"מצוות 'עונתה' עם אשה בהריון יוצרת נשמות של גרים"
או
"חוכמת התורה עולה על חוכמת המדע ואף מקדימה אותה"

כשהייתי בן 17 שכנעו אותי מספר חברים (שהיו אז בתהליכי חזרה בתשובה, וחלקם חזרו לעולמנו) ללכת לשיעור תורה. "מעניין שם", אמרו לי, "כדאי לך לשמוע, ואין לך מה להפסיד". גם אמרו לי, שהרבנים ישיבו לי על כל השאלות, אם יהיו לי כאלה, כך שמתוך סקרנות החלטתי ללכת אתם. ראיתי זאת כאתגר מעניין, כך סברתי אז. לאחר הביקור הראשון התחלתי לבוא לשיעורי-תורה יותר ויותר. הרבנים הסבירו והדגישו כמה שהקב"ה הוא טוב, וכי הוא ברא את כל העולם רק בשבילנו, והראו לנו דברי חוכמה רבים המצויים בתנ"ך ובתלמוד. לאט לאט מצאתי את עצמי הולך בקביעות לשיעורי תורה שלוש פעמים בשבוע, ובכל יום שישי לעונג שבת.

בחודשים הראשונים שהייתי שם הרבנים לא דיברו על שום עניינים מדעיים או לוגיים, אלא אך ורק על אמונה, ועל מחויבותנו לקיים את המצוות שניתנו מידי בורא עולם - לטובתנו - על מנת שנקבל שכר, וחלילה לא על מנת להקשות לנו את החיים או להגביל אותנו - הכל משום ש"הקב"ה הוא טוב ומדרכו של הטוב להיטיב"... הרבנים הציגו את המצוות באמת כמו מתנה משמיים...

אז כבר הלכתי רוב הזמן עם כיפה, וגם התחלתי לנסות לשמור שבת, אבל משום מה מעולם לא הצלחתי לשמור שבת: למרות שהייתי הולך עם כיפה עדיין הייתי רגיל לאורח חיי החילוני, שכלל יציאות לבילוי ביום שישי, טלוויזיה, חבר'ה, טלפון, על האש וכו'. באמת ניסיתי לשמור שבת, אבל בכל פעם (במשך חודשיים כמעט) כשלתי בדבר אחר: לפעמים בהדלקת אור, לפעמים בכל זאת יצאתי בימי שישי, למרות שהשתדלתי להעביר את הבילויים למוצ"ש. חברתי היתה מתקשרת והייתי עונה לה, ולעיתים גם הייתי נוסע בשבת.

למרות כישלונותי לשמור את השבת, הרבנים תמיד עודדו אותי והסבירו לי, שאי-אפשר להתחיל לשמור שבת מיד, ומשום שאני עושה השתדלות, הקב"ה יסייע בידי עד שאצליח. לאחר חודשיים של ניסיונות כאלה כבר נמאס לי לנסות. זכרתי שלימדו אותי שהמצוות הן מתנה, ושכל מצווה שכרה לצידה, ואמרתי לעצמי שיש עוד המון מצוות שאוכל לשמור ולקבל את שכרן, וכי לא נורא אם כשלתי באחת, וכי עדיין יש עוד הרבה מצוות שאוכל ליהנות מהן. הייתי כבר מתפלל פעמיים ביום (מנחה וערבית - שחרית לא התפללתי, כי היה קשה לי לקום מוקדם), שמרתי כשרות, הלכתי עם כיפה, הנחתי תפילין, למדתי תורה, וכו' - הרגשתי שאני ממלא את חיי במצוות ושאין לי ממה לדאוג.

יום אחד דיברו בשיעור על איסור הוצאת זרע לבטלה, והרב אמר שפעולה זו מקבילה לרצח, משום שתפקידו של הזרע הוא להפרות את האשה ולהביא ילד לעולם, ומניעה מילד לבוא לעולם כמוה כרציחתו. כאן מצאתי לראשונה חוסר היגיון, והתעורר בי הספק הראשון באמיתות הדת, משום שע"פ ההיגיון לא ניתן להרוג את מה שאינו חי.

