פלמינגו בתיבה

היה לנו טיול לגן החיות.

מעט חששתי שיזכרו אותי מהפעם הקודמת שהייתי שם, אז ניסיתי להתחבא מאחורי החליפה של הרב.

זה קרה כשהייתי יותר צעיר, בפעם הראשונה שהלכתי לגן חיות, עם פרידה ואבא. את הכרטיס קנינו כבר ביום ששי, כדי שלא נצטרך לשלם עם כסף בשבת, והלכנו ברגל את כל הדרך. קיבלתי שקית נייר מלאה בוטנים, עדיין עם הקליפה. הם היו לא מבושלים ובעלי טעם שמנוני שנדבק לחניכיים. אבא אמר לי שאסור שיהיה קינאה ושינאה, ולכן לכל כלוב צריך לזרוק אותה כמות בוטנים, חופן בכל כלוב.

הדרך היתה מאד ארוכה. היתה לי מימיה עם פטל עם רצועה דקה מפלסטיק, ומכיוון שהמימיה היתה כבדה, הרצועה ממש עשתה לי סימן בצוואר, אז שתיתי הרבה על מנת שלא תהיה כבדה וגם כי הפטל היה מתוק וטעים ולא יכולתי להתאפק עם השתייה.

הכלוב הראשון, ממש בכניסה לגן החיות, היה גבוה מראשי, ולא ראיתי איזה חיות יש בפנים, אבל שלא יהיה קינאה ושינאה כמו שאבא אמר, מייד השלכתי חופן של בוטנים לכיוון החלון.

ישר קיבלתי סטירה חזקה בעורף מאבא ופרידה צועקת עלי בבהלה - "וואעס מאחסטע - ביסטו אה משיגינעער???" - מה זאת אומרת מה אני עושה?... ניסיתי להסביר... אבל כבר דחפו אותי משם מהר.

מסתבר שזה היה הדוכן למכירת כרטיסים ולא היו חיות בכלוב הזה...

אחרי שנכנסתי לגן החיות, מוסתר במעיל החליפה של הרב הלפרין, הרגשתי הקלה. לא רציתי שהאדם עליו המטרתי חופן בוטנים - אם הוא עדיין שם - יזכור ויזהה אותי.

המשכתי לטייל עם שאר התלמידים. עמדנו וצחקנו מול הכלוב של סוסי הייאור. חשבתי על משה בתיבה - איך הוא לא פחד, ואיך בתיה - בת פרעה - עמדה והתחבאה בין סבך הנצרים של גדות הנהר, עד שבת פרעה ירדה ומשתה אותו מהמים - ולכן קראו לו משה.

ובינתיים, כל הפסוקים מתערבלים לי בזכרון כשאני מנסה לזכור שלמדנו שה' קרא לה "בת י-ה" מכיוון שהיא לקחה את משה וגידלה אותו כמו הבן שלה. כך ה' גמל לה וקרא לה בת ה'. וחלקי פסוקים מצטופפים לי בזכרון על מחלוקת אחרת שלמדנו עליה, לפיה איך היא יכלה בכלל לקרוא למשה - "משה", כי הרי היא לא דיברה עברית? והמשך המדרש עבר לשפה שבה מדברים המלאכים - ובינתיים שאר הכיתה כבר התרחקה והם קראו לי שאבוא איתם.

מסוסי הייאור עברנו מול הכלוב לפילים והמשכנו לטייל בגן החיות.

מול כלוב הקופים היה בלגן גדול. לאחד הקופים היה בולבול עומד, זה היה נראה בדיוק כמו של האיש המפחיד שתמיד עמד בפינה של המקווה, בתוך הבריכה של המים החמים והכהים. הוא היה רגיל לעמוד בפינה בתוך המים, קרוב לקיר בעיניים עצומות, והמותניים שלו זזו קדימה ואחורה, כאילו הוא באמצע תפילת שמונה עשרה. תמיד התפלאתי אם הוא מתפלל בלי כיפה...

