דודה רבקה

מאת שלמה בוקלין

על הזרוע הימנית של אבא היה מקועקע מספר ולצידו היה משולש.

אבא העדיף תמיד לא לדבר על מה שהיה במלחמה, הוא גם לא אמר אף פעם את המילה 'שואה'. ידענו רק שהיו לו הרבה אחים ואחיות, הם הגיעו לאושוויץ מעיירה קטנה בשם מרמורק שבצ'כוסלובקיה. על כל שאר בני המשפחה שלו הוא היה אומר, כשלחות מנצנצת בעיניו החומות והכבויות, "הם הלכו קאפוט..."

לפעמים, ביום הזכרון לשואה, הוא היה מדליק נרות נשמה ועמד בשקט מול הרדיו שניגן מנגינות עצובות. דמעות אחדות נשרו במורד לחיו תוך שהוא קונן לעצמו - אבל כולנו שמענו - "אויי, מאמע, טאטע," ונאנח אנחה עמוקה וכואבת.

כך, בדומייה הוא עמד כמה דקות עד שהיה נראה שהוא מתעורר חזרה ופקח את עיניו.

רק לפעמים לפעמים, הוא היה מספר לנו שהוא היה צריך לשבור ולשרוף את הכל באושוויץ לפני שהגרמנים ברחו והרוסים הגיעו - ובדרך נס לא שלחו אותו לצעוד בשלג. כשנגמרה המלחמה, הוא חיפש את כל האחים והאחיות שלו אבל לא מצא אף אחד, אז הוא בא לירושלים ושם פגש את אמא.

אבא לא דיבר על זה איתנו - הקטנים, אבל דבורה סיפרה לי את מה שהיא ידעה.

הרבה שנים אבא חשב שכולם מתו באושוויץ, אבל אנשים ביד ושם מצאו אישה אחת שגרה בשכונת שמואל הנביא, והיא היתה אחות של אבא לפני המלחמה.

"והאישה הזו מתה?" שאלתי.

כי אחרת למה מדברים עליה בלשון עבר, מה זאת אומרת היא היתה אחות של אבא, ומה היא עכשיו???

"היא לא מתה," דבורה אמרה לי, "אבל אבא לא מרשה לנו לראות אותה ולדבר איתה."

ולא הבנתי, אם זו דודה שלנו, למה אסור לנו לראות אותה?

"זה לא בגלל זה," דבורה ניסתה להסביר לי, זה בגלל שהאישה הזו לא מאמינה באלוקים.

איך יכול להיות דבר כזה, לא הצלחתי להבין, אבל הייתי סקרן לדעת על האישה המסתורית שפעם היתה אחות של אבא ועכשיו היא כבר לא.

עם דבורה הייתי מדבר המון על כל מיני דברים.

דבורה, פרידה ואני ישנו שלושתנו במיטה אחת בחדר הקטן, דבורה ופרידה ישנו עם הראש והכרית בצד של הדלת ואני ישנתי ביניהן, הפוך, עם הראש לכיוון החלון.

לפעמים כשהיה לי קר, דבורה היתה מחממת לי את כפות הרגליים בבית השחי שלה, עד שכבר לא היה לי קר. הרבה פעמים היינו שוכבים במיטה ומדברים על המון דברים, עד שנרדמתי.

והיא הבטיחה שפעם אחת היא תסביר לי גם על זה.

היא סיפרה לי שפעם אחת דודה רבקה באה והיה ריב גדול בינה לבין אבא עד שהיא עזבה את הבית שלנו בכעס גדול ולא רצתה לבוא עוד פעם.

כי אבא אמר שהוא לא מוכן שייכנסו אליו הביתה אנשים שלא מאמינים בשם, אפילו אם הם המשפחה שלו.

פעם אחת דבורה סיפרה לי, שדודה רבקה שלחה משהו לאבא והוא לא היה מוכן לקבל את זה, אבל כשהוא התחיל להיות חולה הוא קצת ויתר לה וכן הסכים לקבל ממנה דברים כי לא היה לנו כסף.

