בובי פישר

מאת שלמה בוקלין

שח.

שיחקנו בתשעה באב, ביום העצמאות ובערב פסח.

בתשעה באב לא היה הרבה מה לעשות. כולם צמים וחם בחוץ - ולפעמים קוצים יבשים בערו מהשמש - אז כדי שיעבור הזמן - שיחקנו שח - בצל.

ביום העצמאות - שקראנו לזה יום העצמות - הראברעל'ך היו מדליקים מדורה קטנה, שורפים את הדגל של המדינה של הציונים. עמדנו לידם בשביל לראות את האש ואת השקים שהם לבשו בשביל האבל, אחר כך היינו חוזרים הביתה כי לא היו לימודים - ומשחקים שח.

בערב פסח, כשכל הבית מנוקה ומבריק - כשאמי והאחיות עשו "פייסחדיק", אנחנו היינו מובטלים מאונס אחרי ששרפנו את החמץ, חיכינו בחדר המדרגות - ושיחקנו שח.

תמיד, כשריח שריפת קוצים עלה באפי, חשבתי על מסעים על לוח המשבצות.

ופתאום, כולם התחילו לדבר על בובי פישר. מישהו באמריקה שמשחק שח - והוא יהודי.

אבא רצה שאשחק איתו בשבת אחר הצהריים, אחרי מנוחת הצהריים שלו ולפני שהגיע הזמן לחזור לבית הכנסת לסעודה השלישית. "שאלאשידעס" קראנו לזה.

מכל הדברים בעולם - הכי שנאתי את השאלאשידעס הזה.

קופסאות סרדינים, דגי כסף קטנים דחוסים לתוך פחית שימורים מלאה שמן. כל המתפללים היו תולשים חתיכות חלה, מטבילים אותן בשמן ומועכים לדגים הקטנים הללו את הראש והגוף. מספיגים אותם בחלה ובולעים. פירורי חלה משומנת וחתיכות זעירות של דגים היו נדבקים להם לזקן ולשפם, שהמשיכו להריח מסרדינים עד סוף התפילה.

ואני לא הבנתי: אם מישהו באמריקה משחק נגד רוסיה שח - מה זה שייך אלינו? ולמה לשחק בשבת משחקים השמורים לימים של אש וחורבן?

אבל על מנת לאחר לסעודה השלישית הייתי מוכן לשחק - גם שח.

אבא תמיד היה משחק את אותם מסעים שכבר למדתי אותם בעל פה ולפני שהוא היה עושה את המהלך הבא שלו כבר ידעתי וזכרתי איזה מסעים הוא ישחק וידעתי לטמון לו מלכודות. פעם אחר פעם הייתי מפיל לו את הצריח, או שהייתי חוסם את כל הלוח עם חיילים ומדלג עם הפרש בין המשבצות.

הוא היה אומר שהוא מפסיד כי הוא לא שיחק הרבה זמן.

ולפעמים הוא היה מתרגז על באמת. מאשים אותי שאני משקר ומעיף את כל הכלים על הרצפה... כשהתכופפתי לאסוף אותם הוא היה נותן לי בעיטה בפנים עם הברך שלו. ואז היינו מפסיקים לשחק. הוא היה ממשיך לחרוק בשיניים ופרקי האצבעות שלו היו נעשות לבנות מההתרגזות.

בהתחלה הייתי אוסף את כל הכלים ומסדר אותם בדיוק כפי שהם היו, מראה לו בדיוק את המסעים אחד אחד ומנסה להסביר לו שהוא טועה. אבל זה רק היה מרגיז אותו יותר.

ואז היינו הולכים בשקט לבית הכנסת - בלי לדבר.

לרוב, הייתי נותן לו לנצח - שנשחק יותר זמן ולא נצטרך ללכת לאכול סרדינים.

לפעמים הייתי משחק משחקים בראש, או משחקים שהוא היה גוזר עבורי מהעמוד האחורי של העיתון של החילונים "ידיעות אחרונות"... בצד השני של העמוד היו מופיעים שירים מנוקדים, קראתי הכל.

פעם אחת, הוא שאל אותי כשחזרנו מבית הכנסת בדרך להבדלה, אם אצליח להכניס שמונה מלכות על לוח השח בלי שהם יצליחו לפגוע או להצטלב אחת עם השניה במאונך במאוזן או באלכסון.

