הטנדר היהודי

מאת שלמה בוקלין

בדרך הביתה, הטנדר הצהוב של החיידר נטה קלות בסיבוב הכביש שליד עץ התאנה.

לעץ עלים רחבים ושסועים, שעירים בצידם התחתון, גסים למגע כמו לשון חתול. ליפא אמר לי שחלב העץ טוב לריפוי יבלות. בכל פעם שעברנו ליד העץ, הבטתי בידי לוודא שאין לי יבלות ושאין לי צורך בחלב העץ. שאחרת, אבא היה שורף לי אותן עם הסיגריות - מועך את החלק האדום והבוער של הסיגריה ושורף לי את היבלת. בכיתי מכאבים כשהוא עשה את זה, אבל הוא החזיק את היד שלי בכל הכוח. העדפתי חלב תאנים, זה בכלל לא שרף או כאב וריפא יבלות בלי לסבול.

לא רחוק משם, בהמשך הכביש, בנו משחטה לעופות. ריח דם העופות היה מתערבל באוויר עם פלומה דקה וקלה של נוצות, יוצר בלילה סמיכה ומסריחה קשה לנשימה. הריח המתוק של התאנה התחלף בבת אחת עם הריח החמוץ של הדם שעלה מתעלות הניקוז - מעלה תחושת קבס. עשרות זבובים חגו בזמזום מעל שלולית הדם, מבהיקים בגבם אל השמש.

בסוף קטע הנסיעה הזה, הייתי מתמכר מחדש לריח המתוק של הבנזין שעלה מהמנוע. הטנדר הצהוב של החיידר משתנק בעלייה. סורגים על החלונות, הנהג יושב מקדימה כשלימינו מכסה המנוע - משם בקע הריח המתוק שאהבתי - כמו של קוקוס, ככה זה בכל המכוניות של פיג'ו. במרכז ההגה יש אריה ששואג. דומה במקצת לאריות שעומדים ושואגים לצד לוחות הברית הרקומים על פרוכת ארון הקודש בבית הכנסת כשמתחתם רקום בחוט כסף עבה "ואריה ישאג מי לא ירא".

האם זהו אותו אריה?
האם גם הטנדר יהודי?

בדגל של ירושלים שרואים ברחובות, יש גם אריה ששומר על החומות, וגם בכניסה לתחנת המשטרה במחנה יהודה יש אריה קטן מגבס שפוער מלתעות. אמא תמיד אומרת שהיא תקרא למשטרה - אם לא אסיים את האוכל מהצלחת, ושאין לי מושג עד כמה האוכל יקר.

גם לפרחי ההרדוף היה חלב, מר אמנם, אבל חלב - חלב שלא מרפא כלום.

ביציאה מהמקווה בימי ששי, טיפה לפני כניסת השבת, גופי הזיע מהשהייה הממושכת בבריכה של המים החמים. לבשתי בגדים נקיים, חולצה לבנה ומכובסת עם טעם של עמילן בצווארון. שברתי כמה תפרחות מחליבות בצבע ורוד או אדום והלכתי עם הפרחים הנוטפים חלב בעלייה לכיוון הבית שלנו. החלב היה נקרש לי על האצבעות ועשה אותן דביקות - נזהרתי שלא לנגב אותם בלי לשים לב על מכנסי השבת הנקיים שלי.

לפעמים שכחתי לרחוץ ידיים לפני שנגעתי בפה, וטעם חלב ההרדופים שנדבק לאצבעות שלי התפשט לי בתוך הפה, מה שהזכיר לי את טעם כדורי האנטיביוטיקה שד"ר וינברג מקופת חולים היה רושם לי בימים שהמצאתי מחלה על מנת להתחמק מהלימודים.