פעם אחרת היא באה לבקר אותנו והביאה המון מתנות ופרחים, ולא מצאנו בשום מקום אגרטל לשים אותם במים, כי כמעט אף פעם לא היו לנו פרחים בבית, אז שמנו את הפרחים בשתי כוסות מים ליד המיטה של אבא. בימים אחרים אבא היה אומר שהפרחים זה מוקצה ושיותר טוב לזרוק את זה מאשר שיהיה לנו דברים שטילטלו בשבת - אבל הפעם הוא לא אמר כלום.

היתה לו כוננית קטנה עליה הוא היה משעין את הפרוטזה שלו - לפרוטזה הזו הוא היה אפילו מצחצח נעלים בערב שבת לפני שהלכנו לבית הכנסת.

היא גם הביאה צ'ק שאבא ישים בבנק, "פור די קלינעלראר" - עבור הקטנים - היא אמרה, ומזוודה מלאה בגדים חדשים עם ריח של חדש כמו של קולון.

היא ישבה בחדר אוכל מסביב לשולחן יחד עם כולם. היו לה סנדלים עם עקבים והיא לא לבשה גרביים. אנחנו אף פעם לא הלכנו עם סנדלים בלי גרביים.

וחוץ מזה, היה לה לאק מרוח על ציפורני הרגליים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה בחיים, וזחלתי מתחת לשולחן להסתכל על זה מקרוב.

דבורה, פעם אחת, ממש מזמן, שמה לאק וורוד על ציפורני הידיים, ואבא לקח לה מייד את הבקבוק הקטן שהיה לו מברשת קטנה מחוברת לפקק, וזרק את הבקבוק לזבל.

היא בכתה ואבא אמר לה שתוריד מייד את הלאק הזה מהציפורניים, שאחרת הוא ישבור לה את האצבעות. אז היא ניקתה את האצבעות שלה מהלאק עם אציטון וצמר גפן.

הוא לא הסכים שדבורה תסתובב כמו "שיקסעה"...

זו הפעם היחידה שראיתי לאק.

אבל על אצבעות הרגליים אף פעם לא חשבתי שאפשר לשים לאק. שזה ממש ממש שיקסעה ופריצות - אולי לכן אבא לא הירשה לה לבוא.

לדודה רבקה היה לאק בצבע כסף ואחרי שהיא הלכה הרבה ברגל - משכונת שמואל הנביא עד הבית שלנו - עם המזוודה של הבגדים, הצ'ק והפרחים, היא היתה עייפה וחלצה את הסנדלים מתחת לשולחן.

אפילו שהיא הביאה לי ספר - על פרפרים - חשבתי שצריך להעניש אותה על זה שהיא לא מאמינה בהשם.

בשמואל הנביא, איפה שדודה רבקה גרה, זו שכונה של פושטקים שנוסעים שם בשבת. ואיך היא, שגם לה היו מספרים בקעקוע על היד, איך היא לא מאמינה בהשם?

אז אחרי שסיימתי להסתכל לה על הלאק, קשרתי בחוט את הסנדלים שלה לצב שלי. זה ילמד אותה לקח - חשבתי לעצמי. הצב שלי יחביא לה את הסנדלים! וחזרתי לשבת עם הגדולים מסביב לשולחן.

חשבתי לעצמי שגם המאמע והטאטע שלה זה אותם אנשים שאבא היה נאנח עליהם. ולא הצלחתי להבין למה בגלל המלחמה אי אפשר להאמין בהשם - אבל זה דברים של גדולים, אמרו לי. ואחרי שדודה רבקה עוד פעם התחילה לבכות, כבר התחלתי לרחם עליה.

כשהיא רצתה ללכת, קיבלתי מכות מאמא, שעשיתי לה בושות והיה צריך להפוך את כל הבית לחפש את הסנדלים על העקב - בגלל הצב.

אבא שוב התעצבן על הצב שלי. לקחו לי אותו למחרת וכבר לא ראיתי אותו עוד.

גם את דודה רבקה לא ראינו עוד.