חשבתי על פקקים של מיץ. פקקים של בקבוקי זכוכית של מיץ פז תמיד הזכירו לי כתר של מלכה בלוח השחמט. קל לי יותר לחשוב ולדמיין את לוח השחמט עם כל מיני סימנים: הצריח היה מגדל דוד ליד שער יפו והרץ היה מאיר - הילד הכי מהיר בישיבה שלנו - תמיד ששיחקנו תופסת רצינו שמאיר יהיה בקבוצה שלנו. הפרש תמיד הזכיר לי את סוס העץ שהיה במספרה של חנוך. ילדים קטנים שפחדו מכך שגוזרים להם את השיער, ישבו תמיד על סוס העץ הזה. הנחיריים שלו היו צבועים באדום, אבל אני כבר גדול עכשיו, התספורות שלי מהירות וזריזות בסופם הוא מבריש את עורפי במברשת כמו של סיידים, ספוגה בטאלק, וכל השערות נופלות וכבר לא מגרדות לי בעורף או מתחת לחולצה.

כך דמיינתי את לוח הכלים.

חשבתי, אם מלכה הולכת כמו צריח ורץ, אולי הפתרון צריך להיות בצורת מסעי הפרש? וזה באמת הסתדר בשתי קבוצות של פקקי מיץ, כשהמרווחים בינהם הם בדיוק כמו מסע הפרש.

עד שהגענו הביתה חזרה מבית הכנסת כבר היה לי את הפתרון בראש בעל פה. וזה הפליא אותו. הוא חשב לקחת אותי לחוג של שחמט בבית העם. ברחביה.

כולם שם צחקו עלי.

לכל הילדים שם היו בגדים יפים ותספורות מודרניות. לי היו מכנסיים שחורים עם טלאים וחולצה לבנה עם כתמי זיעה צהובים בבית השחי וצווארון מלוכלך...

את הפיאות החבאתי מאחורי האוזניים ואת הציציות החבאתי עמוק במכנסיים - ובכל זאת הם צחקו עלי.

הם היו שרים לי בלעג: "אשכנתוזי בעך בעך - למה באת, לך לך"

היו שם שני ילדים, יואב ואורן. הם אמרו לי שהם למדו קראטה וירביצו לי חזק אם עוד פעם אבוא לחוג שלהם. גיורא המדריך ביקש מהם להתנהג בנימוס - אבל פחדתי שהם ירביצו לי.

הם לא הסכימו לשחק איתי.

היתה שם גם ילדה בשם אסתי. חשבתי לעצמי - שאם קוראים לה כמו לאמא שלי - לעולם לא אצליח להתחתן איתה. גם איתה אף אחד לא רצה לשחק כי היו לה משקפיים עבות, ומעט נזלת.

היה לה שיער חום ועינים כחולות שהתחבאו מאחורי זכוכית עבה. גיורא המדריך ביקש שנלחץ ידיים אבל התביישתי - אז רק אמרתי שלום בנימוס. כי היה אסור לנו לדבר עם בנות.

שיחקנו כמה משחקים. במשך כל המשחק חשבתי על מדורות וסרדינים ולמה אסור לי להתחתן איתה.

היא לא באה לשם יותר כי אף אחד לא היה נחמד אליה. הייתי עצוב בשבילה.

פעם אפילו חשבתי לקטוף עבורה פרח בדרך לבית העם - רציתי להראות לה שיש גם ילדים נחמדים בעולם ולא כל הילדים הם כמו הילדים המפונקים שלומדים קראטה ומתלבשים יפה - אבל התביישתי... לבסוף היא עזבה מבלי שהספקתי לקטוף לה פרח - פרחים כתומים כמו חצוצרה שטיפסו על גדרות הבתים של שכונת ימין משה, ביניהם עשיתי קיצור דרך מאחורי השוק של מחנה יהודה עד לספריה של בית העם.

אבל אחרי שגם היא כבר לא באה עוד, גיורא אמר שאני יכול לחכות בקומה למעלה עד אחרי החוג ואז הוא כבר ידבר איתי.

בקומה מעל היתה הספרייה העירונית.

כל יום שלא היה עם מי לשחק בחוג, הייתי מחכה לגיורא בספריה.

כשיכולתי לבחור בין לקרוא על דברים מעניינים ואנציקלופדיות גדולות, או לשחק משחקים של קוצים בוערים ותשעה באב ובובי אחד מאמריקה שמנצח את רוסיה - העדפתי לקרוא.

היה שם ממש המון ספרים.

בחיים לא ראיתי כל כך הרבה ספרים וכל כך מעניינים.