מיץ אשכוליות

מאת שלמה בוקלין

בלילה שאחרי פורים, פותחים את מאפיית המצות.

אני כבר בן 14 ויכול לעבוד שם.

מצות יד שמורות עם מים שלנו - מים שנמשו מהמעיין בלילה ונשארו תחת שמירה כל הלילה שחמץ לא יכנס בהם. מצות גדולות עגולות ומהודרות - למהדרין.

אנחנו עובדים שם בערך 20 בחורים ומשגיח שעובר כל הזמן ובודק שלא יעברו יותר מ-18 דקות מהרגע שהקמח בא במגע עם מים ועד שהמצה יצאה מהאש.

בחדר הקדמי יש איש מבוגר שהתפקיד שלו זה לצקת מים מכלי החימר לתוך עיסת הקמח. יש לו ספל מדידה מיוחד, זה כל מה שהוא עושה.

אנחנו רק צריכים ללוש את הבצק. אסור לנו לדבר או לצאת להפסקות. העבודה מאד קשה ובסוף היום הזרועות שלי דואבות.

משלמים לנו בדולרים. 4 דולר לשעה ומשמרות של 6 שעות. אם אני לא מאחר - אני מקבל 25 דולר ליום.

מי ששם את הבצק באש - זה התפקיד הכי קשה, עם הכי הרבה אחריות, כי גם מזיעים כל הזמן מול הלהבות.

במאפייה אחרת סיפרו לי, מחמירים אפילו יותר מאשר במאפייה שלנו. שם הם מחליפים את המקל שבעזרתו שמים את המצה באש, שלא יקרה שאולי ידבק איזה פירור של מצה אחת ומצה שניה ואז הפירור הזה יהיה באוויר יותר מ 18 דקות לפני ששמו את המצה באש...

רק אחרי הרבה שנים של עבודה במאפייה יכולים לעבוד מול הלהבות, יש לו מטפחת קשורה על המצח, שלא יטפטף טיפה של זיעה לתוך הבצק.

הוא מקבל 25 דולר לשעה!!!

אבל אני מצליח לחסוך המון כסף. והלימודים בישיבה נכנסים למין בטלה כי כולם עייפים מהעבודה במצות. חצי מהתלמידים בישיבה עובדים בכלל משמרות לילה. לצעירים מותר לעבוד רק אחרי הצהרים. ובמשך היום כולנו נרדמים מעל הגמרא.

אפילו המשגיח מנשה - שותק עכשיו.

במיוחד איתי ואחרי מה שקרה לי איתו במונית...

יום אחד לפני כמה חודשים הוא תפס אותי מתחמק מהלימודים וברחתי לספריה של החילונים. כל יום עשיתי את זה אבל אף אחד לא ידע.

הוא סיפר את זה לראש הישיבה ויחד הם החליטו לקחת אותי לישיבה אחרת בבני ברק. שם לא אהיה חשוף לתועבה ושם ישמרו עלי בתוך המסגרת שלא אתקלקל.

הסתכלנו על הישיבה ובכלל לא רציתי ללכת לשם. ידעתי שאני אחזור הביתה ואמשיך לקבל בוקסים מאבא שלי. אבל בשום פנים לא הייתי מוכן לעבור לבני ברק.

התווכחנו הרבה - אבל אני הייתי יותר חכם ממנשה והוא לא הצליח לשכנע אותי.

הוא ניסה להיות נחמד אלי וקנה לי פלאפל ובקבוק של מיץ אשכוליות.

אני שונא מיצשכוליות!

מה הוא חושב שהוא יחזק לי את האמונה עם בקבוק של מיצשכוליות? חשבתי לעצמי... אפילו שהחריף מהפלאפל עשה לי שיהוקים לא נגעתי במיץ. המשכנו להתווכח. והוא די טמבל בוויכוחים.

