ריח ניחוח לה'

אמא ואני באפלילות החנות, מבחוץ כמעט ולא מצליחים לראות מה קורה בפנים - הכל כל כך חשוך.

בגדים תלויים על קולבים מזדמנים, שקיות ניילון עמוסות עד כדי פקיעה בבגדים משומשים ובלויים, שרוולים מתנופפים משמלה תלויה מעל משקוף הכניסה לחנות, שמלה פרחונית שדהתה, ג'קט קטיפה משופשף בצווארון שאיבד את כל שארית הבד שנשאר במרפקים, לוקח המון זמן בתוך החנות עד שהעין מתרגלת לאור הקלוש, ובאוויר עומד ריח חריף וחזק של נפטלין, כדורים לבנים קטנים תחובים לגרביים ישנות מפוזרים בכל פינה בחנות.

אמא רצתה שאבוא איתה לקניות בשוק הישן של מאה שערים, שאצא לנשום מעט אוויר צח - ונתנה לי להריח נפטלין.

או אולי היא לא רצתה שאשאר עם אבא לבד.

יצאתי החוצה, קרוב לכניסה עמדו שתי נשים עסוקות בשיחה בטלה, גרביונים חומות עבות מטפסות מנעל מגושמת שחורה וכבדה, מכסים רגל עבה, שמלה מבד עבה ומעיל שבקושי נרכס מעל הכרס ועולה מכסה עד הצוואר, הפרצוף הסתמי ממשיך להניע שפתים שקוע בדיבור שאיני שומע, ומעל לפרצוף פיאה מהודקת במטפחת חונקת.

אני יושב על ארגז תפוזים עשוי רצועות עץ מלופפים יחד בחוט ברזל מחליד בפינות, העץ חורק וגונח בכל פעם שאני מחליף מעט את כובד משקלי מצד אחד לשני וחזרה.

בהמשך הסימטא, אני רואה ממקום מושבי את החנות של רע'ב שיממע'ן השוחט, אין תרנגולות באטליז שלו היום, רק נתחי בשר עצומים תלויים על אנקולים עבים, בתוך מקרר עם קירות מזכוכית. האנקולים קורעים בבשר מהמשקל ובכל פעם רע'ב שיממע'ן חותך חלק ללקוחות.

בישיבה אנחנו עוסקים עכשיו במסכת זבחים.

חושב על הקרבנות שהיו נוהגים להקריב בבית המקדש והמחשבות שלי מתרוצצות ממקום למקום. במקום ללמוד דברים חשובים ומעניינים כמו בכל הספרים שבספריה, אנחנו עסוקים בדיני קרבנות.

ממילא אף אחד מאיתנו - אחרי שיבוא המשיח ויבנו את בית המקדש ויחזרו להקריב קרבנות - אף אחד מאיתנו לא יצטרך לשחוט באופן אישי את הקרבן שלו, אבל זה חשוב ללמוד.

כל שנה תלמידים לומדים את החלק הזה בגמרא המשגיח אומר, זה חלק מתכנית הלימודים.

אני זוכר בדיוק את הפסוקים מספר במדבר עם כל החוקים על הקרבת הקרבנות, הזלפת הדם על קרנות המזבח. קרבן שלמים, קרבן עולה, קרבן חטאת, קרבן אשם וקרבן תמיד. ריח ניחוח לה'.

עוד ועוד דם וקרבנות כי ה' אוהב את ריח הדם. כל כמה פסוקים כתוב - ריח ניחוח לה'.

ואני ממש סולד מריח הדם. לא אהבתי את שחיטת התרנגולים לפני יום כיפור. לא אוהב את ריח המלח העבה והחמוץ שאמא מפזרת על העוף על מנת להכשיר אותו לפני שהיא שמה אותו במרק העוף של ערב שבת. לא אוהב כמעט לאכול בשר בכלל.

גם לא גיהקטע לייבר - כבד עם המון מלח - להוציא ממנו את הדם - שנצלה על האש ואחר כך אמא היתה מועכת אותו עם מזלג ומוסיפה בצל.

