ברכת המזון

מאת שלמה בוקלין

ליפא שלי.

אני יושב במשרד שלי. יום ששי היום. עוד יום של תכניות, תזרים מזומנים, צפי מכירות, עלויות מול הכנסות.מכין את התכנית לרבעון הבא שאציג בפני אנשי ההנהלה.מסוג הדברים שהיינו מדברים עליהם והיית גאה בי עבורם, שאני כבר לא במקום ממנו באנו.

הודעת ס.מ.ס בנייד מלורן מספרת לי שהיא דיברה עם דבורה - היא רוצה שאתקשר.

"אחיך במצב לא הכי טוב," היא כותבת, "וזה לא נראה טוב."

"אתקשר חזרה לארץ בשבת בצהרים," אני מתקתק בחזרה ללורן, שתעביר את ההודעה לדבורה. "בארץ יהיה מוצאי שבת ונוכל לדבר עם דבורה."

מה קורה? אני די מודאג... הדאגה מכרסמת בי כל השבת. מה זה יכול להיות? אמנם לא דיברנו כמה חודשים, אתה ואני, אבל זה לא חריג. מאז שהתרחקתי ועזבתי את הארץ לא דיברנו בתכיפות גדולה, וזה לא פגם אף פעם בקירבה ביננו. בכל פעם שנפגשנו מחדש, התחלנו באותו מקום שבו הפסקנו בפעם הקודמת, ולא הרגשנו שעברה שנה או תקופת זמן לא מוגדרת אחרת. שעות על גבי שעות היינו משוחחים, עד שאילוצי החיים היו מפריעים - עד לפעם הבאה.

אז מה כבר יכול היה לקרות שדבורה רוצה שנדבר וזה לא נראה טוב???

בשבת שוחחתי עם דבורה. היא אמרה שאישפזו אותך בבית החולים ואתה במצב של תרדמת.

לאט לאט התקלפה שכבת הזמן, עד שהתקבלה תמונה בהירה. כמו בחקירה הייתי צריך לדלות פיסות מידע ושביבי אינפורמציה מרפי, שסועד אותך עכשיו, ומדבורה. להבין מה עבר עליך בחודשים האחרונים שבהם שמרת על שתיקה, ולא רמזת במילה שהדברים לא הכי טובים.

דיברנו על זה, ואמרתי לך שתמיד אכבד את ההחלטה שלך למות בגיל 50, רק אל תצפה ממני ללחוץ על הדק האקדח. "אין הרבה טעם ועניין בחיים שלי," הסברת באחת השיחות האינסופיות שלנו. והבטחת, יותר לעצמך מאשר לי, שבגיל 50 תפרוש.

לא שחשבתי לרגע שאתה מתבדח, אבל זה היה מסוג הדברים שנוח לאכסן בזכרון האחורי בראש. עד שתגיע לגיל 50 עוד נדבר מן הסתם הרבה פעמים ומיליון דברים ישתנו. החיים הם דבר דינמי, אתה יודע. אבל עכשיו אני מבין לאט שכבר לא נצליח לדבר. כמו קובייה של קרח, אט אט ובהדרגה, מזדחלת ההבנה שכל מה שרציתי לומר לך, כבר לא אספיק. שנינו לא מאמינים בניסים ובתקשורת של נשמות, אז היה שלום אח יקר. איפה אתחיל לספר ולמלא בעבורך את כל השתיקות הארוכות ביננו? כיצד דוחסים חיים שלמים למכתב שאולי יום אחד תתאושש ותקרא? כיצד אסביר לאחרים את עומק הקשר ביננו, את ברית הדמים שנתקשרה ביננו?

אולי אתחיל מאותה פעם שבה חזרתי הביתה ממגן דוד עם יד חבושה. לא היית בבית באותה שבת. זה היה בתקופה שבה עברת לגור בישיבה בבני ברק, ובאת הביתה רק פעם בשבועיים. היית מגיע בימי חמישי בערב ונשאר עד יום ראשון בבוקר, אחרי תפילת שחרית.

כשחזרתי ממגן דוד אדום, שלולית הדם שעל הרצפה כבר הייתה קרושה וכולם ישנו. אבא, כרגיל, ישב על הכורסה, ספר על ברכיו, אך מבטו במקום אחר. רציתי להתקרב אליו, לומר לו שאני אוהב, שאני סולח - אולי הוא יחבק אותי לשנייה קצרה ויאמר לי שגם הוא אוהב אותי. אך מבטו היה חתום, חלול.

