משלוח מנות

מאת שלמה בוקלין

את פורים די אהבתי.

חוץ מההריגה המיותרת של עשרת בני המן שסתם תלו אותם כי האבא שלהם היה רע. זה היה נראה לי לא כל כך צודק.

כי בפסוק אחר בנביאים שלמדנו בעל פה, שואלים "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" ופירוש רש"י אמר שהמוסר של ה' הוא הפוך וכל אדם משלם על החטאים שלו. וירמיהו מוסיף ואומר "כי אם איש בעוונו ימות - כל האדם האוכל בוסר, תקהינה שיניו."

איזה מזל שלמדנו בעל פה את הפרקים האלו, חשבתי לעצמי, שעכשיו, אני יודע.

ובמגילת אסתר תולים את עשרת בני המן ואפילו נותנים את השמות שלהם, שזה סימן שהם היו בני אדם אמיתיים. טיפה ריחמתי עליהם כי הם בפירוש לא עשו כלום.

אבל אחר כך, התחילו להרעיש עם אקדחי הקפצונים, המבוגרים דפקו באגרופים על השולחנות, ובעזרת הנשים הרעישו ברעשנים. אנחנו, הילדים, התחרינו בינינו איזה מאקדחי הקפצונים עשו הכי רעש, בכל פעם שבעל הקריאה היה מזכיר את המילה "המן". בכל המהומה הזו כבר לא חשבתי יותר על וייזתא.

אחר כך כבר עברתי לחשוב על כמה אני אוהב את הבגדים היפים של מרדכי היהודי ובמגילה היה ציור שהוא רכוב על סוס עם גלימת תכלת. ושרנו ביחד "שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד תכלת מרדכי... תשועתם היתה לנצח ותקוותם... ברוך מרדכי היהודי..."

פחות אהבתי את כל "הטרארם" - כמו שאמא היתה אומרת, שהיה קשור ב?שלוחעמונעס, משלוח המנות...

אמא היתה מפנה את כל השיש במטבח ומפזרת עליו צלחות חד פעמיות מקרטון. מוקדם בבוקר היא כבר היתה מפנה את כל הצלחות והסירים, ועל הארונית הקטנה, איפה שהיה הסוכר והשמן, היא שמה קערות של טופי ומסטיקים והרבה ממתקים.

את מה שהיינו מקבלים מספרא היינו מערבבים ושמים בצלחת של וויץ ושל כצלנבוגן. של וויספיש הינו נותנים לספרא וכל הזמן מחליפים בין הצלחות. לשוורץ - שהם לא מכירים את וויספיש - היה אפשר לתת דברים שכצנלבוגן שלח.

ואני לגמרי הרגשתי מבולבל. כשרציתי לקחת משהו לעצמי, קיבלתי פליק על הידיים שזה בשביל ה?שלוחעמונעס - בשביל משלוח המנות. "אולי בסדר, שאקח איזה אוזן המן שבורה ומפוררת," ש"את זה לא יפה לתת."

ומלא בלגן וחישובים, כמה עוגיות "לייקעח", וכמה ריבועי עוגת שוקולד, כמה טופי וכמה צימוקים, ולספור את אוזני המן. ואת העוגה שפרידה אפתה אתמול בערב - "תמיד הכל ברגע האחרון," אמא היתה רוטנת - חלק מהעוגה ילך לאייזנבאך יחד עם בקבוק היין המיוחד, כי הם החברים הכי חשובים של אבא, ואם ניתן חצי מהעוגה להם ואת השאר נחלק לקוביות בין הצלחות השונות, כבר לא יישאר עבורנו כלום, אלא אם משפחת וינברג - שתמיד אופים עוגות - יביאו לנו גם השנה עוגת שוקולד.

לוויץ אפשר לתת את השאריות מזק'ש שהם בשנה שעברה כמעט ולא שלחו כלום במשלוח מנות שלהם - שזה ממש בושה להתנהג כך, במיוחד אחרי מה שעשינו בשביל הבר מצווה של הבן שלהם - ש'רוליק - שאבא עזר להם למצוא תפילין בזיל הזול.

הרגשתי שאני צריך פנקס לרשום את כל הדברים האלה, איך אמא מצליחה לזכור את הכל ולהמשיך לנצח על כל הטרארם של מה הולך למי ומתי.

ואז הגיע הזמן ללכת ולחלק את המשלוח מנות.

דבורה היתה מבעירה פקק שעם, עד שנעשה פחם, וכשהוא התקרר, היא היתה צובעת לי שפם וזקן. הריח היה בלתי נסבל וממש עשה לי בחילה - אבל דבורה אמרה "זה חיוני."

שמו לי רטייה על העין, עם אקדח קפצונים בחגורה, הרגשתי כמו משה דיין. אני יכול לצאת עכשיו ולתת לכל החברים של אבא ואמא משלוח מנות.

"ואל תשכח להחזיר את המפית מאייזנבאך," צעקו לי כשיצאתי.

לכל האחרים היינו עוטפים ומכסים את הצלחת במפית נייר שתמיד היתה מתעופפת. לאייזנבאך, יחד עם בקבוק היין, עטפנו את השלוחעמונעס במפית בד צבעונית ויפה שקיבלנו מדודה אהובה.