רוב היום עבר בשיטוטים סתמיים ברחובות, מידי פעם הוא מנסה לומר לי איזו עיר יפה וכמה נחמד פה, בערב שבת כל האנשים יוצאים לקניות ואפילו הלימודים מסתיימים מוקדם שיהייה לכולם זמן לגשת למקווה, הוא מספר שבערב שבת אחרי הקידוש וארוחת השבת יוצאים המון משפחות להסתובב ברחוב הראשי - רבי עקיבא והולכים הלוך וחזור ילדים קטנים משפחות עם עגלות - ממש עונג שבת הוא אומר בעינים נוצצות - ואני רק רוצה לחזור לגברת הופמן ולספרייה. עד שהלכנו לתחנת המוניות לנסוע חזרה לירושלים.

חיכינו עד שיאספו 7 נוסעים. שלושה ישבו מאחורה, שלושה במושב האמצעי ואחד מקדימה ליד הנהג. אני הייתי הצעיר והצנום מכולם והייתי צריך לשבת בספסל האמצעי - באמצע. צפוף לי שם ואין הרבה מקום לרגליים. אבל לפחות מצליחים לראות קדימה ליד הנהג, על המראה תלויה לו תפילת הדרך - ממילא אני כבר יודע אותה בעל פה. מנשה ישב לצד שמאל שלי.

אחר כמה דקות של נסיעה, הנוסעים האחרים נרדמו בחושך ופתאום אני מרגיש את היד של מנשה על הירך שלי. אני מסתכל עליו והוא עושה פרצוף של ישן והיד שלו ממשיכה לזחול לי על הירך.

הסמקתי בחושך ובמבוכה ואני מנסה להתרחק אבל האדם שיושב לימיני שמן וכבר ישן עם הראש שנשמט לכיוון שלי. מנשה עדיין עושה פרצוף של ישן וכל כמה שניות היד שלו מנסה להמשיך לעלות ברגל שלי לכיוון הבולבול...

התביישתי לומר משהו ולא היה לי לאן לברוח. שמתי את שתי הידיים שלי חזק על הפיפי וסגרתי את הרגליים בכל הכוח.

מנשה ממש דוחף לי את הידיים עכשיו.

אני מנסה להסתכל עליו לחפש את המבט שלו וכמו לשאול אותו בעיניים מה הוא עושה אבל הוא ממשיך להעמיד פני ישן, עם עיניים סגורות והראש שלו מתנדנד כאילו עם התנועות של המונית.

והיד שלו דוחפת חזק את הידיים שלי. מנסה להכנס מתחת ליד שלי ולתפוס לי את הפיפי.

אני ממשיך להסמיק ולהזיע. עכשיו אני גם מזיע מהצפיפות והחושך של המונית וגם מהמאמץ לסגור חזק את הרגלים ולהחזיק את הידיים במקום.

הראש של מנשה קרוב לשלי ואני שומע ומריח את הנשימות שלו. גם לשעייה היו נשימות כאלו עם ריח רע כששיחקנו ברופא. אני לא משחק משחקים כאלו עם מנשה, אני מבטיח לעצמי, אבל לאן אברח? אני סגור במונית עם מנשה המשגיח - מנשה שאמור להשגיח עלי, ומי בכלל יאמין לי?

הבושה משתקת אותי ואני לא יכול לומר מילה או לזוז ולעבור מקום גם אי אפשר בלי לעשות בלגן באמצע המונית, ומה אגיד שמנשה דוחף את הידיים שלו - למי יאמינו במונית?

גם האדם שמצד ימין ישן עמוק, הראש שלו לפחות מתנגש בחלון לפעמים ולא עלי.

גם כך אני מזיע מחום ומבושה.

אני ממשיך לנסות להתרחק ממנשה והצוואר שלו כמו גומי מתארך והוא ממשיך לנשום לי בתוך האוזן ועושה את עצמו ישן. הזיעה מבצבצת לי על הצוואר וכל הפנים שלי אדומות מהדחייה, מתי זה כבר יגמר? אמרתי לעצמי שאני חייב לפחות להחזיק מעמד עד הסיבובים והעליות של ירושלים - שם הנוסעים האחרים כבר מתחילים להתעורר.

