מנינווה לתרשיש

מאת שלמה בוקלין

בערב פסח, כמה דקות לפני כניסת החג, אבא היה מעשן את הסיגריה האחרונה. הוא לא עישן בכלל במהלך חג הפסח, הוא טען שהדבק של נייר הסיגריות - חמץ.

חשבתי שזה מוגזם, שהרי ההלכה אומרת "שלא יהיה ראוי למאכל כלב" - מה שלא ראוי למאכל כלב, לא נחשב חמץ. זה די פשוט להבין. כלב, חשבתי לעצמי, בכלל לא יאכל נייר של סיגריות, ובכל מקרה, לא אוכלים את נייר הסיגריה רק שואפים את העשן מהעלים של הטבק.

אבל כבר ידעתי שאי אפשר היה לדבר עם אבא. תמיד ששאלתי שאלות, הוא היה עונה: "ככה זה ודי...!" לא היתה לו סבלנות להסביר לי. הרבה פעמים היתה לי תחושה שאפילו הוא עצמו לא מבין מדוע הוא עושה את הדברים הללו.

"זה המחמירין," הוא היה פולט באופן סתמי ובזה היה נגמרת השיחה. אי אפשר היה גם לשאול אותו בעבור מה מחמירים.

את הסיגריות הוא היה מכבה לתוך מאפרה מברזל צהוב שנראתה כמו לווייתן שפוער פה גדול. היא תמיד עמדה באמצע שולחן הסלון, סוג של קישוט מלא אפר שמדיף ריח מר ומחניק.

בתשעה באב, בארוחה המפסקת לפני הצום, היינו לוקחים מעט מהאפר מהפה של לווייתן הברזל ובוזקים על ביצה. האפר סימל את החורבן והביצה את ההתחדשות. גם זה היה מנהג של מחמירין, כך הבנתי, אבל גם הצלחתי להבין את פשר המנהג. כל השנה עמדה המאפרה הזו על שולחן הסלון - חוץ מאשר בפסח - בגלל החמץ שבדבק של נייר הסיגריות.

אבל במכולת של חיים היו מלא וופלים ופערפאלאך וביסקוויטים מאחורי הנייר החום, שזה בטח טוב למאכל - אפילו שלנו - לא רק של הכלבים, וזה בסדר? מדוע שם לא מחמירין - ורק בנייר של הסיגריות אבא מחמיר?

אפילו שכתוב "לא יראה ולא ימצא" - והפסוק מאד ברור וחד משמעי - "ברשותי ושלא ברשותי" אומרים בתפילה שאחרי ביעור החמץ. כולם ידעו שזה נמצא וכולם ראו, אבל הרבנות מכרה את כל החמץ לערבי ממש בכניסת החג, ולכן פתאום זה כבר לא ברשותי - כאילו שהשם לא יודע אם מנסים לסדר אותו.

אני לא מבין את זה, או שיש מצווה חד משמעית ומפורשת ומתעלמים ממנה לגמרי - ומצד שני מחמירים עם חמץ שאולי נדבק לדבק בנייר הסיגריות.

זה לא הגיוני! אבל גם לא ניסיתי להתווכח - לא היה טעם.

באותו יום, אבא לא היה בבית. אז התיישבתי בכורסה שלו, שוקע בריפוד הקש המרשרש, ידי על צדדי הכורסה.

חשבתי לעצמי שאם אני אעשן כשאהיה גדול, לא אפסיק לעשן בפסח עד שכל המדפים של המכולת של חיים לא יהיה עליהם חמץ! אחרי זה, אפשר להחמיר.

שאפתי לעצמי אוויר דרך קשית של מיץ ועשיתי את עצמי נושף החוצה את העשן הדמיוני. מדי פעם מאפר את האפר מהקש לתוף הפה של הלווייתן.

אני יושב וחושב על הלווייתן ועל הסיפור של יונה ונינווה. איך יונה מנסה לברוח מהמשימה שהשם הטיל עליו לעשות והוא עולה על אוניה ובורח לתרשיש. באמצע, בגלל הגלים, מחליטים לזרוק אותו מהאניה.

ואז בא דג גדול ובולע אותו.

