקור לא אכזב להעשרה רוחנית להמונים. ואולם בנסיבות של הטפה, הם נתפסים בעיני רבים מהשומעים כרלוונטיים לחלוטין לנמשל האקטואלי הנדון. הללו אינם נותנים את דעתם לעובדה, כי לא אחת אין קשר בין משל מסויים לנמשלו או בין התקופות או האישים הנוגעים בדבר למציאות עכשווית.

משל חביב על המיסיונרים החרדים, אשר קבל גושפנקא ממלכתית בשיחתם של דוד בן-גוריון והחזון-איש, הוא משל העגלה המלאה והעגלה הריקה. עם קום המדינה, כשעמדו על הפרק נושאי חקיקה ותקינה ברומו של עולם, ושאלת הבחירה בין החוק האזרחי לבין החוק ההלכתי דחקה, הלך דוד בן-גוריון אצל החזון-איש לדון עמו בנושא זה.

במקום להשיב לבן-גוריון עניינית המשיל לו החזון-איש, כמקובל בעולמו הרוחני, משל על שתי עגלות (שני גמלים, לפי גירסה אחרת): שתי עגלות נסעו בדרך זו לקראת זו והגיעו לגשר צר, שק אחת מהן יכלה לעבור עליו. אחת העגלות היתה עמוסה לעייפה. השניה היתה ריקה. שאל החזון-איש את בן-גוריון: איזו משתי העגלות תפנה את הדרך לשניה?

העיתון החרדי "יתד נאמן", מח' בניסן תש"ן, מפרש את דברי החזון איש בכך, שעגלת היהדות הדתית טעונה משא בן אלפי שנים של "תורה ומצוות", בניגוד לעגלתם של החילונים, שהיא "ריקה ומנוערת מכל".

חיים נחמן ביאליק (1873-1934) גדול המשוררים העבריים בעת החדשה, משורר התחייה הלאומית

בן-גוריון נפל בפח שנטמן לו, הסכים למה שביקש החזון-איש לשמוע, שהעגלה המלאה היא עגלתו של החזון-איש, המסמלת את העושר הרוחני של הדת ושל ההלכה היהודית, בעוד עגלתו שלו, כביכול, עגלת העם היהודי החופשי - הציוני, ריקה היא. בן גוריון לא השכיל אז להצביע בפני נציג האורתודוקסיה היהודית על מלוא עושרה של העגלה הציונית: על ההתיישבות החלוצית, החינוך לערכים שוויוניים של תנועות הנוער הציוניות, תנועת העבודה והבנייה, תחיית השפה והספרות העברית, היצירה המתחדשת בתחומי התרבות, המדע, האמנות, הטכנולוגיה, החקלאות והתעשייה של עם המחדש חייו בארצו ומולדתו אחרי אלפיים שנה. זאת, בנוסף על ארון הספרים שירש מאבותיו. ובין אם מתוך כוונה טקטית לזכות בתמיכתה של היהדות החרדית בהקמת המדינה, בין אם מתוך חולשה של רגע, הפקיד בן-גוריון בידי המימסד החרדי את השליטה בדיני אישות, בנושאי כשרות, שמירת השבת ומועדי ישראל על פי הנוסח האורתודוקסי בלבד.

במערכת זו אנחנו חיים ואת תוצאות תגובתו השגויה של המנהיג הציוני החילוני על המשל של החזון-איש אנו "אוכלים" עד עצם היום הזה. בעיקר נדרשו ל"משל" זה בעת קבלת החלטה על שחרור תלמידי ישיבות משירות חובה בצה"ל. כאשר הומשל המשל עמד על הפרק שחרורם של 400 בחורי ישיבה בלבד. בשנת 1997 יש למעלה מ-27,500 בחורי ישיבה הפטורים משירות צבאי, ועוד ידם נטויה. כל זה - בגלל חולשת הדעת של מנהיג לאומי דגול, נוכח משל בלתי רלבנטי של רב אורתודוקסי.

כזו יכולה להיות השפעתו של משל שאין קשר בינו לבין הנמשל. בתחום העדין והסבוך של יחסי דת-מדינה ובמאמץ ההטפתי להתחרדות, לא בא המשל אלא על מנת להטעות, להסיח את הדעת ובכך להשפיע על מקבלי ההחלטות, שהפיקו ממנו רווח מעשי, חוקתי, אלקטורלי ופוליטי. יופיו הספרותי של המשל, שנינותו ומוסר ההשכל שלו, עלולים להטות את לב המאזין מן העובדה הפשוטה שאין קשר בינו לבין הנמשל שבנדון ושאין להסיק ממנו שום מסקנות מעשיות.

