הזהרו בבני עניים

מאת שלמה בוקלין

לאבא צום גדליה ולאם תענית אסתר, נולדתי לסגפנות. ידעתי שכל מה שאחסיר בעולם הזה אקבל בעולם הבא.

כשהטלאים במכנסי גרמו לגלי צחוק מקניטים בהפסקות, חשבתי על הפסוק "הזהרו בבני עניים - כי מהם תצא תורה".

הדמעות כאבו מבפנים והגודש דקר בגרון, גם אם התעלמתי מהרשעים של הכיתה בחיוך מעושה.

עמוק בתוך הכיס מוללתי לעצמי פתקים עליהם כתבתי "הזהרו בבני עניים", וכשהפתק היה כבר מקומט ובלוי מהצביטות שלי, שמתי אותו בין הדפים של אחד הסידורים הישנים בערימת הגניזה וכתבתי לעצמי פתק חדש.

בכל פעם שצחקו עלי, סגרתי חזק את האצבעות בתוך הכיס על הפתק. היד כאבה לי אבל עשיתי את עצמי שלא איכפת לי מהם ומהצחוקים שלהם.

אבל אחרי הצהריים על הקישל'ה שלי, בחדר החשוך וכשהדלת סגורה, טיפטפו הדמעות מהעיניים שלי.

ידעתי בלב שהיחידה שיודעת, היחידה שזוכרת והיחידה שמבינה, זו הקישל'ה שלי - שגם היא כבר נעשתה מלוחה מדמעות - לקישל'ה שלי סיפרתי הכל.

הנחמה בעולם הבא היתה בטוחה ומשכנעת, אבל רחוקה. לעומתה הכאב היה ממשי, אתמול, היום וגם מחר.

בסוף היום, כשחזרתי מהתלמוד תורה, רציתי להישאר עם עצמי ושיעזבו אותי במנוחה.

ממול הבית, יורדים שבע מדרגות, עוד שלושים ושניים צעדים באלכסון ומגיעים לעץ התות. היה לו גזע עקום מעט וקל לטפס עליו. ישבתי שם והיה לי טוב להיות לבד.

כמה ענפים מעלי ישב תמיד עורב, הוא לא הפריע לי ואני לא הפרעתי לו - היינו שכנים. הוא היה מטה מעט את ראשו ומביט בי, ואני הסתכלתי עליו חזרה. הרב אמר שלציפורים אין שכל אז לא דיברנו, היינו שכנים שתקנים.

כשהוא לא היה שם דאגתי לו מעט - כמו לשכנים, חשבתי לעצמי אם הוא חושב עלי כשאני לא שם, אפילו אם אין לו שכל.

הבטתי בשקיעה וניסיתי להבין את הקימור של העולם. לא הצלחתי להבין איך משהו שטוח יכול גם להיות בעצם עיגול גדול, ואיך, אם אני למעלה ביום, בלילה, כשאני בצד השני של העולם, למטה, איך אני לא נופל לתוך החושך?

אבא אמר ש"ככה זה".

והרב אמר שזה "הכח של המשיכה".

אמרתי "אאהה", אבל לא הבנתי מילה...

חשבתי, אם זה מושך אותי למטה ואת ההרים זה מושך כלפי מעלה, איך זה שכשאני על ההר בירושלים, זה בכל זאת מושך אותי למטה??

ואם השם יכול לעשות כאלו ניסים מסובכים בקלי קלות, למה דווקא אותי הוא עשה עני?

הייתי צריך ללקט פרוטות. כשעברנו ללמוד בתלמוד תורה נסענו לשם באוטובוס. כרטיס נסיעה עלה שבע עשרה אגורות. כל יום קיבלנו שלושים וחמש אגורות, וביום ששי, כשהיו לי חמש אגורות, הלכנו לקיוסק של עזרא וקנינו לחמניה עם חריף ששרף לי בגרון - אבל לפחות כולם ראו שיש לי כסף.

ובאמת שאהבתי את השם בכל הלב הקטן שלי.

אמרתי כל לילה ברכת שמע לפני שהורדתי את הכיפה והלכתי לישון. סגרתי בכל הכוח והכוונה את העיניים ובירכתי, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחדדדדדדדדדדדד", וידעתי, שבאותו רגע בדיוק ה' מקשיב רק לי.

נטלתי ידיים בדיוק כמו שצריך וכמו שהסבירו לנו, יד ימין ושמאל ימין ושמאל ופעם שלישית ימין ושמאל. גם את הנעליים לבשתי בדיוק בדיוק כמו שצריך. גרב ימין ואחריה גרב שמאל, נעל שמאל ואחריה נעל ימין, כי כתוב "פותח בימין וגומר בימין", ואם אני מתבלבל אז צריך לעשות את הכל מההתחלה.

הנעליים שלי היו קודם הנעליים של ליפא, והרבה פעמים התבלבלתי בין נעל ימין לשמאל. לפעמים, רק באוטובוס שמתי לב שהן הפוכות, אבל התביישתי להסיר נעלים באוטובוס שלא יראו לי את החורים בגרביים. אז רק אחרי התפילה בתלמוד תורה הייתי מצביע למשגיח ואומר לו שיש לי קטיינים - היה לנו סימן, וקטיינים היה פיפי.

כשהיה לנו קקי היינו אומרים "גדויילים" - שלא נצטרך לומר מילים גסות בשיעור, ואז המשגיח היה מוציא כמה פיסות חתוכות של נייר טואלט - מהסוג שהייתי צריך לחתוך בכל ערב שבת - זה היה התפקיד שלי בבית כשחזרתי מהמקווה ולפני כניסת השבת - לחתוך מספיק נייר טואלט לפי הקווים שעל הגליל - מספיק שיהיה לכולם לכל השבת ושאף אחד לא יצטרך לחתוך בעצמו, כי אסור לחתוך נייר בשבת.