לפעמים היינו מקבלים כמה מטבעות מהאנשים שנתנו להם את המשלוח מנות, ובבית היינו מתחלקים כולנו בכסף שאספנו, שווה בשווה. בדיוק כמו אוזני המן בצלחות.

כשנגמרו ההתרוצצויות בין השכנים, דבורה היתה צריכה לסדר לי מחדש את התחפושת. שוב נפלה לי הרטייה, והפחם מפקק השעם נמרח על השרוול בטעות כשניגבתי איתו את הזיעה אחרי שעליתי את כל המדרגות עד הבית של רוזנברג וליבוביץ. מזל שהם גרו דלת מול דלת ולא הייתי צריך לעלות פעמיים את כל המדרגות.

שוב ריח השעם עשה לי בחילה ושוב דבורה הסבירה לי שזה חיוני, שאחרת לא יאמינו שאני משה דיין. ורציתי שיחשבו שאני משה דיין האמיתי שהורג את כל הערבים בקפצונים.

למרות שכבר לא נשארו לי קפצונים כי בבוקר השתוללתי עם כל הילדים בזמן קריאת המגילה ועשינו פריילעחדיק וגמרתי את כולם - אבל מי שהסתכל על האקדח בחגורה שלי יכל לחשוב שזה ממש אקדח אמיתי ולא אחד שעובד על קפצונים שבאים בסלילים של נייר אדום ועליהם נקודות בולטות.

לפעמים היינו מפוצצים שכבה שלמה עם פטיש וזה היה עושה בום כזה גדול שאמא היתה אומרת שהנשמה שלה פרחה...

ובלי קפצונים, אבל עם שפם וזקן "בדיוק כמו משה דיין" - כך דבורה אמרה - יצאתי לרחובות גאולה.

המבוגרים היו מחלקים לנו סיגריות כל רגע, ועישנו ללא הרף.

אם היינו מקבלים שתי סיגריות, היינו שומרים אחת מעל האוזן לאחר כך, ולמדנו כבר לשאוף לריאות, אפילו שבהתחלה השתעלנו וזה שרף בעיניים ובגרון. המשכנו לעשן גם אחרי שקיבלנו סחרחורת.

המבוגרים נסעו ברחובות הלוך וחזור עם הטרנזיט. על הגג של האוטו שמו רמקולים שניגנו כל הזמן מנגינות של הרב קרליבך ומוזיקה של קלרינט כמו בחתונות.

בכל פעם שהאוטו נסע לכיוון שלי הקלרינט נשמע אחרת לגמרי מאשר כשהאוטו התרחק ממני, ולא ידעתי אם זה בגלל שאני לא שומע טוב או שרק נדמה לי וזה מהסחרחורת של הסיגריות.

כל היום התרוצצנו ברחובות, אכלנו ממתקים ועישנו סיגריות.

הרבה פעמים סתם החזקתי סיגריה בוערת ביד בלי לעשן, כי כבר כאב לי הראש. היה לי טעם מאד מר בפה מהסיגריות והריח של הפקק שעם עשה לי בחילה. רק ריח השעם לבד גרם לי לא לאהוב את פורים.

אולי בשנה הבאה אתחפש למישהו בלי שפם או זקן. שוב ושוב נפלה לי הרטייה, והיה מאד קשה להיות משה דיין עם רטייה שכל הזמן נופלת.

ומבלי שהרגתי אף ערבי, חזרתי הביתה ואמרתי "די! בשנה הבאה אני אהיה מרדכי היהודי, בלי שפם!"

אחרי ששטפתי את הפנים ושתיתי הרבה חלב שהעביר לי את הטעם של הסיגריות, חזרתי לפינה שלי, מנסה לקרוא מחדש עם העין שהיתה סתומה ומכוסה כל היום.

בספר על הפרפרים, שקיבלתי פעם מדודה רבקה, היה הסבר על פרפרי מונארך שעפים מקנדה למקסיקו וחזרה. וכשהם בשלב של הזחל, הם אוכלים שיחי הרדוף - אותו צמח שליד המקווה עם הטעם של אנטיביוטיקה.

זה הכי תענוג לקרוא דברים שאני מכיר.

אבל בגלל שהטורפים של הפרפרים יודעים שצמח ההרדוף זה רעל, הם לא נוגעים בפרפר הזה, ויש לו סימנים מיוחדים על הכנפיים, ולפי זה הטורפים כבר יודעים לא לטרוף את הפרפרים האלה.

בהמשך העמוד, ממש למטה בפינה, היה כתוב שיש עוד סוג של פרפר, שהוא לא ממש מונארך - הוא רק מתחפש למונארך. אבל מכיוון שהטורפים לא יודעים מי זה המונארך ומי זה הפרפר שמתחפש - איזה מזל שקראתי פרק מיוחד על פורים - אז הטורפים עוזבים גם את הפרפר שמתחפש.

ואחר כך חשבתי, שאם הפרפר יודע בפיקחות שכזו להתחפש, למה הרב אומר שלציפורים אין שכל???