תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע
הגיגי-בוקר חורפי בהיר
דן מלר
מסלול הליכתי השגרתי
בבקרים עובר בין בתים וחצרות, חולף על פני שבילים מדרכות וכבישים, ושגרת העין - כשגרת
הרגל - נוטה לעתים שלא לקלוט את החדש, ומקבלת את המצוי והקיים כמובן מאליו. כך
בוקר בוקר עוברים אנו, כלבי לואי ואני, על פני משטח חול – "מגרש" קראנו
לו בילדותנו - שנותר מן הבודדים שפסחו עליהם האספלט, המלט או הלבנה, סתם כך משום
שבעליו לא בנוהו, אם משום שנותר חופשי בתכנית המיתאר העירונית, לשמש אי ירוק לימים
בהם יחדל להיות אי צהוב.
והשגרה - אותה רעה
חולה המונעת בעדנו מלחשוב גרמה לכך שרק הבוקר ראיתי את המגרש בלבוש ירוק. ירוק?
שאלתי את עצמי, היום? מה יום מיומיים? הגשם הרי יורד מזה חודש ימים! אבל זו שגרה
וזה מחירה. דרכה של שגרה גם לא לשאול מדוע וכיצד הפך הצהוב לירוק, שהרי כל ילד קטן
יאמר - למדתי זאת בבית הספר היסודי, ואחר כך גם בתיכון, ובאוניברסיטה, כמובן, ומה אני
מטריד אותך ואחרים בעניינים של מה-בכך, המוכרים וידועים וברורים לכל? שהרי הצהוב
אינו צהוב אלא חול ואדמה, בעומקה נחבאו ונשתמרו להם, מאז האביב האחרון, זרעי תלתן,
אספסת, כלניות, חרציות וסביונים ושאר צמחים, לאחר שנשרו מתוך קליפת הפרי, שנוצר
בשחלת הצמחים לאחר הפרייתם.
והנה
אני ניצב כאן היום אל מול מגרש ירוק, שאך אתמול היה צהוב, כמו לפתע "תדשא
הארץ דשא עשב מזריע זרע". לפתע? בוודאי שלא. ברור לכל? בספק רב. לי ולילדי
ולחברי שעמי ולאלו שבסביבתי זה ברור וידוע ומובן. אבל כל זה לא היה מובן או ידוע לאדם
שחי לפני מאות או אלפי שנים, בוודאי לא לקדמון, שברא את אלוהים על מנת להסביר
לעצמו איך וכיצד הכל נוצר. כמוני היום הילך לו הקדמון ליד מגרש צהוב, בוקר בוקר
במשך קיץ לוהט, ואחר כך במשך בקרים לוהטים פחות, וצוננים יותר, עד שירד לו גשם.
ירד, וירד, כמו אצלנו היום, אותו גשם ממש, אטום חמצן אחד ושני אטומי מימן, עד שבוקר
אחד נגלה לו המגרש ירוק. וואאוו! נעתקה נשימתו של הקדמון - איזה ירוק! כמה צמחים!
כמה פרחים! כמה נפלא וכמה מדהים! הרי רק אתמול הכל היה כאן צהוב!
יש! קרא
בקול, שישמעו כל יושבי המערות, יש! יש אלוהים!
לפני כ-15
שנה, הרבה אחרי ימיו של הקדמון, טלפן אלינו ידידנו, המנוח אורנן יקותיאלי: דן,
צופיה, תשמעו - יש בחור צעיר, שמשפחתו החרדית בירושלים גירשה מהבית, אין לו קורת-גג
לראשו, התסכימו לארחו לזמן קצר? עד שיימצא לו פיתרון של קבע? וכך קבלנו את גיא (שם
בדוי). נער חמוד, נבון, מוכשר, יפה תואר, אבל בור. לקחתי את גיא עמי גם למסלול
הליכת הבוקר שלי, בין בתים וחצרות, שבילים מדרכות וכבישים, ולא פסחנו על משטח החול
הצהוב, שאחרי הגשם הפך, כמה מובן, ירוק.
פרח יפה - אמר גיא, כשהוא
מתכופף להתבונן מקרוב בכלנית אדומה, וסביבה חרציות וקטניות וסביונים לרוב. אכן,
השבתי לו, יפה מאד! האם אתה יודע פרח מהו? האם ידוע לך מה תפקידו בצמח?
גיא התבונן בי
בעיניו הגדולות, אינו מבין את שאלתי וסיבתה. בן שמונה-עשרה
שנים היה, ולא ידע דבר וחצי דבר על פרח וצמח וזרע. עבורו הירוק היה אותו ירוק שראה
הקדמון ביציאתו מהמערה, פלא שיש לברך עליו את אלוהים ולהודות לו, ותו לא. וכשיש
אלוהים הרי לא צריך לדעת שום דבר אחר מלבדו, ושאלוהים הוא גדול ודואג לכולם, גם
לילדיו, ולשם מה לדעת?
מאתנו שמע
ולמד גיא לראשונה, בין היתר, גם על מחזור החיים של הצמח, על מערכת הרבייה שבין האבקנים
בפרח בצמח הזכרי לבין השחלה בבסיסו של כל פרח בצמח הנקבי, על הפרי שנוצר מהפרייה זו
והזרעים הטבועים בקרבו, על תפוצת הזרעים בטבע בידי הרוח, המים ובעלי החיים, על
השתמרותם של הזרעים בעומק האדמה הצחיחה במגרש הצהוב לכל תקופת הקיץ, על נביטתם
בחורף, הודות למי הגשמים, על הפיכת הנבט לדשא, עשב, צמח ועץ, על הפרחים המלבלבים
מתוכם - פרחי התלתן, האספסת, הכלנית, החרצית הסביון ושאר צמחים, ושוב על האבקנים
והשחלות והפירות וזרעים, וכך בכל אביב וקיץ, סתיו וחורף, שנה שנה, לאין סוף.
בחורף
הבא, אמרתי לגיא, כשנבוא שוב אל המגרש, לא תתפלא עוד על צבעו הצהוב שהפך לפתע
ירוק. ושנינו פתחנו את ספר בראשית, פרק א', פסוקים 12-11, וקראנו להנאתנו: "...
תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ... ותוצא
הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו ...", ונראה
כי טוב.
ואלוהים,
שאלתי?
אלוהים
גדול, ענה גיא, שיהיה בריא.
מרץ 2003
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