כשאחד הילדים לא היה שם לב ומתקרב אליו יותר מדי, הוא היה בבת אחת תופס אותנו חזק בעורף, ומבלי שהספקנו לעשות משהו הוא דחף אותנו כשהוא אוחז בצוואר שלנו בכל הכח, והוריד אותנו מתחת למים קרוב לבולבול העומד והוורוד שלו. הוא היה מחזיק חזק את הראש שלנו בתוך המים בשתי ידיים, עד שהפנים שלנו והפה שלנו נגעו בבולבול שלו...

זה תמיד הבהיל אותנו כל כך, שמהפחד היינו בולעים המון מים. אחרי כמה זמן הוא היה עוזב אותנו וברחנו משם משתעלים ויורקים את כל המים שבלענו. לי הוא עשה את זה רק פעם אחת, ואחר כך כבר נזהרתי. בכל פעם שראיתי אותו, כבר ידעתי שאני לא הולך להיות לידו.

הפחיד אותי הבולבול שלו בתוך הפנים וליד הפה שלי - ושאר הילדים המשיכו לצחוק על הקוף. היתה לי צמרמורת מתחת לבגדים בכל הגוף, כשחשבתי על הבולבול של האיש במקווה, ורוד, דק וארוך כמו עפרון.

הצמרמורת גרמה לי לחשוב על המים שבלעתי במקווה מהפחד. לרוב זכרנו את הפנים שלו ואת המקום שהוא היה עומד ומתפלל בעיניים עצומות ובלי כיפה.

לפעמים היה משיגנער אחר במקווה - אותו הכרתי טוב, הוא היה השוחט של העופות בשוק של מאה שערים, מאחורי המספרה של חנוך וליד חנות הבגדים המשומשים שאמא תמיד היתה מוצאת לי שם מציע'ס - חולצה כמעט חדשה "שרק חסרים בה שניים-שלושה כפתורים וזה כמו חדש," היא אמרה. שימע'ן השוחט היה בא למקווה לפעמים, וגם הוא, היה תופס ילדים קטנים בעיקר.

כל פעם אחרי הכפרות של ראש השנה - אמא היתה הולכת אליו עם כל התרנגולות שסחבנו בשקית פלסטיק ורגליים קשורות שלא יברחו. שימע'ן היה תופס את התרנגולת ביד אחת. בהתחלה התרנגולת היתה מפרפרת בכנפיים וצועקת. הוא היה מקפל לה את הכנפיים אחורה ותופס אותה מתחת לבית השחי שלו, ואחר כך מכופף את הצוואר של התרנגולת עד שהיה מצליח לתפוס את הצוואר שלה באצבעות אותה היד. ביד השניה הוא היה מוציא את הסכין החדה. היה לו מבט של משוגע בעיניים שלו. הרב הסביר לנו שהסכין חייבת להיות מאד חדה וחלקה לגמרי - כך התרנגולת לא מרגישה בשחיטה וזה מונע צער בעלי חיים. כשהסכין מאד חדה ובלי שום פגם, השחיטה קורית בבת אחת בלי שהתרנגולת מרגישה כאב.

דם היה משפריץ מהצוואר במקום של החתך - זה באמת היה קורה מאד מהר ואז שימע'ן היה שם את התרנגולת במין מכשיר מברזל שנראה כמו משפך ארוך והפוך. כל הדם היה מטפטף על הרצפה. הראש היה כלפי מטה והרגלים היו נשארות מבצבצות מסוף המשפך. הן היו בועטות ורועדות לכמה דקות.

ואז שימע'ן היה שולף אותם מהמשפך. העיניים של התרנגולת כבר היו סגולות וסגורות. דם זרם לה על המקור. היא כבר היתה מתה. כל הגוף שלה היה רפוי והוא השליך אותה לתוך החנות. ישבה שם אישה זקנה ומרטה את הנוצות באצבעות חזקות ומעל "פיילה" מלאה במים חמים. כשהמשפך היה מתפנה - שימע'ן היה שוחט עוד תרנגולת ושם גם אותה שתפרפר ותבעט בתוך המשפך.