הילדים האחרים בכיתה תמיד צחקו כשמישהו אמר "גדויילים" ועיוו את פניהם כמו נגעלים מהריח הרע, תוך שהם שמים אצבעות וסותמים את האף בצחוק, בגלל הריח.

אני אף פעם לא עשיתי "גדויילים" בתלמוד תורה. היה בשירותים ריח חזק של סיגריות שהתלמידים מהישיבה הגדולה היו מעשנים שם, ולפעמים, מאחורי הדלתות הסגורות, אבל שכולם מצליחים לראות מתחת לדלת, היו עומדים קרוב שני תלמידים שהתחבקו ונשמו עמוק.

לא ידעתי מה הם עושים, אבל שאר התלמידים אמרו שאלו דברים מאד גסים, אז רק סידרתי את הנעליים ההפוכות שלי על המדרגות שליד השירותים וחזרתי לכיתה.

רק לא הייתי בטוח אם צריך לסדר את הכל מההתחלה, זה כולל גם ללבוש את הגרביים מחדש או רק לסדר את הנעליים, אבל ידעתי שזו שאלה שטותית לשאול את המשגיח, כי יש להם קושיות ושאלות סבוכות בראש, ואין להם זמן לפתור שאלה של ילד שהתבלבל עם הנעליים. הם הולכים כל הזמן עם היד על המצח ונראים מרוכזים בפסוק כזה או אחר.

גם הנעליים החדשות שקנו לי לראש השנה כבר נעשו קטנות עד הקיץ, כי כף הרגל שלי גדלה.

אבא חתך את החלק של הנעל מעל האצבעות בסכין חדה שאיתה הוא היה חותך רצועות של תפילין כשהוא עזר לדוד אייזינבאך, וכך היה לכף הרגל שלי מקום לגדול עוד, ואמר שזה נראה ממש כמו סנדלים.

הגרביים המתוקנות בלטו החוצה, וכשהרשעים מהכיתה צחקו עלי שוב, סגרתי את האצבעות חזק על הפתק בכיס, אבל בלב שלי כבר רציתי להיות עם הצדיקים בגן עדן.

בפתקים שאמה קיבלה מהמשגיח או מהמלמד בתלמוד תורה, היה כתוב תמיד "נ'י" ליד השם שלי - ראשי תיבות של "נרו יאיר". ידעתי שהכוונה לנר של הנשמה שלי שבוער ומאיר.

בערב שבת, אמא היתה מדליקה תשעה נרות, ידעתי שאחד מהם שלי. שאלתי אותה אם אנשוף ואכבה את הנר שלי, האם אמות מזה? והיא אמרה "חס וחלילה חס ושלום" וש"אסור לדבר כך", ולא ידעתי איזה מהנרות הוא של הנשמה שלי.

היינו תשעה בבית: אבא, אמא, שעייה, שרה, דבורה, פרידה, ליפא, אני, ורפאל התינוק. ידעתי שהנר שלי חייב להיות הנר שלפני האחרון, אבל פמוטי הנרות היו מסודרים באופן מבלבל. היה פמוט אחד מכסף שהחזיק חמישה נרות, פמוט אחד פשוט שהחזיק שני נרות, ושני פמוטים בודדים.

לא הצלחתי לדעת מי מהנרות הוא ראשון ומי האחרון ולא רציתי חלילה לכבות נשמה של מישהו אחר בבית.

פעם אחת, ראש ישיבת עץ-חיים, הישיבה של שעייה - נפטר.

זה קרה ביום ששי. אבא דיבר עם שעייה והשכנים על כך שראש הישיבה היה צדיק גדול והיתה לו זכות למות ביום ששי - כי מי שנפטר ביום ששי לא עובר את חיבוט הקבר, שאלו הם ייסורים נוראיים שהנשמה עוברת תוך כדי שהיא יוצאת מהגוף. אבל בשל קדושת השבת, מי שנפטר ביום ששי, הנשמה עוברת מייד לגן עדן.

וכולם מזדרזים כי צריך לעשות את ההלוויה לפני כניסת השבת והכל באווירה בהולה.

"ילדים לא הולכים להלוויות," גער בי אבי, כשניסיתי להתווכח שיקח אותי איתם.

רציתי להתגנב, אולי אפילו לתוך האוטו הכחול של חברא קדישא, ובתוך כל הבלגן של ערב שבת אצליח להתחבא מתחת לטלית וללחוש לצדיק שיקח אותי איתו לגן עדן. הייתי משוכנע שאם הוא ישמע את כל הצער והסבל שיש לי בחיים, הוא ירחם עלי ויקח אותי לגן עדן.

אבא ושעייה דיברו על כדי החרס. שעייה אמר שהנפטר שומע עד ארבע שעות אחרי הפטירה ואבא אומר שעד ששוברים את כד החרס, אפילו אם עוברת רק חצי שעה, ברגע ששוברים את החרס, הנפטר מפסיק לשמוע.

כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותו זמן, זה אם כבר שברו את כד החרס ואיך אספיק לדבר עם הצדיק לפני שישברו את הכד.

חיים ויוייליק' שוב נכנסו לזרז את אבא ושעייה שימהרו כי ההלוויה כמעט מתחילה. שאלתי את חיים, בזמן שאבא לבש את הפרוטזה שלו, אם כבר שברו את הכד והוא ענה שכבר מזמן... עכשיו רק מלווים את המת.

הבנתי בצער שאין טעם שאתגנב להלוויה, ושלא אצליח ללכת לגן עדן עם הצדיק בלי חיבוט הקבר.

בשבת בכיתי, ובמוצאי שבת כתבתי פתק חדש עם הפסוק "הזהרו בבני עניים..."