ברית הזוגיות

המאמר הופיע בשינויים מסויימים בעיתון 'השינוי' מס' 28, ספטמבר 2004, ומתפרסם אצלנו ברשות המחבר. אתר 'חופש' איננו אתר פוליטי, אבל הוא מעלה על במתו מאמרים בתחום מאבקו העיקרי, קרי - מאבקים לחופש מדת וענייני מדינה ודת, גם אם נכתבו בידי אנשים פוליטיים, ואין בכך משום הזדהות עם צד פוליטי זה או אחר.

זו תהיה מהפכה. כאשר תחוקק הכנסת את חוק "ברית-הזוגיות" ינועו אמות הסיפים. מעטים החוקים בתולדות מדינת ישראל שהם כל כך מהפכניים, חדשניים ורגישים כמו חוק זה. הפולמוס הציבורי החריף המלווה את החקיקה יורד לשורשי המהות של מדינת ישראל - מדינה חילונית ליברלית או מדינת הלכה אתנוצנטרית.

מאז קום המדינה מתחתנים בה בצורה אחת ויחידה - בנישואין הדתיים. בכל עדה דתית (יהודים, מוסלמים, נוצרים) נמסרה הזכות הבלעדית להשיא זוגות מבני העדה לכוהני הדת של העדה. עד עצם היום הזה אין נוצרי ומוסלמייה יכולים להינשא בארץ! על פי החוק הישראלי פשוט אין מי שיחתן אותם.

כך מפרה ישראל, זה 50 שנה, את מגילת זכויות האדם של האו"ם, מסמך שאושר ונחתם על ידי 120 מדינות, וישראל ביניהן, בשנת 1948. שם (סע' 16) נאמר כך: "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת ..."

בשנים האחרונות הפכה הבעיה לקריטית בגלל ריבוי מספרם של אזרחי-ישראל (במיוחד מברית המועצות לשעבר) שהם חסרי-דת לחלוטין. לחסרי-דת אין כוהני- דת, לכן איש מהם איננו יכול להינשא בישראל בכלל. במצב מייאש זה נמצאים 350,000 נשים וגברים - אזרחים שומרי-חוק, שאינם יכולים להינשא במדינתם שלהם. עליהם נוספים אלפי פסולי-חיתון דתיים (כהן-גרושה, ממזרים וכו').

מי שאיננו יכול או איננו רוצה, בגלל השקפת עולמו, להינשא בנישואים דתיים יכול לעשות רק דבר אחד - להתחתן בחו"ל. על פי האמנות הבינלאומיות מחויבת מדינת ישראל להכיר בנישואין שבוצעו בכל מדינה אחרת וכולנו מכירים את הנהירה של זוגות לקפריסין כדי להינשא שם. ראש עיריית פאפוס חיתן, ככל הנראה, יותר זוגות ישראלים מאשר הרב לאו...

תשעה חדשים פעלה "ועדת בר-און" בהנהגתו האמיצה של ח"כ רוני בר-און למציאת פתרון חילוני-ליברלי לבעיה מסובכת ורגישה זו. אני עצמי הקדשתי מאות שעות לפגישות ודיונים עם משפטנים, מומחי אקדמיה ורבנים כדי לגבש פתרון ראוי.

כך עוצב חוק "ברית-הזוגיות". הוא יוצר מערך-נישואין חילוני לחלוטין, שיש לו סיכוי להתקבל בכנסת למרות ההתנגדות הצפויה של חרדים, דתיים ו"מסורתיים". החוק עושה זאת על-ידי כך, שהוא איננו פוגע בהלכה משום שאיננו נוגע בהלכה.

בחוק, הויתור הגדול של החילוניות הוא סמנטי: למילים "נישואין וגירושין" ניתנת משמעות אורתודוקסית. "נישואין" הם על ידי רב אורתודוקסי. "גירושין" רק על ידי בית-דין רבני. באותה עת מקים החוק מסלול נפרד, מקביל וזהה בכל זכויותיו וחובותיו למסלול הדתי. ההתקשרות בין האישה והגבר היא "ברית-הזוגיות" ופרוקה הוא "התרת הברית". כאן טמון כוחו של הפתרון, זה אשר קיבל את הסכמתם של רבנים אורתודוקסים חשובים: ברגע ש"אלה לא נישואין" (במובן האורתודוקסי של המילה) הם יוצאים מתחום השליטה של הרבנים. אם "אין נישואין" לא צריך כתובה וגם לא גט, גם לא לחומרה. אם "אין נישואין" אין גם חשש ממזרות. אם "אין נישואין" אין חליצה וייבום ועגונות וכל יתר ההמצאות הדתיות, המשפילות ומפלות את הנשים ומסבכות את ההליכים. אם אין נישואין אין רבנים.