כאן הקשיתי ושאלתי את הרב: מדוע אסורה הוצאת זרע לבטלה, שהרי הזרע אינו תינוק ואינו עובר, ועדיין אין בו חיים, שכן נזכרתי בשיעור הקודם, בו הרב דיבר על השותפים ביצירת האדם - האב האם והקב"ה, ואמר: האב והאם שותפים ביצירת הגוף, ואילו הקב"ה נותן את הנשמה. ואז אמרתי לרב, שהזרע לא מקבל נשמה מבלי שיתחבר עם הביצית, וכי שותף אחד בלבד (האב) אינו יכול ליצור אדם, אלא רק שלושת השותפים גם יחד. בהוצאת זרע מגופי אינני הורג דבר, משום שבזרע לבדו אין חיים, כי הזרע לא קיבל נשמה.

הרב השיב לי, שאמנם בזרע אין חיים, אבל קיים בו הפוטנציאל ליצירת חיים, ועל כן האיסור. באותו הרגע אמנם קיבלתי את טיעונו, אבל לאחר מכן נזכרתי שלמדתי על חובת הבעל כלפי אשתו - "שארה כסותה ועונתה", עונתה - פירושה קיום יחסי מין. אז שאלתי את הרב: האם בזמן שאשה נמצאת בהריון מותר לקיים עמה יחסי מין? (שהרי בזמן היותה בהיריון היא לא יכולה להיכנס שוב להיריון, אבל בכל זאת הבעל מחויב בעונתה). הרב ענה לי, שאכן מותר לקיים יחסי-מין עם אשה בהיריון. אז המשכתי ושאלתי אותו: כיצד יתכן שמותר למנוע מזרע פוטנציאלי להביא ילד ו"לרצוח" אותו. על כך ענה לי הרב, שהקב"ה כבר דאג לכך, ומצוות "עונתה" עם אשה בהיריון יוצרת נשמות של גרים, כך שבכל פעם שבעל יהודי מקיים מצווה זו עם אשתו שבהיריון גר מסוים מקבל נשמה של יהודי.

עשיתי חשבון פשוט ויצא לי, שאם בעל יהודי מקיים עם אשתו שבהיריון יחסי מין פעם בשבוע, הרי שעד ללידת הילד התגיירו 40 גויים, כלומר על כל ילד יהודי שנולד צריכים להיות 40 מתגיירים, והרי בפועל כמות המתגיירים נמוכה בהרבה מכמות הילדים היהודים שנולדים! שאלתי את הרב כיצד יתכן הדבר, והוא ענה לי, שעל מנת להתגייר צריך זכות משמיים, ומעטים הם הגויים שיש להם זכות להתגייר.

אלא שעדיין נשארה הבעיה המספרית, כי הרב אמר שבכל קיום יחסי-מין של יהודי עם אשתו ההרה נוצרת נשמה של גר, ואני התעקשתי לקבל תשובה יותר משכנעת, ואז הרב אמר לי, שאם ברצוני לחקור את הנושא לעומקו עלי ללמוד יותר תורה, וכדאי גם שאלך לישיבה, ואם אלמד הרבה אמצא את התשובה, והעלה את הטיעון "הפוך בה והפוך בה וכולה בה", ובינתיים הוא ימשיך את השיעור.

בשלב זה הפסקתי להתווכח איתו, וחשבתי: אם רב שמלמד אותי הוא תלמיד ישיבה, והוא עצמו אינו יודע לענות על שאלתי, כנראה שמעולם לא למד את התשובה למרות שהוא למד בישיבה. אם כך - אז מה יעזור לי אם אלך לישיבה?

