ברוך שפינוזה - המפורסם שבין היוצאים בשאלה

ברוך שפינוזה

סבו ואביו של שפינוזה היו אנוסים ממוצא פורטוגלי-ספרדי, ששבו בגלוי ליהדותם בהגיעם אל קהילת אמסטרדם שבהולנד, לאחר שמדינה זו התמרדה נגד שעבודה לספרד. אביו, מיכאל ד'אספינוזה, נעשה באמסטרדם לסוחר אמיד ולאחד מנכבדי הקהילה, אך הוא נפטר בהיות בנו צעיר לימים.

ברוך, שנקרא גם בשם הלטיני "בנדיקטוס" ("ברוך" בלטינית), נחשב לעילוי בצעירותו והיה בקי בתנ"ך ובתלמוד ובכתבי הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, כגון הרמב"ם ור' חסדאי קרשקש. הוא למד גם לטינית ויונית, מתמטיקה ומדעים והתוודע להגותו הפילוסופית של הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט.

כמוהו כדקרט היה שפינוזה פילוסוף רציונליסט, כלומר הוגה דעות המבסס את הגותו על ההגיון ובונה את תורתו, צעד אחר צעד, על שורה של היקשים לוגיים. בכך שימש לו דוגמה ומופת ספרו של אוקלידס "גיאומטריה", שבו בנה המתמטיקאי היווני את תורתו נדבך אחר נדבך על שורה של אקסיומות.

הכפירה והחרם

שפינוזה בחן לאור השכל וההגיון את העולם ואת המהויות המטפיסיות שבו, את התנ"ך ואת תפיסת הדת היהודית שהיתה מקובלת בקהילתו, והגיע למסקנות שהיו מרחיקות לכת בדורו. הוא ביקש להוכיח שהתנ"ך אינו פרי התגלות אלוהית, והטיל ספק במסורת המייחסת את כתיבת חמשת חומשי התורה למשה רבנו; יתר על כן, הוא סבר שיש לשפוט את תורת משה וחוקיה על פי השכל הישר וקבע שלחוקים אלה אין יתרון על "חוק הטבע". שפינוזה לא האמין שהניסים המתוארים בתנ"ך התרחשו בדרך על-טבעית, וטען שאפשר להסבירם הסבר רציונלי.

רבני אמסטרדם ראו בדעותיו אלה כפירה בעיקר וחששו מפני התפשטותן; הם טענו ששפינוזה עבר בפומבי על מצוות היהדות, ובשנת 1656 הכריזו עליו חרם, קללו אותו ונידוהו ואסרו על חברי הקהילה לבוא עימו במגע.

שפינוזה עזב את עירו, התרועע עם משכילים נוצריים והתפרנס למחייתו בעיירה רינסבורג כלטש עדשות למשקפיים, ולראשוני הטלסקופים והמיקרוסקופים, המתקנים המדעיים-אופטיים שהחלו להתפתח באותם ימים.

לאחר שנים שב שפינוזה לאמסטרדם, אך בשנת 1664 עבר לפרבר של האג, וב-1670 להאג עצמה, שם חי עד מותו. הוא מת בעודו במיטב שנותיו משחפת, שהוחמרה עקב אבק הזכוכית שחדר למערכת הנשימה שלו בעת ליטוש העדשות.

תורתו של שפינוזה

בשנת 1670 הופיע בעילום שם בלטינית (השפה שבה נכתבו רוב ספריו) חיבורו "מסכת תיאולוגית מדינית", שבו קרא לכינון חופש המחשבה וחופש הדת.

גם בדורו וגם בדורות הבאים הואשם שפינוזה באתיאיזם, כלומר בכפירה בקיומו של האל, אך אשמה זו סילפה את תורתו סילוף גס. שפינוזה לא היה אתיאיסט, אלא פנתאיסט, כלומר מי שרואה את האל כמהות אימננטית, המצויה בכל, ולא כמהות על-טבעית, טרנסצדנטלית, שמעל ומעבר למציאות ולכל מה שקיים בעולם.

אלוהים, לפי תורתו של שפינוזה, איננו ישות המכוונת את מהלך הדברים מחוץ, אלא סיבת הדברים, המצוייה בהם ונובעת מתוכם.

בספרו הגדול "תורת המידות" ("אתיקה") שנדפס רק לאחר מותו, ביקש שפינוזה להשתית את המוסר על "אהבת האל השכלית": מי שתופס בשכלו את מהות האל - אוהב אותו, ומתוך אהבתו לאל הוא מסוגל לכבוש את יצרו ולסגל לו את המידות הטובות, כלומר את ההתנהגות המוסרית הנאותה.