הראש שלי חוזר לחשוב על גברת הופמן. תמיד כל כך מעניין בספריה של בית העם, לפחות 4 ספרים בשבוע אני מצליח לקרוא ואני מבין בעצב שבחיים לא אצליח לקרוא את כולם. גברת הופמן אומרת שיש מעל 20 אלף ספרים רשומים אצלה בספריה.

לא כולם כמובן מעניינים אותי, ויש גם המון ספרים באנגלית שלא מתורגמים לעברית שבחיים לא אצליח לקרוא כי אני עסוק כח הזמן בללמוד על קרבנות. אבל לא אצליח לקרוא את כל הספרים שיש כי אין מספיק ימים בחיים.

לפעמים, היא נותנת לי ספר שאני רק מביט בתמונות. כמו באותה פעם שהיא נתנה לי ספר על שבטים באפריקה ובברזיל והנשים הולכות שם ערומות כל הזמן. בתחילה חשבתי שאלו אנשים גסים ולא מוסריים בכלל, אבל הם לא מקריבים שום קרבן ולא הורגים חיות סתם כי השם שלהם אוהב את ריח הדם על המזבח.

גברת הופמן לא שמה לב בהתחלה שאני מסמיק שאני רואה את התמונות האלו וכששאלה אם ארצה לקחת את הספר הביתה ועניתי שלא מרשים לי להביא הביתה ספר עם תמונות תועבה שכאלו, היה נראה שהיא עצמה היתה נבוכה מכך שהיא ביישה אותי, היא התנצלה ותחבה את הספר לתחתית הערימה עם סומק בלחיים.

אני ממשיך להתנדנד על ארגז התפוזים שמול חנות הבגדים המשומשים. בתנועות אגן מעגליות אני מעביר את שיווי המשקל שלך מרגל לרגל מצד לצד ורצועות העץ הדקות גונחות תחתי, וממשיך לחשוב על כל החיות המסכנות שנשחטות, כבשים ואיילים , תיישים וטלאים, ודם, המון דם, בכל מקום דם.

את כל בעלי החיים הללו צריך לשחוט כי זה מצווה - והרב סיפר לנו פעם שאותם חיות שמחו להיות מועלים לקרבן, האדם המקריב צריך להחזיק את הידיים חזק על ראש החיה וכך העוונות מהאדם עוברות לבעל החיים.

הרמב'ם הסביר שחלק מעבודת הקרבנות באה על מנת למנוע מאנשים להקריב את ילדיהם, כמו בסיפור עקידת יצחק. גם שם ה' רצה קרבן את בנו יחידו אשר אהב - את יצחק ולבסוף הסתפק באייל בעל קרניים ממנו עושים שופר, להזכיר את עקידת יצחק.

וגם התמונות של הדם על הקירות ביד ושם - גם להם קוראים קורבנות.

הרב מסביר שאת היונים לא שוחטים, הכהן מגדל צפורן חדה ומולק את צווארם וגם שם הוא מתיז את הדם על קרנות המזבח.

זה עושה לי קוועץ' בבטן כל התזות הדם האלו. איך השם יכול להיות רחום וחנון ולשפוך כל כך הרבה דם? ואני ממש שומע אותן פועות כשאני מדמיין איך מושכים אותן אל המזבח. הרב אמר שבעלי החיים שמחים להיות קרבן , וגברת הופמן אומרת שאין דבר כזה. כל החיות רוצות ומנסות בכל הכח לחיות.

אף אחד לא רוצה למות. גם אני כבר הרבה זמן לא רציתי למות.

אימי יוצאת מהחנות, היא מצאה לי חולצה כמעט חדשה. רק לתקן שני כפתורים וזה כמעט כמו חדש היא אמרה, רק טיפה לסדר את הצווארון, נראה שהיא מרוצה מהמציאה שלה.

ואני לא יכול לסלק את החיות המסכנות מהראש, על הדם שניתז מגרון הציפור שהכהן מלק את ראשה, והתיז את הדם על קרנות המזבח ריח ניחוח לה'.