המשכתי לבוא לשיעורים אך עדיין היו בי ספקות. בשיעור אחר, על הלכות-שבת, הסביר הרב מדוע אסור להדליק אור בשבת ואמר, כי החשמל הוא ניצוצות של אש, ואיסור הדלקת אור נובע על כן מאיסור הדלקת אש. הקשיתי ואמרתי, שהניצוץ אינו אש אלא רק בעל פוטנציאל ליצירת אש, והאיסור הוא על הדלקת אש ולא על פוטנציאל לאש. הרב השיב שזהו סייג לתורה, ובכך שאנחנו נמנעים מהניצוץ אנחנו נמנעים מן האש. אז נזכרתי, שגם בגוף האדם יש חשמל, וניצוצות חשמליים ישנם גם בפעילות השרירים בגוף האדם, וכן גם חשמל סטטי בשערות. ואז שאלתי את הרב: אם הניצוץ אסור - מדוע מותר לזוז בשבת? שהרי פעילות השרירים בגוף יוצרת ניצוצות, וגם מדוע מותר ללמוד תורה בשבת, שכן יש חשמל בפעילות המוח, ומדוע מותר לגעת בשערות, שהרי החיכוך עם המטען הסטטי בשערות גם כן יוצר ניצוצות מיקרוסקופיים.

הרב ענה, שמדובר ביצירת ניצוצות חדשים ולא באלו הקיימים ממילא, כפי שמותר להדליק אש לפני שבת ולהשאירה דולקת עד מוצאי שבת.

לא קיבלתי את התשובה, משום שעצם יצירת החיכוך עם השיער יוצרת ניצוצות, ושאלתי ומה בנוגע להדלקת רדיו לפני שבת וכיבויו במוצאי שבת. הרב אמר שהדבר מותר כל עוד לא משנים את הווליום בשבת. שאלתי אז מדוע אסור לשנות את הווליום, והרב השיב ששינוי הווליום משנה את התצרוכת החשמלית של הרדיו, וכך יוצר ניצוצות חדשים (או מכבה קיימים במקרה של הנמכה) וזהו האיסור.

הדבר נשמע לי שטותי לחלוטין, משום שמשכו של ניצוץ הוא מאיות השנייה, ובכל משך פעילותו של הרדיו נוצרים כל הזמן ניצוצות חדשים לפי שיטה זו (אינני תומך בתאוריית הניצוצות, אלא מפריך את טענת הרב בנוגע אליהם). כמו כן מותר גם להדליק אור לפני כניסת השבת ולכבותו במוצ"ש, אך גם כאן ניצוצות חדשים ימשיכו להיווצר כל הזמן לפי שיטה זו. גם נזכרתי שבנורת החשמל שורר למעשה ואקום, ולכן אין בנורה פוטנציאל ליצירת אש, כי אש אינה מתקיימת ללא חמצן.

אמרתי זאת לרב ותשובתו היתה, שזהו סייג שקבעו חכמים, ועלינו לכבדו גם אם אין אש (וגם לא יכולה להיווצר על פי חוקי הפיסיקה במקרה זה). שאלתי מדוע עלינו לפעול על פי סייגים שנקבעו על ידי חכמים שלא ידעו פיסיקה - תשובתו של הרב היתה, שהם היו חכמים בתורה, ושחוכמת התורה עולה על חוכמת המדע ואף מקדימה אותה. כמובן שאז כבר לא הסכמתי איתו לחלוטין, והרגשתי לגמרי שלם עם עצמי בכך שאני מדליק אור, שומע מוסיקה ונוסע בשבת.

בשיעור אחר, שדן בכשרות, אמר הרב שנאסר עלינו לאכול את הבהמות הטמאות משום טבען, וכי כל מה שאדם אוכל עשוי להשפיע על נפשו ועל אופיו. כדוגמא הביא את החיות הטורפות ואמר, שהן אכזריות, ולנו אסור לאוכלן כדי שלא נהפוך לאכזרים. זה היה הדבר המגוחך ביותר ששמעתי מאז התחלתי ללכת לשיעורי תורה, משום שהחיות הטורפות אינן אכזריות, הן טורפות רק ע"מ לשרוד, ואוכלות כדי לחיות, כי זהו תפקידן במעגל המזון בטבע, ואין בכך שום אכזריות אלא יצר הישרדות. לא זו בלבד, אלא שגם בני האדם טורפים ואוכלים בשר, וזה איננו חטא.