במקום אלה יש "ברית-זוגיות". הסעיף המרכזי בחוק קובע כי "כל זכות או חובה מכוח הדין החלים על מי שנישאו תחול על בני הזוג שנרשמו במרשם הזוגיות", וזה כולל הכול - מחובת מזונות ועד זכאות למשכנתא ומעבירות הביגמיה ועד זכות האימוץ. כל הזכויות והחובות המשפטיות והאזרחיות, ללא יוצא מן הכלל, של אלה העוברים במסלול החילוני, שווים לאלה העוברים במסלול הדתי. ובנוסף יש, כמובן, למסלול החילוני היתרונות הגדולים של שוויון בין בני הזוג (בקשה להתרת קשר יכולה לבוא מכל אחד מהם, להינתן בהעדרו של כל אחד מהם, ואיננה נמנעת או מעוכבת בגלל גחמות דתיות - אין יותר מסורבות גט ועגונות). ברית הזוגיות תוכר מחוץ לישראל כנישואין אזרחיים ונישואין אזרחיים של ארצות תבל יוכרו בישראל כרישום ברית.

ברגע ש"אלה לא נישואין" (במובן האורתודוקסי של המילה) הם יוצאים מתחום השליטה של הרבנים. אם "אין נישואין" לא צריך כתובה וגם לא גט, גם לא לחומרה. אם "אין נישואין" אין גם חשש ממזרות. אם "אין נישואין" אין חליצה וייבום ועגונות וכל יתר ההמצאות הדתיות, המשפילות ומפלות את הנשים ומסבכות את ההליכים. אם אין נישואין אין רבנים.

במסלול ברית-הזוגיות - מהתקשרות ועד התרה, אין שום נגיעה לממסד הרבני. בני הזוג באים  בברית על ידי "רשם ברית-הזוגיות", שהוא במעמד של שופט. הרשם גם מוסמך להתיר את הברית בהסכמה, כאשר אין בעיות של חלוקת רכוש ודאגה לילדים. אם יש כאלה הן נידונות בבית המשפט לענייני משפחה, ורק שם - לא בבתי דין רבניים.

חשוב להדגיש, כי מסלול ברית-הזוגיות, כמו כל נישואין אזרחיים, "אדיש לטקסים". כלומר אין מניעה לזוג הבא בברית לקיים אח"כ כל טקס העולה על רוחו, מרפורמי ועד בודהיסטי. הדבר היחיד שבני הזוג צריכים להיזהר מפניו הוא טקס נישואין אורתודוקסי. אם, אחרי שכבר באו בברית-הזוגיות, ילך הזוג ויתחתן ברבנות, הוא יעבור בכך לשליטת המסלול הדתי - וכל המגבלות של ההלכה, מגט ועד "שלום בית" כפוי, יצנחו על ראשם. אבל מי שהולך ביודעין אל המסלול הדתי הרי יודע למה עליו לצפות.

ההקפדה שהקפדנו בכך ששני המסלולים, הנישואין והברית, יהיו שווי-זכויות לחלוטין מתבטאת אפילו ברישום בתעודות הזהות. בשני המסלולים, החילוני והדתי, יהיה הרישום זהה: לא עוד "נשואה" ו "נשוי" אלא "בת זוג" ו "בן זוג" - לכולם. גם בנושא זה, כמו באחרים, קיבלנו את ברכתם של הרבנים האורתודוקסים שאיתם התייעצנו. מה שאומרים הרבנים בחדרי חדרים שונה לחלוטין ממה שהם אומרים בפומבי. אני אינני מתייאש מתמיכתם, מסתתרת ומפוחדת ככל שתהיה. הסכמתם, גם החלקית, חשובה.

צפויים עוד קשיים רבים, פוליטיים ואידיאולוגיים, עד להשלמת החקיקה. אבל כאשר תושלם המלאכה ו"חוק ברית-הזוגיות" יכנס לספר החוקים הישראלי, יגיע אל שיאו אחד הפרוייקטים המסובכים, הרגישים, המעניינים והחשובים ביותר בהם נטלתי חלק בחיי.