ניצחתי את הניצחון של חיי והפסקתי להאמין באלוהים

את הווידוי המופלא הבא קיבלנו מירון (שם בדוי), והתרגשנו ביחד איתו.
בצענו עריכה קלה בלבד, במספר קטן של פרטים מזהים וכמה שגיאות הקלדה קלות.

מתחשק לי זה זמן רב לספר את הסיפור שלי, בגלל שאני חושב שהוא מעניין מאוד, הוא נוגע בהרבה נקודות והוא מסוגל לרצות אותכם. יש מצב שאני מתנהג שוב בשחצנות ויהירות דבילית ומנסה להראות לעולם כמה אני "גבר" שעברתי את המהמורות הקשות והגעתי למסקנה הנכונה בצורה אינטליגנטית, אבל בכל זאת רציתי לכתוב לכם את זה, פשוט כי אני מאוד רוצה לספר למישהו את הסיפור, ואין למי.

שמי ירון, אני בן 15 וחצי וגר באשדוד. מאז ילדותי הייתה למשפחתי זיקה לדת, אז נכון שקיבלתי אינטרנט, טלוויזיה ושלל פריטים אומנותיים להעשיר את ילדותי, נכון שאימי נחשבה אישה אינטליגנטית ונכון שלמדתי למעשה בבית ספר ממלכתי בשנים הראשונות, אבל מאז ילדותי אני זוכר את סיפורי הסבתא, בלבולי המוח והחפירות על אלוהים, הוריי הפכו את אלוהים לקונצנזוס, לעובדה שלא ניתן להתווכח איתה. הייתה תקופה מסוימת שחשקתי ללמוד, לדעת ולהעשיר את מוחי, אני חושב שזאת התקופה בה התחלתי להעמיק בתנ"ך ובסיפוריו, לא הייתה לי אלטרנטיבה. העומק מאחוריי הסיפורים בדרך כלל לא עניין אותי, רק הסיפורים עצמם היו מעניינים ויצא לי שם במשפחתי הענפה (רבים מהם חרדים אדוקים) של הגאון הדתי הבא של המשפחה.

לילה אחד בכיתי, פשוט התחלתי לבכות, באמצע כיתה ג' אם אינני טועה. אבא ניגש עליי ותהה מה קרה, סיפרתי לו שאלוהים מפחיד אותי, לא בגלל הגיהינום והעבירות הנוראיות, אלא בגלל חיי הנצח. אבא שאל אותי מדוע, אמרתי לו שזה מפחיד לחשוב לחיות לנצח, מיליארדי שנים עוברים וזה ככלום בעיניי, כל דבר ייאבד מבחינתי משמעות, זה מפחיד. אבי לא הבין אותי, גם אני לא בדיוק הבנתי את עצמי, אבל הוא הביא לי חיבוק ואמר לי שאני צריך לדעת שחיי נצח זה דבר טוב על פני מוות. סיום בלתי מתפשר לקיומי היה מפחיד לא פחות, ולכן עצרתי את הבכי. שילמתי את המחיר הכבד על חשיפת מחשבותיי יום אחרי, שאבי לקח אותי לבית ספר חרדי, בו שכנעו אותו במילים חלקלקות על הידע המדעי שמקנה בית הספר ועל התלמידים המצוינים שיצאו ממנו. התחלתי ללמוד בבית הספר הדתי. התאהבתי בו בגלל ההתנהגות של התלמידים שלא נתנה מקום להעלבות ומכות. חיוכים אני ואבי ראינו מכל עבר. התמסרתי לדת.

זה מפחיד לחשוב לחיות לנצח, מיליארדי שנים עוברים וזה ככלום בעיניי

אני מדלג קדימה, קדימה. אני כעת בכיתה ח', הולך לבית ספר עם מכנס שחור וחולצה מכופתרת, לא לומד ולו 10 דקות של ידע לא-תורני ביום. משפחתי מקיימת את כל המצוות בקצב רצחני, כל ערעור שעלה במוחי בשנה האחרונה נמחק ע"י טענות היצר הרע. החיים שלי נהיו עצובים, חסרי משמעות ומטרה, כל יום אני לומד עוד פרק גמרא שלא מעניין אותי ולא מעשיר אותי, וברור לי עמוק בלב שהוא ידע חסר משמעות, אבל שטיפות המוח מכריחות אותי לקבל אותו, כל יום מתפלל בכוח, מקיים כל מצווה קטנה בכוח, מפסיק לטפל בעצמי, להתקלח, לחפוף שיער, הכול חומריות, חומריות, חומריות. יאללה מנחס. מרבית האנשים בחיי ניתקו איתי קשר לחלוטין, עם בנות בגילי, שבעבר היו ידידותיי הטובות, כבר לא דיברתי. האברך שלי זרק לפח (באישור הוריי, ולמרות שזה עשה אותי מבואס) את כל גיליונות הנשיונל ג'יאוגרפיק העצומים בספרייה שלי, את כל האטלסים, את ספרי ה'הארי פוטר' ושאר ספרים שליוו אותי בלילות מענגים של העשרה אי-דתית. הכול נמחק, הכול סתם חומריות.

לא הייתה לי שום גישה לחקור את הצד השני, אינטרנט לא היה לי, גם לא טלוויזיה. כל שאלה שלי נענתה בתשובה ישירה ובשילוב טריק רטוריקני ישירות מספרי הקודש. בסוף השנה קיבלתי את הספר "המהפך", ספר שמקבל כל ילד ששואל יותר מדי שאלות. בשלב ההוא לא יכולתי לעמוד מול ספרו הרב זמיר כהן, הוא הציג מידע עצום שלא יכולתי להכחיש או להתווכח איתו. התחלתי להאמין שהסברה החילונית טוענת שבאנו מהקופים במוטציה סטייל "צבי הנינג'ה" ושהעולם נברא בבום, התחלתי להאמין שכולם בורים וטיפשים. הדרך לכולל כבר הייתה בטוחה. הכול נראה בדיוק כמו שהחרדים רצו שייראה, התחרדנו.

