חצי לירה

מאת שלמה בוקלין

מ"ט מלאכות אסורות בשבת, שיננו אותם לעצמנו באדיקות, שהרי ידוע "שיותר מששמרו ישראל על השבת - שמרה השבת על ישראל." הפכנו ודשנו במשמעות הנגלית והנסתרת של כל אחת מהמלאכות האסורות.

פעם אחת הלכתי עם אבי להתפלל בכותל - בשבת. למרות המרחק העצום שהלכנו ברגל זה לא נחשב שעברנו את מרחק ארבעים האמה שמותר להתרחק - כי יש חוט ברזל מסביב לכל ירושלים - חוט שמכריז שכל השטח שבתוך חוט הברזל נחשב אזור אחד, ומותר לטלטל חפצים בתוך אותו שטח אחד של רשות הרבים. מחוץ לחוט היה אסור ללכת.

כל יום ששי אחר הצהרים היו יוצאים המשגיחים לבדוק ולסרוק שהחוט העירוב שלם ובלי פרצות...

על כל פנים, באותה שבת, בדרך, ראיתי על הארץ מטבע של חצי לירה ולידה כרטיסיה של אוטובוס.

שאלתי את אבי, אם מותר להרים ולטלטל את הכרטיסיה - ואם זה נחשב מוקצה... הוא הרהר כמה שניות ואז פסק שמכיוון שאין אוטובוסים עכשיו, ומימלא אני לא יכול להשתמש בכרטיסיה - היא לא נחשבת מוקצה. למעשה, זוהי רק חתיכת נייר כרגע.

שמחתי על התשובה - כי את אותו היגיון יכולתי להקיש גם על המטבע... שהרי כל החנויות סגורות עכשיו. אבל אז הוא אמר - בצער - שזה יהיה נכון רק בדרך חזרה - כי למעשה אנחנו הולכים עכשיו לעיר העתיקה. שם, מכיוון שהחנויות פתוחות בשבת, אם אני רוצה אני יכול לכאורה לקנות משהו ולכן זה נחשב מוקצה...

אם הייתי מוצא את המטבע בדרך חזרה, הטיעון שלי היה קביל. זה היה הגיוני, ובחוסר חשק, בכדי שאף אחד אחר לא ימצא את המטבע, כיסיתי אותה במעט עפר, הנחתי עליה אבן, וסימנתי חץ בעפר - חץ שמצביע על האבן. רשמתי לעצמי בזכרון כמה פרטים מזהים מהסביבה, על מנת שאמצא אותה בדרך חזרה...

כל הדרך לכותל, למשך כל התפילה, חשבתי רק על המטבע, ועל הממתקים שאקנה לעצמי מחר.

בכיכר השבת, לא רחוק מהבנק, איפה שבחצר היו תמיד שמים במה לגדולי הדור לנאום, ממול היתה חנות לשמיכות וכריות עשויות פוך ונוצות. בצמוד לחנות זו, היתה חנות של ממתקים. הריח המתוק מייד הופיע בנחיריים רק כשנכנסנו לחנות. מאחורי הדלפק עמדו שורות שורות של קעריות זכוכית עם ממתקים בכל מיני צבעים וסוגים. סוכריות מנטה, סוכריות במבליק שחור, סוכריות בטעם לימון וסוכריות בטעם דבש. המון סוגים של שוקולד גם.

וטופי גם, המון טופי.

לאורך כל התפילה התנוענעתי מול הכותל בעניים עצומות, מנסה לחוש על הלשון בטעמים השונים של הסוכריות. העיניים סגורות חזק, מתרכז בטעם הפטל ולרגע מחליף בסוכריית דבש, או שאטעם לרגע גם את סוכריות הלימון החמוצות וסוכריות המנטה שמרגישים כאילו הן פותחות רחב את הנחיריים ואפשר לנשום עמוק באותו רגע ששמים אותן בפה.

חצי לירה. אולי שתי שקיות נייר חום ומרשרש, שתי שקיות מלאות סוכריות אוכל לקבל בעבור חצי לירה. רק שלא אשכח איפה השארתי את המטבע...

איזה טיפש אני, נזכרתי לרגע, כולם יראו את החץ שסימנתי וירימו את האבן.

נו, מתי כבר תיגמר התפילה...

ואחר כך חשבתי שוב, איזה טמבל אני. צדיקים הרי נמנעים מללכת בחוץ עם נעלים, כי הסימנים שהסוליות עושות על העפר יכולים להיחשב כמו כתיבה, אז הם לא יוצאים מבית הכנסת - עד כדי כך הם מחמירים ונשארים בבית הכנסת מכניסת השבת עד צאת השבת. ואני, מקשקש חיצים בעפר... שזה בפירוש עבירה כמו לכתוב.

מזל שאבא לא ראה.

הוא היה מאד שמח וגאה בפתרון ההלכתי שהוא מצא לבעיה של שבת. ואני עשיתי עבירה אחרת בכדי להמנע מעבירה אחת. היה כבר עדיף לחטוא ולשמור את הכסף בכיס...

בטח הכסף כבר לא יהיה שם עד שנעבור שם שוב...

אי אפשר לתאר את השמחה האמיתית שהייתה לי בלב כשמצאתי את המטבע בדיוק במקום שסימנתי. אף אחד בדרך נס לא מצא אותה.

כבר דימיינתי איך אני עומד בתור בחנות וממלא שתי שקיות עם שוקולד וטופי וסוכריות אחרות. שבוע - אולי שבועיים יחזיקו לי מעמד הסוכריות הללו, אולי אפילו יקרה להם נס חנוכה והם יתמלאו מחדש - איזה נס טוב זה יכול להיות.

סוכריות מכל הצבעים שלא נגמרים לעולם.

בבית, במוצאי שבת, אבא סיפר לכולם על המטבע שמצאתי. ואני הוצאתי אותה מהכיס להראות שזה היה באמת. הוא סיפר לכולם שהיה לי ניסיון מהשמיים ועמדתי בפיתוי ולא לקחתי את המטבע ולכן הפרס שלי על המצווה הוא חצי לירה...

שעייה - אחי הגדול, עמד לא רחוק משם ושמע. הוא פסק שאת הכסף השגתי בעבירה - ולכן ברכה לא אראה מכך ולקח לי את הכסף. מאד כעסתי שהוא גנב ממני את החצי לירה.

אבל, אם באמת השגתי את הכסף בגניבה, ורשמתי סימנים בעפר, בלב ידעתי שהגונב מגנב פטור.