למה אני יותר טוב מבנאדם אחר? בגלל שאני יהודי?

אבישי (השם שונה כדי לשמור על פרטיותו של הכותב) שלח לנו את תקציר קורות חייו. הסיפור נשלח לפני מספר חדשים ומאז אבישי סיים תיכון ונמצא לפני גיוס.

הסיפור שלי מתחיל בגיל שלוש לערך. אבי חזר בתשובה (יש לציין שאמי היא מסורתית ולא מגדירה את עצמה דתייה), עברנו ליישוב מרוחק במרכז הארץ ולאחר תקופה קצרה מצאנו את עצמנו בעיר בני ברק. עד אז גרנו במרכז תל אביב ולא היה להורי קשר מיוחד עם הדת.

מגיל שלוש אני נמצא במסגרת דתית (יחד עם שני אחיי הבוגרים ממני). התחלתי ללמוד בגן חרדי בבני ברק והייתי דתי לכל דבר ועניין, למרות שתמיד הסתכלו עלינו בעין "לא טובה" משום שהיינו חוזרים בתשובה. לאחר שלמדתי בגן עברתי לבית ספר דתי-לאומי משום שאמי התעקשה על כך ואמרה לאבי ששני אחיי הבוגרים סיימו בתי ספר חרדיים.

בבית הספר בו למדתי בבני ברק הייתה שאיפה לרכישת השכלה מודרנית מתקדמת תוך שילוב תורה והלכה. אצל דתיים לאומיים וחרדים יש הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות, כך שבמשך 12 שנה לא היה לי קשר ממשי עם בת (רוב רובם של החרדים אינם נמצאים בקשרים כאלו או אחרים עם בני המין השני, למרות שתנועות כמו "בני עקיבא" כן מקדמות קשר כזה). בקיצור, עברתי לבית ספר דתי לאומי ושם התחילה להציק לי השאלה: למה אני יותר טוב מבנאדם אחר? בגלל שאני יהודי? זה הציק לי כי באמת לא הבנתי את זה.

כשהייתי בכיתה ו', ביום השואה המורה העלתה דיון על האידיאולוגיה הנאצית והסבירה שהנאצים ראו ביהודים זן נחות, משחיתי תרבות והחלק הרע של העולם. בשלב זה התחלתי להבין קצת יותר ושאלתי את המורה "למה כתוב בתורה להרוג כל זכר עמלק אפילו אם מדובר בילד קטן וחף מפשע שלא עשה דבר?" המורה השיבה לי שאותם אנשים (עמלקים) היו חסרי מוסר וגם הבנים שלהם חסרי מוסר. אמרתי למורה: "מאיפה לך לדעת אם הילד שלו חסר מוסר? ומה ההבדל בין מה שעשינו לעמלק לבין מה שהנאצים עשו ליהודים?" עוד שאלתי אותה למה ישנם את כל החוקים האלה שמפלים בין יהודים לגויים.

בגיל 13 "חיללתי שבת" לראשונה. בהתחלה הייתה לי הרגשה כאילו עשיתי דבר "אסור" אבל תחושה זו עברה עם הזמן.

כבר מגיל קטן הייתה לי בעיה עם המוסר של הדת היהודית ("ברוך שלא עשני אישה \ גוי", "מחה תמחה את זכר עמלק" ועוד).

בגיל 12 התחלתי ללמוד בכיתה ז' בתיכון דתי "נחשב" בצפון תל אביב, שם פגשתי בנות לראשונה (זה היה הלם בשבילי) ומהר מאוד הבנתי שבית ספר דתי זה לא... למרות שהמחנך שלי היה רב, הוא אמר לנו שיש הרבה חילונים שלומדים כאן. כיום שליש מבית הספר חילוני.

בגיל 13 "חיללתי שבת" לראשונה. בהתחלה הייתה לי הרגשה כאילו עשיתי דבר "אסור" אבל תחושה זו עברה עם הזמן. שנה לאחר מכן באתי עם הרבה שאלות לאבי על הדת והוא אמר לי שצריך להאמין וזהו. זה לא סיפק אותי!

הודעתי לאבא שלי בריש גלי שאני חילוני ולא רואה את עצמי דתי, הוא אמר לי שאם אמא שלי לא הייתה מגנה עליי הוא היה זורק אותי מהבית. במשך 4 שנים היו לי אינספור חיכוכים עם אבא שלי, שכללו צעקות, איומים וטריקות דלת. כשהייתי בגיל 16 אחי הגדול היה בן 18 והוא נחשב לדתי "חזק" בגלל בקיאותו בגמרא ובתנ"ך. דווקא הוא חזר בשאלה באופן מפתיע ויצא לי לשוחח איתו ארוכות על מדע ותפיסת החיים בראייה מדעית והתחלתי לתפוס שאין אלוהים (לפני זה הייתי בטוח שיש אלוהים, אבל לא היתה מתאימה לי כל דרך החיים של הדת). אחי התחיל ללמוד משפטים במסגרת העתודה (הייתה לו תעודת בגרות, בתיכון הוא עבר לישיבה תיכונית), ואז החל הסיוט של אבא שלי: שלושת הבנים שלו מודיעים לו שהם לא מאמינים באלוהים. אמא שלי לא התנגדה ובזכותה אני יכול להגיד שהייתה לי לגיטימציה להתרחק מהדת.

כיום אני בן 18, באמצע כיתה י"ב באותו בית ספר "דתי", לומד גמרא ותנ"ך ברמה של 5 יחידות (בין השאר לומדים גם פיזיקה, מתימטיקה, אנגלית, ביולוגיה וכימיה), ולא מבין מה זה מעניין אותי אם בערבי פסחים נוטלים ידיים כך או אחרת.