יונה היה בתוך הבטן של הלווייתן - הרב אמר שזה לווייתן. ב"מכלל" קראתי המון על לווייתנים, אז רציתי שנלמד את הפרק הזה, כדי שגם אריה יראה שהוא לא היחיד שיודע. בכל שיעור הוא היחיד שמצביע והוא תמיד משתתף בשיעור. אני היחיד שהמחשבות שלי מתעופפות.

יונה נשאר שלושה ימים בבטן של הדג עד שהלווייתן הקיא אותו על חוף נינווה.

באנציקלופדיה לנוער אני זוכר במפורש שקראתי שללווייתנים יש סוג של מסרק בתוך הפה. הם בולעים המון מים ודוחפים את המים החוצה דרך המסרק - מסננת כזו, וכל הסרטנים הקטנים נתפסים במסננת - ואותם הלווייתן אוכל.

אז איך יונה נשאר שם שלושה ימים? איך היה לו אוויר? ואם היה אוויר בבטן של הלווייתן, איך הוא בכלל הצליח לצלול? הלווייתן לא סגר את הפה שלושה ימים ולא אכל או בלע מים? איך יונה לא טבע במים שבפה של הל ווייתן? ואיך הוא הסתובב בטן של הדג? היה בכלל מקום?

אני יושב בכורסה, עושה פרצוף של גדולים וממשיך לעשן את הקש של המיץ. אם אני חושב על יונה - אני מקיים את המצווה של "והגית בו יומם ולילה"? אבל כמו הדבק של נייר הסיגריות, זה לא הגיוני.

המון שאלות יש לי, אבל הרב אומר שצריך למהר.

"יש עוד המון להספיק, ולא חשוב הפרטים! מה שחשוב בסיפור הזה זה הלקח," הרב אומר, "ה' רצה שיונה יתנבא - יונה ניסה לברוח, אבל אי אפשר להימלט מרצון ה', וה' עשה שהדג יביא אותו לנינווה."

אחרי הנבואה יונה היה מאד עצוב ורצה למות במדבר, אבל ה' צימח לו צמח קיקיון שיהיה לו צל. אני מכיר את הצמח הזה, יש לו עלים גדולים, ודומים טיפה לעלה של תאנה, אבל הצמח מאד רעיל וצריך לשטוף ידים אחרי שנוגעים בעלים.

אבל הרב מזרז אותי, לא להתעכב על הפרטים ואין זמן לשאלות -  יש עוד הרבה להספיק...

"זה ספר קצר, צריך לסיים אותו ולהמשיך הלאה," הרב אומר. ואין לו סבלנות. "הפרטים לא חשובים," הוא גוער בי...

"אבל..."

"בלי אבל!, לא היום, שלויימה," הוא אומר לי.

אני ממשיך לעשן בקשית המיץ ולחשוב על יונה המסכן.

ולמה הפרטים לא חשובים?

פעמים אחרות בשיעור הגמרא, אנחנו צריכים ללמוד בעל פה שלושה או ארבעה דפים על טלית דמיונית שמישהו מצא. שלושה דפים עם הלכות דמיוניות על טלית שלא קיימת - אבל פה הפרטים לא חשובים?

ולמה צריך למהר? אני ממשיך להקשות ומאפר שוב את הקשית בפה של לווייתן הברזל. דבק של נייר סיגריות זה חמץ, אבל אם היה או לא היה מקום בבטן של הלווייתן זה לא חשוב?

ואולי זה רק דוגמה, והלווייתן לא ממש אמיתי. רק דוגמה - כמו הטלית מהגמרא? ואם זה באמת דוגמה, איך יודעים מה דוגמה ומה לא דוגמה בתורה? מה חשוב ומה לא חשוב?

אולי הסיפור שיעקב התקוטט עם המלאך - זה גם כן רק דוגמה? כי מי יכול להתקוטט עם מלאך? אחרי שמלאך אחד החריב את סדום, אז מלאך לא יכול לנצח את יעקב?

ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות, שלא ממש יודעים אם זה דוגמה או לא. ומי מחליט אילו פרטים חשובים ואחרים שלא חשובים??

אני ממשיך לעשן את הקשית שלי, ויושב על הכורסה של אבא.

כשאשמע אותו נאנח במדרגות, יישאר לי מספיק זמן להיעלם בחדר שלי. הוא תמיד מרביץ לי...

אולי זה כי הוא יודע שיש לי מחשבות כפירה בלב???