רציתי גם לומר לו שאני יודע שהכל היה באשמתי. ילד בן תשע כבר צריך לדעת לבד שצריך לברך לפני האוכל. רציתי להסביר לו שלמדתי את הלקח ויותר זה לא יקרה.

אבל אז אבא אמר לאימי, באידיש, שמחר, בשבת בבוקר, אולי עדיף שלא אלך איתו לבית הכנסת.

היא השיבה שגם לא לחיידר, לכמה ימים כנראה...

הכל החל לפני כניסת השבת. הייתי רעב מתמיד, והחלות על שולחן השבת, אתה יודע איך הן נראות, מעוררות תיאבון מתחת למפית הפרחונית. הבטן שלי השמיעה קרקורים שהתביישתי בהם. כשהתיישבנו סוף סוף לקידוש, החל אבא בוצע את החלה, טובל את החתיכות הקטנות במלחייה ומחלק לכולנו לברכת "המוציא לחם מן הארץ".

באותו ערב שישי, משום מה, לא חיכיתי לתורי. פשוט הושטתי יד לקחת לעצמי חתיכה מהחלה.

הדבר הראשון שראיתי היה המבט של אמא. העיניים שלה נפערו בבהלה. "אוי ווי צים מיינע לייבאן," היא זעקה.

הרגשתי מכה חדה בכף היד שלי, ומעוצמת המכה, היד נחבטה בשולחן. כשהתבוננתי ביד, הכל היה מלא דם. לא חשתי שום כאב. רק שמעתי את הכיסאות מוסטים אחורנית בצרימה. בעיני דבורה עמדו דמעות ורפי החל לבכות.

לפיסת הבשר שנתלשה מידי, מהמזלג שאבא נעץ בה, היה מגע מוזר.

אמא עטפה את היד במגבת ספוגה במים קרים, פקדה על דבורה למזוג לכולם את האוכל ודחפה אותי לכיוון הדלת. "צריך ללכת למגן דוד," היא אמרה. ניסיתי להרגיע אותה, לומר לה שלא כואב לי. אבל המילים לא יצאו לי מהפה. הדם המשיך לטפטף דרך המגבת. עדיין לא כאב לי, אבל משום מה, הרגליים שלי החלו לרעוד.

"תלחץ חזק," אמא פקדה והמשיכה לדחוף אותי החוצה.

אני לא זוכר כמה זמן הלכנו בחושך, ואמא אומרת " שנאאל שנאאל," שאמהר, ורוטנת לעצמה שאילו לא היה שבת, היא הייתה לוקחת מונית.

בדרך ביקשתי ממנה לעצור. הייתה לי בחילה והרגשתי שאני צריך להקיא, אבל לא יצא לי כלום. רק טעם מבחיל של חמיצות עלה בגרוני ויצא דרך האף.

רק כשהאחות במגן דוד ניקתה את הפצע ביוד ירוק, טבול במקל כמו לניקוי אזניים, אבל גדול, היד החלה לשרוף לי. חזק. האחות ביקשה ממני לא להסתכל כשהרופא תפר לי את היד עם חוט שחור ומחט מעוגלת שהוא תפס בפלייר מיוחד, אבל הצצתי בכל זאת. אני חושב שידעתי למה אמא שיקרה לרופא ואמרה לו שנחתכתי כי שיחקתי בסכין, אבל לא אמרתי שום דבר.

בדרך חזרה, היד הייתה כבדה מאוד והיה לי קשה ללכת. הייתי צריך לתמוך עם היד הטובה ביד הכואבת. והדרך הייתה ארוכה.

עד שהגענו הביתה, כבר לא הייתי רעב. רק עייף מאוד.

כמה ימים אחר כך, כשחזרת הביתה ולמראה היד החבושה שאלת מה קרה, פתחתי את התחבושת והראיתי לך את הפצע. נתת לי נשיקה על היד, קרוב קרוב לתפרים, ואמרת את אחד הפסוקים, שלמדת בגמרא:

"משחרב המקדש פרצה טוהרה בישראל - טומאת סכינים חמורה להם משפיכות דמים."