ממוסלמי לספקן

תורגם ע"י חרות מעוז

המכתב שלפניכם נשלח למייקל שרמר, כותב הספר How We Believe, ועורך המגזין Skeptic האמריקני. המכתב פורסם ב-e-Skeptic, מגזין אי-מייל בענייני ספקנות, המופץ ע"י אגודת הספקנים האמריקנית, והזכויות עליו שמורות למייקל שרמר, אגודת הספקנים האמריקנית, מגזין Skeptic ומגזין e-Skeptic. המעוניינים להירשם ל-e-Skeptic ישלחו אי-מייל ל-join-skeptics@lyris.net.

הערות המתרגמת - בכחול.

לכבוד מייקל שרמר,

מאת עדיל פארוק,
בירמינגהם,
בריטניה

לפני שנתקלתי בכתביך הייתי מוסלמי פעיל, ולמדתי בלימוד עצמי את פילוסופית ההלכה והתאולוגיה המוסלמית. באותו זמן, ניסיתי להצטייר כמטיף ליברלי לאמונה זו, במיוחד בהיותי באוניברסיטה. זמן קצר לאחר שנעשיתי מעורב באופן אינטנסיבי באתר אינטרנט מוסלמי, הדפיסו עמיתי חוברת שאלות ותשובות המציגה את הסיבות מדוע, למעשה, חייב אלוהים להיות קיים, וכיצד אנו יכולים לשכנע את עצמנו תבונית באמת המוחלטת, על ידי קריאה נכונה של טביעות אצבעותיו של אללה בטבע.

הטיעונים שהוצגו באותה חוברת, עם זאת, גרמו לי בשקט למצוקה מסויימת. לא יכולתי לשים את האצבע על טבעה המדוייק של הבעיה בהם, אולם אני זוכר שמצאתי אותם באופן אינטואיטיבי פשטניים. הדבר הפריע לי במקצת. אולם לו הייתי מחליט בו ברגע להסתובב על עקבי ולברוח, רק בשל עניין "פעוט" זה, היה הדבר מעיד שאמונתי ממילא לא היתה ברמה גבוהה. בכל מקרה, הרגעתי את עצמי בתקווה שייתכן וקיימות הגנות חזקות יותר לאמונה במקום אחר, במקרה ואלה שלפני יימצאו בלתי מספיקות. המשכתי להאמין.

זמן לא רב לאחר מכן, התוודעתי לתומכיה של כת איסלאמית קולנית, חיזב-א-תחריר, שמרכזה כאן בבריטניה. בראותם בי אח מוסלמי, הם הציעו לי מכתביהם, בנסיון לעודד אותי להצטרף לשורותיהם. כבר אז סלדתי מהם סלידה רבה (בהינתן תפיסותיהם החתרניות), ולאחר מפגשים חוזרים ונשנים, הצבתי לעצמי את המשימה לקרוא בסבלנות חלק גדול מכתביהם - במטרה היחידה לערער את מערכת האמונה שלהם, ואם אפשר - על בסיס הקאנונים של האיסלאם עצמו. חושבני שבאותה עת הייתי צריך להוכיח לעצמי שהאמונה שלי איתנה דיה לעמוד בתעמולה המפעפעת שלהם, ושאינני צריך לחוש אשמה על סירובי החוזרים ונשנים להסכים לאמונותיהם הייחודיות. זה הצליח.

זאת אומרת, כמעט. במבט לאחור, אין זו בעיה קשה מדי לסתור את התפיסה המרכזית של חיזב-א-תחריר, של המחויבות האישית להשלטתה המחודשת של ה"חילאפה" - מדינה איסלאמית אוניברסלית, מנהיגות משותפת לכל המוסלמים. אולם כאשר נתקלתי בכתביהם בדיון בשאלת האל, אחזה בי צינה. הטיעונים שלהם לא היו שונים מאלה שהפיצו חברי מן האתר זמן קצר לפני כן. למעשה, אם בכלל, היתה חיזב-א-תחריר רהוטה יותר, והציגה את דבריה בדרך שנראתה מתוחכמת יותר.

בשלב זה, עלי לציין כי ניסיוני הקשה עם חיזב-א-תחריר גרם לי לתת קדימות גבוהה ביותר לערעור מערכת האמונה שלהם מן המסד ועד הטפחות. לקחתי את האמונה שלי יותר מדי ברצינות, מכדי לאפשר להם לחשוב שהם מחזיקים מונופול על האמת, כיוון שלו הייתי מוותר מבלי להדגים את ריקנות התוכנית הפוליטית שלהם, הם היו מפגינים כלפי אך ורק בוז על אמונותי "החלשות והמעוקרות". כך שגמרתי אומר לבדוק בעצמי כיצד עומדות אמונותיהם בדבר קיום האל בבחינה לוגית. נתקלתי בביקורת על המהדורה השניה של "How We Believe: The Search for God in an Age of Science" באמזון. הייתי מעוניין במיוחד בפרק על הוכחות קיומו של האל, בחושבי שקריאתו תצייד אותי בתחמושת החסרה לי, והזמנתי עותק.