אבל כל לילה, עמוק-עמוק בשעות הקטנות, הייתי יוצא למרפסת ובוכה. אני בנאדם רגיש מטבעי, בוכה מכל דבר קטן. הרגשתי שהחיים שלי איבדו משמעות, שאני עובר תקופה עכשיו שלא תחזור, שאם אני לא אהנה עכשיו מהאטרקטיביות של הילדות, אני אגיע לגיל שבו אני אסתכל אחורה ואראה שבזבזתי את כל חיי בלעבוד את האלוהים. ומי יבטיח לי שזה ישתלם, ואם באמת יש מוות סופי, ומה אז? מתנה כל כך גדולה תלך לאיבוד? כל יום חולף בתחושה שלא עשיתי כלום, להעביר ככה את כל חיי? איך אני אצליח. יום אחד שוב אבי שמע אותי.

אז כן, הנה הגעתי לסמינר, קיבלו אותי לשם בחינם במקום לשלם מחיר "סימלי", בגלל קשרים. הסמינר היה שטיפת מוח מוחלטת. ההרצאות לא נתנו לי שום סיכוי. קיבלתי מידע מוטעה בכמויות עצומות למוח ,מבלי שידעתי איך להתמודד איתו. ההנאות עליהן בכיתי במשך לילות הוזכרו לי שוב ושוב כחומריות, חומריות, חומריות. לא חשבתי לרגע שחומריות זה הכול, זה כל המתנה שהחיים החד-פעמיים מעניקים לנו. פשוט זרמתי, ילד אינטליגנטי הייתי, אבל חסר סיכוי. לא יכולתי לעמוד מול זה. אחרי הסמינר קבעתי שבסיום החופש הגדול אני אלך לכולל.

ואז הגעתם אתם והצלתם את חיי, ואני מודה לכם מעומק נשמתי (שלא קיימת :-)) על המתנה האדירה הזאת. הכרתי אותכם אצל סבא, בלילות הארוכים אצלו נכנסתי למחשב וישר לאינטרנט. בהתחלה פשוט נהניתי מהחומריות שכוללים משחקים באינטרנט או קטעים משעשעים ביו-טיוב. יום אחד באמצע הלילה, חיפשתי קצת לראות מה אומרים החילוניים על אלוהים, חיפשתי קצת מידע אפיקורסי, סתם ככה, קטעים קיצוניים תמיד משכו אותי מסקרנות. אז הגעתי איכשהו לאתר שלכם, בהתחלה קראתי קצת וישר יצאתי והלכתי לשטוף את העיניים. אחרי כמה לילות עלתה בי המחשבה שאם אלוהים כל כך אבסולוטי ומוחלט הוא יכול להתמודד מול כל טענה אפיקורסית, התחלתי לקרוא באתר שלכם. כל יום הייתי מבקש לישון אצל סבא, חיכיתי שכולם יירדמו ורשמתי "חופש" בגוגל. אחרי כמה לילות ניצחתי את הניצחון של חיי והפסקתי להאמין באלוהים.

אם אלוהים כל כך אבסולוטי ומוחלט הוא יכול להתמודד מול כל טענה אפיקורסית

עברתי הרבה מאז, אני לא רוצה ממש לספר, כי זה מידע מאוד אישי עם המשפחה. כיום המשפחה שלי כולה חרדית ואדוקה, ואילו אני, הילד שהתחיל בעצם את הכול, חי בחדר בודד אצל הסבא, עם מחשב ואינטרנט, לומד בתיכון חילוני, נהנה מהחיים, חולה על ספורט ושוב נהנה מהחיים. אני לא חושב על המוות הסופי המפחיד שגרם לכל השנים המבאסות האלה, כי עם האמת אין מה לעשות, גם אם היא כואבת. אני פשוט לא חושב עליה ומודה לאתר האדיר שלכם שנתן לי את האפשרות ליהנות מהמתנה הבלתי נתפסת הזאת שנקראת חיים. יום שבת האחרון ישבתי עם חברתי (:-)) היפהפייה וצפינו יחד בברצלונה נגד מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות. ברצלונה ניצחה 3-1 מוחץ, וכל שער גרר קפיצות ושמחה רבה מצידי ומחברתי. היה זה לילה מהנה, לילה מלא אהבה, כיף וצחוק. לא חוויתי דבר כזה שנים, זה היה מדהים. זאת הייתה המתנה שאני כל כך שמח שקיבלתי.

בחזרה לסבא בכיתי, בפעם השלישית בחיי בגלל אלוהים, הפעם בכיתי על המשפחה שלי. ידעתי שאחרי שניצחתי את אלוהים נותרה לי רק משימה אחת קשה בהרבה, לעזור למשפחה שלי לנצח, ואני הולך להיעזר בכם.

ידעתי שאחרי שניצחתי את אלוהים נותרה לי רק משימה אחת קשה בהרבה, לעזור למשפחה שלי לנצח

תודה לכם אתר חופש, בתכל'ס פשוט רציתי להודות לכם ולספר לכם כי לא היה לי למי. אם אתם רוצים לפרסם את זה באתר אז בכיף (אבל אם אפשר באנונימיות). הסיפור הוא אמיתי לחלוטין, בחיי.

אז שוב- תודה!!!!!!