הזכרתי לרב שגם בני האדם טורפים, שהתורה מתירה לנו לאכול בשר, ושאלתי מדוע כאשר אדם הורג בעלי חיים ואוכלן אין התורה מכנה זאת אכזריות, ואילו את החיות הטורפות הוא מכנה אכזריות. הרב אמר שעד תקופת המבול לא הותר לבני אדם לאכול בעלי חיים. שאלתי מדוע, והרב ענה שבזמן שנוח ובני משפחתו שהו בתיבה נגמר המזון הצומח, אך בעלי החיים שבתיבה התרבו, ועל מנת שלא יגוועו כולם ברעב הותרה אכילת בשר, ומאז בני אדם אוכלים גם בעלי חיים. שאלתי - אם כך - מדוע לא הוגבל ההיתר רק לתקופת השהייה בתיבה ובוטל לאחר מכן? ואז ענה הרב, שבני האדם בתיבה התרגלו לאכול בעלי חיים ומשום כך הם לא יכלו לעמוד באיסור לאחר מכן.

טענה זו נשמעה לי מטופשת בדיוק כמו הטענה, שאדם שהיה חילוני במשך שנים רבות לא יוכל להפוך לדתי כי התרגל לחילוניותו, ועובדה היא שישנם חוזרים בתשובה רבים, או הטענה שאדם שהיה דתי במשך שנים רבות לא יוכל להפוך לחילוני, אך עובדה היא שרבים מאד חוזרים בשאלה. לכן טענה זו של הרב היתה מגוחכת. בנוסף לכך - ע"פ התורה הבל היה רועה צאן, אז מעניין מה הוא עשה עם הכבשים? שיחק איתן פוקר או גידל אותן למאכל?!

לאחר מכן חזרתי לאכול כל מה שחפצה נפשי, בדיוק כפי שנהגתי לפני שהתחלתי לחזור בתשובה, אבל המשכתי לבוא לשיעורי התורה. בינתיים שמעתי גם דברים מגוחכים אחרים, כגון שקנה הנשימה מתפצל לשלושה חלקים - אחד לריאות, אחד ללב ואחד לכבד (איזו שטות!), שכינים נוצרות מזיעת אדם (ביולוגיה תורנית מתקדמת ביותר) ושהשמש היא הגפרור שמדליקים איתו את הגיהנום, ולא רק זה אלא שגן העדן והגיהנום הם אותו המקום, אך הצדיקים נהנים והרשעים סובלים. מעניין ממה נהנים הצדיקים בחום של כמה מיליוני (אם לא מיליארדי) מעלות? אולי כולם שם הספיקו להפוך לגאזים אצילים...

בשלב זה כבר חזרתי לגמרי בשאלה. הורדתי את הכיפה (במחשבה שנייה הכיפה היא באמת מחסום למחשבה!) ובאתי לשיעורים רק בשביל הבידור. אחרי שעשיתי טירונות והלכתי ללמוד בכיתה י"ג (וי"ד לאחר מכן) כבר הפסקתי לבוא לשיעורים, כי הייתי משוכנע ששמעתי הכל, ואיבדתי בהם כל עניין. כך הפכתי לחילוני יותר מוחלט ממה שהייתי קודם, אם כי אני מאמין בקיומו של אלוהים: הוא בוודאי יושב לו בשמיים וצוחק מכל השטויות שממציאים הדתיים ושואל את עצמו: מדוע הם מסבכים כל-כך את חייהם, ועושים דברים שאף פעם לא ביקשתי מהם... הוא בוודאי גם כועס עליהם על כך שהם אומרים דברים בשמו וכותבים דברים בשמו, אך בסה"כ אני חושב שהוא צופה בהם מלמעלה כבהצגת תיאטרון.

זה הסיפור שלי. אשמח אם תפרסמו אותו באתר חופש.

בברכה,

אלון