ותוך שאני ממשיך להתרחק ממנשה ולהיצמד יותר לאדם שיושב מצד ימין שלי, אני מרגיש בליטה קשה בכיס של החליפה שלי. זה הבקבוק של המיצשכוליות שאני סוחב בכיס מאז אחרי הצהרים שאכלנו מנה פלאפל.

ואז יש לי רעיון.

ביד אחת אני מוציא את הבקבוק מהכיס ומחזיק אותו חזק בין הברכיים שלי, ופותח את הבקבוק. אם אני אשחרר את היד השניה מנשה יתפוס לי את הפיפי.

סוף סוף הצלחתי לפתוח את הפקק.

וממילא אני שונא מיצשכוליות... בבת אחת שפכתי חצי מהבקבוק על עצמי. מנשה מושך את היד שלו מהר.

הנהג מדליק את האור, והנוסע שלימיני מתעורר גם הוא. "מה קרה - הכל בסדר?" הנהג שואל.

"כ ככ כן," בקושי אני מצליח לדבר, הפה שלי מלא רוק, ולענות, מנשה שותק. "נשפך לי טיפה מיץ," אני סוף סוף מצליח לגמגם.

כל המכנסיים והתחתונים שלי רטובות ודביקות, אבל גם תחושה נעימה של הקלה. אפילו הזיעה כבר עברה.

והידיים של מנשה רחוקות - תחובות בבית השחי שלו - גם הן דביקות ממיצשכוליות!

הוא לא דיבר איתי מאז.

גם כשחזרנו לישיבה ואני ממשיך לעבוד במצות, הוא מסתובב בין כל התלמידים האחרים וכמעט לא מתקרב לשלחן שלי.

נורא רציתי לספר בישיבה מה עשיתי לו.

כולם ממש לא אוהבים אותו אבל בגלל שאבא שלו ראש ישיבה חשובה אחרת - אף אחד לא רוצה צרות ומעאייסעס עם אבא של מנשה, וגם די התביישתי לספר מה הוא עשה לי, למרות שכל אחד יודע בלב למה לא אוהבים אותו, אנחנו לא מדברים על זה בישיבה - קל וחומר לא בבית או עם זרים- וכי מה אבא שלי יעשה? יתן לי סטירות על זה שרצו להעביר אותי לישיבה אחרת, או שיותר גרוע - הוא יבטל לי את החוג לשח.

המשכתי לעבוד במצות והמשכתי לחסוך כסף. בערב פסח קיבלתי כמעט 800 לירות. 600 נתתי לאמא, לעשות קניות לחג, ומאתיים שמרתי לעצמי. קניתי בהם אופניים.

הידיים כבר לא כואבות לי. ואחרי הפסח יכולתי לנסוע לספרייה במקום ללכת ברגל. זה חוסך לי לפחות חצי שעה כל יום... בחצי שעה אני מספיק לקרוא כמעט 2 עמודים. בזכות המצות אני מצליח לקרוא יותר בספרייה של החילונים.

למדתי גם מסלול חדש לנסוע באופניים מהר מהישיבה ליד שכונת הבוכרים אני עולה לכיוון כיכר השבת ממשיך ברחוב אגריפס למטה עד רחוב יפו וליד ביקור חולים, ממשיך על קינג ג'ורג וליד הכיכר הגדולה של המשביר אני פונה ימינה עד לספרייה- בערב בדרך הביתה אני לפעמים מצליח לנסוע ממש מהר כי יש פחות אנשים במדרכות, אני צריך לעשות רישיון בעירייה ואז אוכל מידי פעם גם לנסוע בכבישים- במיוחד בלילה כשאין מכוניות - אני כבר רוכב ממש טוב על האופניים עכשיו ופחות פוחד לנסוע בכבישים.

והכי חשוב, מנשה כבר לא מציק לי. אין לי יותר איומים של לעבור לישיבה בבני ברק. מנשה בכלל לא מדבר איתי, אני יודע שאם פעם הוא יציק לי, רק להחזיק אפילו בקבוק ריק של מיץ אשכוליות כבר ירחיק אותו ממני.