אמא היתה ממיסה עבורי את תכולת הכדור, בכפית עם מעט מים. היא פתחה את מעטפת הפלסטיק הצבעונית שלא יכולתי לבלוע בשלמותה, מועכת את האבקה לנוזל לבן ומגורען. מיד אחרי שבלעתי את התרופה מהכפית, אמא הייתה מגישה לי כוס תה חם עם פרוסת לימון שצפה בשולי הכוס, דבר שגרם לי לשתות את התה בשיניים חשוקות ולכן לפעמים לא בלעתי את כל גרגירי האנטיביוטיקה. גם אחרי שעבר המון זמן מאז שבלעתי את כפית התרופה, גרגיר אחד בפה עשה לי טעם מר - אותו טעם בדיוק כמו לחלב פרחי ההרדוף שליד המקווה.

אמא כבר לא ממיסה עבורי אנטיביוטיקה בכפית, אין לה זמן. היא מטפלת באחי התינוק רפאל וגם באבא שמאז שקטעו לו את הרגל בגלל כדורי הדום-דום מהמלחמה, הוא מתקשה ללכת ורגזן כל הזמן. אפילו שיש לו פרוטזה עכשיו, הוא כל הזמן זקוק לעזרה.

פרחי ההרדוף לא היו מחזיקים הרבה זמן מעמד באגרטל, בדרך כלל בשבת בבוקר הם היו נבולים לגמרי. חלק מעלי הכותרת נשרו כבר במהלך ארוחת השבת על הניילון השקוף שהגן על מפת השבת. מפה של שבת שנשארה כל השבוע. את הפלסטיק השקוף היינו מנקים בערב שבת יחד עם שאר ההכנות של ערב שבת, וניגבנו אותו עם סמרטוט מסריח לפני שערכנו מחדש את השולחן עם שתי החלות המכוסות, תשעת הפמוטים, המלחייה ולידם אגרטל פרחי ההרדוף מהמקווה.

שולחן השבת נראה חגיגי אחרי שהתנדף ריח הסמרטוט, עם המפה הלבנה הרקומה משבצות צהובות ואדומות, וכיסוי החלות שהזכיר פרוכת לבנה ומבריקה, עליו היה רקום בחוט זהב "המוציא לחם מן הארץ".

הרבה פעמים חשבתי על הברכות. "המוציא לחם מן הארץ" - את החיטה מוציאים מהארץ - לא לחם. את החיטה טוחנים ונותנים למאפיית אנג'ל והם אלו שאופים את החלות. האם לא מדוייק יותר לברך את מאפיית אנג'ל על החלות הקלועות והמתוקות שהם אפו עבורנו לכבוד שבת?

גם שאר הברכות היו נראות לי לא ממש מדוייקות. על המים למשל, שזה הדבר הכי חשוב בחיים - אפילו כתבו את זה בספר "אגדות המלך שלמה", אבל על המים מברכים ברכה מאד כללית - "שהכל נעשה בדברו".

בקיפולי הפלסטיק השקוף התאספו פירורים שחומים שנפלו מהחלה. אבא היה בוצע את החלה לחתיכות קטנות אחרי הקידוש, מטביל אותם במלחייה - זכר לחורבן, ואנחנו העברנו את פיסות החלה האלו מיד ליד מסביב לשולחן, עד שכולם קיבלו ובירכו.

בסוף הארוחה, האחיות היו פורשות עם אמא ועוזרות לה במטבח, רפאל היה נרדם, אבא היה מתיישב בכורסה שלו ואני נשארתי ליד השולחן. עם הפירורים, הפרחים וטיפות השעווה שזלגו מהנרות וקרשו, הייתי מסמן לעצמי כבישים ומסלולי נסיעה. אגרטל הפרחים סימן בשבילי את עץ התאנה שליד הסיבוב. על מסלולים אלה הייתי נוהג במכונית צעצוע, משמיע קולות בשפתיים, מטה את גופי בסיבוב ומדמיין איך אני נוהג, כמו בטנדר הצהוב של החיידר, נוהג עד שהיה כבה האור.

נוסע בטנדר היהודי עם האריה על ההגה.