אתה יכול לראות, מן הסתם, לאן זה מוביל. הפרק על ההוכחות לא רק שינה את ראייתי לגבי הערכת טיעונים לגבי קיום האל, אלא גם הדגים כמה נמוכה ברמתה אמונתם של אלה המשתמשים בהם. הספר טילטל אותי עד לשד עצמותי, ולמשך מספר חודשים, חשבתי שאוכל לנסות ולראות את עצמי כפידאיסט [אדם הנתלה באמונה בלבד ולא בהסקה מדעית או פילוסופית בשאלות של דת]. עדיין חשבתי על עצמי כמוסלמי, אולם כעת נאלצתי להישיר מבט אל מה שידעתי כל העת - שהקריאה החוזרת ונשנית של הקוראן למצוא את אלוהים על ידי קריאת סימניו בטבע הינה תכונה של הקאנון האיסלאמי, שאיננה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם תפיסה פידאיסטית. חזרתי אל הספר, וקראתי אותו בשנית, והפעם לאט. בפעם הראשונה בחיי, התחלתי לתהות ברצינות כיצד יראו חיי בלי אלוהים. זמן לא רב לאחר מכן קניתי וקראתי את "Why People Believe Weird Things" [ספר נוסף של מייקל שרמר].

אם "How We Believe" טלטל אותי ונטע במוחי "זרע של ספק", הגיעה רעידת אדמה נוספת בדמותו של האחד-עשר בספטמבר. אי הנחת העמוקה שלי מול התגובה האמביוולנטית של העולם המוסלמי למעשה הזוועה החמירה עוד יותר את הקרע המתרחב ביני ובין האיסלאם. (אפילו העליתי בלוג אישי למשך מספר חודשים לאחר מתקפת הטרור, בו נקטתי קו פרו-אמריקני ופרו-ישראלי תקיף, בכותבי כמוסלמי). בשלב זה, עם זאת, כבר לא קיימתי את כל מצוות האיסלאם במלואן, והחשבתי את עצמי כאגנוסטיקן, פחות או יותר. אולם התעניינתי מאוד בנושאים מוסלמיים, וכך התחלתי לקרוא ספרים על האיסלאם והמוסלמים, שנכתבו על ידי בלתי-מוסלמים. אני זוכר שהייתי מופתע מכך שכה רבים מהם היו בהירים ובעלי תובנה רבה יותר ממרבית הסופרים המוסלמים בהם נתקלתי. ברנרד לואיס, מרטין קריימר, דניאל פייפס, עמנואל סיוון וטימור קוראן (אם לפרט רק חלק מן השמות) ניתחו ניתוח חד את האיסלאם והאיסלאם המיליטנטי. מצאתי גם את ספריו של איבן וואראק על מקורות האיסלאם מצויינים ומבוססים על ידע רב.

כעת כבר עסקתי בחינוך עצמי באמצעות מספר ספרים על חוקי החשיבה הביקורתית. ספרו של אדווארד ט. דאמר, וספרם הידוע של תאודור שיק הבן ולואיס וון חיזקו את ההערכה שלי כלפי האימרה המפורסמת של ברוך שפינוזה [לא ברור מהטקסט לאיזו אימרה הכוונה. אולי לאימרה "חופשי הוא רק זה שחי מתוך בחירה חופשית תחת הדרכתה המלאה של התבונה"]. מספר מאמרים בנושא חקירה חופשית הניעו אותי לאט לאט להרגיש בנוח עם האתאיזם, ביניהם מאמר של תאודור שיק הבן. אינני יכול להצביע במדוייק על הנקודות בזמן בהן הפכתי מתאיסט לאגנוסטיקן, ומאגנוסטיקן לאתאיסט. הדבר קרה בצורה הדרגתית. היה זה כאילו התעוררתי בוקר אחד, גיליתי שאני אתאיסט, חשבתי לעצמי שזה בסדר, והלכתי לעבודה.

אולם בלי לקרוא תחילה את ספרך המצויין "How We Believe", אני בטוח שלא הייתי יוצא למסע מרשים ומאיר עיניים זה. אני עדיין זוכר כיצד המילים זינקו מן העמודים אל מוחי, וכיצד קפאה נשמתי המאמינה לרגע, כשהעולם כולו נע סביבי ושינה את מקומו. נראה שהמקום הזה התייצב כעת התייצבות-מה: מחשבותי על קיומו של האל הפכו ברורות פחות או יותר לפני כשנה. היתה זו התנסות עשירה ומשחררת מבחינה אינטלקטואלית, להשליך את האזיקים הדוגמטיים שהעיקו על מוחי במשך זמן כה רב. אינני מעריץ עוד את הדת, כיוון שאני מכיר כעת בכך שהאמונה נושאת בחובה בעיות רציניות רבות, ובמיוחד אמונה כמו האיסלאם, אבל אינני שונא אותה. אולם אותו "זרע קטן של ספק", שספרך נטע במוחי בראשית, צמח לנקודה בה כאשר אני מתבונן מחדש בעולם שמסביבי, כולל הדת שלי לשעבר, אני יכול לקוות ולהבין אותו, בפעם הראשונה, בדרגה גבוהה יותר של אובייקטיביות. במובן זה, אני עדיין יכול לקוות ולהגשים את חלומי להיות תלמיד טוב יותר של האיסלאם.

רציתי רק להביא לידיעתך שאני אסיר תודה על ההשראה והמוטיבציה שספרך נתן לי לראשונה. תמיד אנצור בליבי את התקוה החדשה שנוצרה בי, באשר למידותיו הטובות של המדע, כדי להמריץ את עצמי להעריך כיצד העולם והיקום עובדים באמת.