הסיפור שלי מתחיל כשהייתי ביסודי. הורי חזרו בתשובה והעבירו אותי ואת אחי באמצע שנת הלימודים לבית ספר ממלכתי דתי (למזלנו, אימי לא הסכימה להעביר אותנו לבית ספר חרדי כפי שאבי רצה). את השנים בבית הספר היסודי אני זוכרת כצרה אחת גדולה. סבלתי מאוד. לא היה לי כל ידע או רקע דתי קודם, והדבר היווה מקור להצקות, בעיקר מצד המורים. "מה, את לא יודעת להתפלל?!" שאלה אותי המורה המחנכת בצעקות כששאלתי מה אני אמורה לעשות עם הסידור. במהלך השנים למדתי את קוד ההתנהגות המקובל ואת ההווי הדתי, אפילו הלכתי "לבני עקיבא" ועד שהגעתי לתיכון כבר הייתי אחת מכולם.

"מה, את לא יודעת להתפלל?!" שאלה אותי המורה המחנכת בצעקות כששאלתי מה אני אמורה לעשות עם הסידור

התיכון עבר יותר בקלות. למדתי באולפנה. אני חייבת לציין כי שם היו אנשים טובים שאני מעריכה עד היום. רכשתי חברות, הרמה הלימודית הייתה טובה והכול לכאורה היה בסדר. אבל תמיד היו שאלות. שאלתי בעיקר על הרוע בעולם, על השואה ועל המשיח - המשיח אותו אנחנו מזכירים בתפילה כל יום, ואיך ייתכן כי אנחנו יכולים לחכות למישהו שאמור להביא איתו גם הרס, מוות וחורבן (התיאוריה של גוג ומגוג ואיך שיישארו בעולם רק צדיקים, ועם ישראל ישלוט בכל הגויים שיעבדו אותו בשמחה.. ).

אמרתי למדריכה שלי שאם חלק מהאנשים הקרובים לי ימותו כי הם לא מספיק צדיקים הייתי מעדיפה למות יחד איתם; שלא הייתי רוצה לשלוט בכל הגויים, ושזה לא נראה לי הגיוני שהם כל כך יעריצו אותנו שהם יסכימו לכך בשמחה.

העניין שהכי הציק לי הוא שדווקא באמת הבינו אותי, השאלות שלי היו לגיטימיות, אבל זה לא גרם לאף אחד ספקות. נאמר לי כי יש דברים שאנחנו לא יודעים ושאין להם תשובות, וכי זה "המבחן האמיתי באמונה - לדעת שלא את הכול צריך להבין ופשוט לעשות", וגם - "מתוך שלא לשמו יבוא לשמו". ואז גם ניסיתי "להתחזק", חשבתי שכך אהיה מאושרת, כמו שכל החוזרים בתשובה מספרים. הלכתי להרצאות, שיעורי רשות עם רב האולפנה, היה מעניין, אבל לא קיבלתי תשובות. להפך, סל השאלות רק גדל.

באמת הבינו אותי, השאלות שלי היו לגיטימיות אבל זה לא גרם לאף אחד ספקות

לאחר התיכון הלכתי לשרות לאומי, כי זה מה שכולן עשו, כי זה מה שהמליצו לנו לעשות וגם מפני שאבי התנגד בתוקף שאתגייס לצבא, כי "צבא זה לא לבנות". עשיתי שנתיים של שרות לאומי במהלכן התוודעתי לחברה חילונית ולאט לאט לאורח חיים חילוני. לא שבתי לבית ההורים לאחר השרות (למרות שאני בקשר טוב עם הורי והם מקבלים את הדרך שלי).

כבר חייתי באורח חיים חילוני אבל לקח לי הרבה זמן לצאת לחופש. אני חושבת שזה מפני שתמיד חיפשתי את התשובות במקורות דתיים, אצל הרב או בספרי אמונה. הייתה תקופה שחשבתי שקצת מסורת לא תזיק, כי זה נחמד וכי אני יהודיה...

ידעתי שהדרך בה חייתי כדתייה בעבר, לא נכונה עבורי אבל הרגשתי כל הזמן שהשארתי את הנושא פתוח, ושאני חייבת לגבש לעצמי דעה מוצקה יותר. החיפוש שלי הסתיים כאשר מרצה במכללה הפנה אותי במסגרת הקורס להרצאות של יואל רק באתר 'חופש'. גיליתי עולם שלם. קראתי את ההרצאות והמאמרים בצימאון. פקחתי עיניים. גיליתי שדת לא קשורה לרוח, להפך. כאדם חילוני אני הרבה יותר רוחנית, הרבה יותר מוסרית והרבה יותר מאושרת. בהמשך, הכרתי את אתר דעת אמת שגם היווה מענה לספקות שהיו לי. היום אני אדם יותר שלם, יותר רגוע. היום אני חופשייה.

כאדם חילוני אני הרבה יותר רוחנית, הרבה יותר מוסרית והרבה יותר מאושרת