אמא תמיד היתה מתחנפת אליו ואומרת: "מאעך הטוייבא - ראעב שימע'ן," שיעשה לה טובה ויסיים לנקות את העופות לפני כניסת השבת.

אבל במקווה, לפעמים הוא היה תופס ילדים ומחזיק אותם חזק מול הקיר בתוך המים, וגם הוא היה מתנענע כמו בתפילת שמונה עשרה, הגוף שלנו תפוס חזק מול הגוף שלו ומאחורינו היה הקיר, ומשני הצדדים הידיים החזקות שלו - ידיים של שוחט, היו מחזיקות אותנו שלא נזוז.

מהדחיפה שלו אל מול הקיר, הפנים שלנו היו נדבקות על הבטן השעירה ומסריחה שלו. דקה או שתיים הוא היה מתפלל כך, ואז עוזב אותנו. לפחות שימע'ן לא היה מטביע אותנו, רק מחזיק אותנו חזק שלא נברח. גם כשהוא היה בתוך המקווה נמנענו מלהכנס למים וישבנו על ספסלי העץ. אחרים לא היו מדברים איתו או אומרים לו משהו. כולם רצו להיות נחמדים לראעעב שימע'ן. בחנות שלו הוא עשה פרצוף כאילו הוא לא מכיר אותי. והיה מחייך חזרה לאמא ומבטיח לה שיסיים לנקות את העופות בזמן.

גם הבולבול של הקוף היה כמו הבולבול שבמקווה. ולהזכר בשימע'ן באמצע הגן חיות עשה לי שוב צמרמורת בגב.

רק שהקוף עמד כך באמצע הכלוב שלו ולא נטפל לאף אחד, הוא אפילו לא הבין מדוע כולם מתקהלים מולו וצוחקים - ואז הקוף מחא כפיים וביקש סיגריה.

המשכנו משם כשהרב הלפרין מזרז אותנו הלאה. היתה בריכת מים גדולה עם סירות משוטים שאפשר להשכיר תמורת עוד כסף, אבל פחדנו. לא היה לנו כסף ואף אחד לא ידע לשחות. ליד הבריכה הזו היתה בריכת מים רדודה, עם מים שחורים ובוץ מסריח. מלא פלמינגו עמדו בתוך המים המסריחים ועסקו בלנקות את עצמם. הם עמדו על רגל אחת דקה וארוכה, ומאד נקיים.

המקור המשונה שלהם תמיד היה מקופל אחורה והיה שקוע בתוך הנוצות היפות והוורודות. גם אם אני הייתי כזה נקי, הייתי עומד על רגל אחת בטינופת הזו, חשבתי לעצמי, על רגל אחת ועל קצות האצבעות... איכסס.

הרבה זמן עמדנו מול הבריכה המסריחה הזו והרב הלפרין מסביר לנו שבמשנה כתוב שהפלמינגו היה העוף היחיד שלא נידנד לנוח בבקשות על אוכל, ולכן נוח הצדיק בירך אותו בחיי נצח.

מייד חיבבתי את העוף הזה - גם נקי וגם לא נודניק.

שאלתי את הרב הלפרין למה הם ורודים, ואז הוא ענה שזה על מנת שיוכלו להסתתר מהטורפים בזמן השקיעה.

בהתחלה זה היה הגיוני, אבל כשחשבתי על זה עוד קצת ולפני שהגענו הביתה, כבר אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני. יש רק חצי שעה שקיעה ביום, איך הוא מסתתר בשאר הזמן? וחוץ מזה, אם נוח בירך אותו בחיי נצח - בכלל לא יטרפו אותו - כי הוא לא יכול למות...

בבית, ניגשתי ל"מכלל" שלי. לשמחתי היה כתוב שם על פלמינגו. אבל היה כתוב שהצבע שלהם ורוד כי הם אוכלים כל הזמן סרטנים, ובתוך הסרטן יש חומר שעושה אותם ורודים, ואפילו היתה תמונה, שמראה שכשהם נולדים הם אפורים לגמרי... בפעם הבאה אני יכול לבדוק ישר ב"מכלל", ולא להקשיב להסברים של הרב הלפרין.