תשובות רבות יכול היה בן-גוריון להשיב לחזון-איש, ולא השיב. אחת מהן: מדוע חייב אדם לקבל מראש את הפירוש שהעגלה הריקה היא דווקא עגלתנו, עגלת החברה היהודית החופשית, בעוד שהעגלה המלאה היא עגלתם של היהודים האורתודוקסים? הרי כל בר-דעת יכול להגיע למסקנה ההפוכה דווקא, שהעגלה המלאה היא זו של העם היהודי החופשי הפתוח לכל תחום בתרבות הכללית ובתרבות היהודית, העשירה בחיי רוח מפרים ומהנים כאחד. ולכן העגלה האורתודוקסית היא שצריכה לפנות דרך לעגלת התרבות העמוסה של היהדות החופשית.

כך או כך - מדוע אי אפשר לדבר על שתי עגלות מלאות? מדוע מלאותה של האחת כרוכה מלכתחילה בפיחות במלאותה של האחרת? שהרי לא ייתכן דו-שיח רוחני-תרבותי בין מי שעגלתו ריקה לזה שעגלתו מלאה, כדברי עמוס עוז בהרצאתו.

חיי רוח, במקורם, להבדיל מחיים חומרניים, באים לבטא את יצירת התרבות האנושית לדורותיה, פרי רוח-האדם הנותן משמעות ותוכן לחייו הגשמיים ותכלית לקיומו. משל סיני עתיק מספר על עני מרוד שהיה יושב בקרן רחוב בשוק בעיר צ'נגדו שבחבל סצ'ואן ומקבץ נדבות. עבר לידו תייר מארץ רחוקה, חמל עליו ונתן בידו יואן (מטבע סיני). עם שעשה כן, נתעוררה בתייר סקרנותו והחליט לברר מה יעשה הקבצן באותו יואן. הסתתר בפינת הרחוב וראה שהקבצן ניגש לדוכן. במחצית היואן קנה מנת אורז, ובמחצית השניה קנה פרח אדום ויפה. לא התאפק התייר, ניגש אל הקבצן ושאלו: מטבע קטנה אחת היתה בידך, ואת מחציתה ביזבזת על פרח? "ראה", השיב לו הקבצן, "האורז הוא כדי שאוכל להוסיף ולחיות, והפרח - כדי שתהיה לי מטרה לחיות בעבורה".

יש אנשים, שהאסתטיקה שבמשל הפרח היא חייהם הרוחניים. אלו מתבטאים באהבת הספרות והתיאטרון, הציור והמוסיקה, הפיסול והמחול. יש - שהידע והדעת הם חיי הרוח להם הם כמהים. אחרים - חיי המוסר, עשיית טוב וחסד וצדק עם כל אדם באשר הוא, אבל גם עם החי שבטבע, והצומח, ושמירת הנוף ואיכות הסביבה. במרביתנו, בני האדם, יש לפחות קורטוב מן הרוחניות שבכל אחד מהתחומים האלה, ואחרים שלא מנינו. ההבדלים בינינו הם בעיקר בדגשים ובפרופורציות, אבל אף אחד מן התחומים הללו איננו בן חורג לעולם הרוח העשיר והמגוון.

רוחניות מצוייה, כמובן, גם באמונה הדתית לסוגיה, אבל בוודאי לא כל הרוחניות, ולא בהכרח זו החסרה לך. בדת, לעומת זאת, יש גם הרבה מאד פולחן, הרחוק מן הרוחניות כרחוק מזרח ממערב. בימים שבהם שלטה הדת שלטון בלי מצרים גם בחייו הגשמיים של האדם וגם בחייו הרוחניים, ניסו נציגי הממסד הדתי להכתיב לאדם גם את כיווני התפתחותם של חיי הרוח שלו, על פי הדוקטרינות והאמונות שהלמו את תפיסתם באותן תקופות. הכוונה זו היתה, במקרים רבים, לרועץ להתפתחות חיי הרוח האנושית. היטב ידועה התעקשותה של הכנסייה הנוצרית לסרב ולהכיר בעובדה שהארץ היא כדור הסובב את השמש.

טענתו של המטיף החרדי, כי "הכל מצוי בתורה", היא שטות גמורה. אילו פתרונות יש בתורה לצורכי הרפואה של ימינו, למתימטיקה האנליטית, לביוכימיה, לגנטיקה, לאבולוציה, לגיאולוגיה, ולתחומים רבים אחרים? מה מכל אלה מצוי בתורה? האם יעלה בדעתך להשתמש היום לצורך ריפוי חולים בשיטותיו של הרמב"ם, הרופא היהודי הדגול בשעתו? האם הוא עצמו לא היה צריך להתעדכן לו חי בקרבנו היום?

ההיסטוריון פרופ' יהושע פורת מתאר במאמר (מעריב 27.8.97) את ההידרדרות ברמת הידע אליה תגיע מדינת ישראל אם תהפוך, חלילה, למדינת הלכה: "את הכו?רים הגרעיניים ואת טנק המרכבה נבנה ונפעיל על פי הפסיקה של ספר 'בראשית', ואת המחלות השונות נרפא על פי יסודות הביולוגיה המולקולרית השאובה מדברי הרבנים, שקבעו, כי יש הבדל יסודי בין גופם של יהודים לבין גופם של גויים", ר"ל".

ולו גם הוכיח לך מישהו באותות ובמופתים שהכל מצוי בתורה, והיה משתמש לצורך זה בקלישאה המפורסמת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", אלא שנדרש לו זמן לגלות את המצוי בה, האם עומד לרשותך זמן זה של דורי-דורות כדי להיווכח בסופו של דבר שאפשר שהוטעית?

למרות קיצוניותה ויחסה המתנשא של היהדות החרדית למדע, יהודים דגולים הם שהעפילו אל פסגת התרבות העולמית. כך אלברט איישטיין במדע, זיגמונד פרויד בחקר נפש האדם, וקרל מרכס במדעי החברה. איש מהם לא היה דתי מנעוריו או בתקופת פריחתו המדעית-התרבותית. תאר לעצמך מה היו היום פני המדעים המדוייקים, מדעי נפש האדם ומדעי החברה, לו שלושת היהודים הדגולים הללו היו מבלים את מיטב שנותיהם היפות בישיבה וב"כולל", ולא במחקר מדעי באוניברסיטאות!

הידע בימינו הולך וגדל וכל הישג מדעי, תרבותי, דתי או חברתי מחייב שנות לימוד והתנסות ארוכות ורבות. גם תורת הדת היהודית, התורה שאליה מושך אותך המטיף החרדי, מחייבת שנים רבות של לימוד - תורה שבכתב ותורה שבע"פ, פירושי אונקלוס, אבן עזרא והרמב"ן, בעל הטורים, ספורנו וכלי יקר, מסורת גדולה ומסורת קטנה, מנחת שי, תולדות אהרון ותולדות יעקב, מצודת דוד ומצודת ציון, אגרת שמואל ולחם הדמעה לר' שמואל די אוזידא, תרגום יונתן, לימוד השפה הארמית בה כתובה התורה שבעל-פה, פירושי רש"י ותוספות, משניות ואגדה, פירוש חדש, עיונים ואורח הלכה, מסורת הש"ס, גירסות חז"ל, השלחן ערוך, כל פסקי ההלכה לדורותיהם, ספרות המוסר והמחקר בספרד, באיטליה ובאשכנז, כתבי הרמב"ם, הראב"ע והרד"ק, ושאר גאוני היהדות לתקופותיה השונות - כמה שנים נתונות, אפוא, בידיך, אדם צעיר, על מנת שתוכל להקדיש זמנך למדע, תרבות, השכלה כללית והכשרה מקצועית, ובה בעת גם ללמוד תורה על פי הכללים החרדיים?

ויתור על התרבות לענפיה השונים והמגוונים, והמקצוע בו תעסוק למחייתך ולמחיית בני משפחתך יהיה מחיר יקר מדי שתשלם על סקרנות של רגע, ובעבור האשלייה שמשלה אותך המיסיונר, ביתרון, כביכול, שיש לעולם התורה על חיי הרוח במובנם הרחב והמלא, הפתוחים בפניך מחוצה לו. האם דברי חז"ל "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" אינם יאים גם לך?

מחיר כבד שילמה היהדות באיסור שאסרה הדת על מאמינה לעסוק באמנות, למשל. מי יודע, כמה ציירים ופסלים היו יוצאים מקרב בני העם היהודי אלמלא הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', 4), שהתרחב - ללא צידוק - לשלילה טוטאלית של האסתטיקה כתחום בחיי הרוח והתרבות של האדם היהודי! כל עוד ביטאו הפסלים את עבודת האלילים בימי קדם, היה מן הסתם צידוק לאיסור מבחינה דתית. אולם מה טעם לאסור בימינו אלה על ציור ופיסול למטרות שאינן דתיות? איזה הגיון יש בהוספת "סייג לפנים מסייג" לשאיפתו של האדם אל היפה ואל התרוממות הרוח שיש בה, לגביו? מה צידוק יש למשפט "יפיפותו של יפת" כביטוי של גנאי לעמים, שנהנים מן היופי שהאמנות מעשירה בו את בניהם?

פרק שמיני: רוחניות מהי? המתייוונים.

בחזרה לתוכן העניינים