החלום

1992: הישוב צורן נוסד כחלק מ"פרוייקט הכוכבים", באמצעות הקצאת קרקע למספר עמותות וחברות משכנות. ההקמה והפיתוח באחריות המועצה האזורית לב השרון וחברת "ערים".

1994: אכלוס. המתיישבים בצורן: בני מושבים מהסביבה, עירוניים ששאפו לשיפור באיכות החיים ועולים חדשים, יוצרים חברה בריאה ותוססת, המשלבת בהצלחה רבה חילונים לצד דתיים, ותושבים וותיקים לצד עולים חדשים. התושבים נאחזו בקרקע, בעמל כפיהם זרעו ושתלו, ופיתחו את סביבתם. עם הקמתו סבל הישוב ממכה של גניבת מכוניות ופריצה לבתים - שמוגרו במידה רבה עם הקמת משמר אזרחי. בישוב פועלים שני בתי כנסת במבנים זמניים, האחד "תימני והשני "כללי". בתי הכנסת משרתים את כלל האוכלוסייה (בר מצווה, חגי ישראל, עליה לתורה) וביום יום את הציבור הדתי הקטן (מעל 90% מהתושבים חילוניים).

נובמבר 1997: הוקמה מועצה מקומית עצמאית, ממונה ע"י שר הפנים עד לעריכת בחירות בישוב במועד בלתי ידוע. לראש המועצה מונה מר יצחק אגסי, המתגורר בירושלים.

סוף 1997: הסימנים הראשונים לכוונות החרדים להשתלט על צורן. בבית הכנסת בצורן החל לפעול "כולל". מאחר ותושבי צורן עמלים לפרנסתם, יוצאים מדי בוקר לעבודתם ואין בה אברכים, ייבאו מייסדי ה"כולל" אברכים מישובים אחרים. אלה מגיעים לישוב בהסעות שהועמדו לרשותם, ומנצלים את בית הכנסת שהועמד לרשותם ללימוד תורה ופעילות של החזרה בתשובה.

מרץ 1998: מוקם גן ילדים פרטי חרדי בתוך בית מגורים בישוב (ברחוב ההדרים 117) הגן שצופף כ-25 ילדים בתוך דירה קטנה בת 65 מ"ר "הוצע" לכלל התושבים תוך שהוא מושך אליו בעקבות המחיר הנמוך גם ילדים להורים חילוניים. "שכר הלימוד" בגן עומד על כמחצית מ"שכר הלימוד" בגנים הפרטיים האחרים שפועלים בצורן. מפעילי הגן עושים ככל יכלתם למשוך אליו גם ילדים למשפחות שאינן חרדיות. ידוע על משפחה חילונית שפנתה למח' הרווחה במועצה בבקשה לסיוע ולאחר שמח' הרווחה הסדירה לה מקום בגן ילדים במחיר מופחת פנו אל המשפחה מפעילי הגן החרדי והציעו לה לרשום את הילד לגן החרדי במחיר זול יותר.

יוני 1998: לקראת סוף שנת הלימודים וחופשת הקיץ החלו לשפץ את המבנה בו שכן גן הילדים החרדי ולהכין בקומה השניה שבו מעון לילדים עד גיל שנה. בכוונת המפעילים לרכז במקום פעילות של כ- 50 ילדים. המחיר הנמוך אמור למשוך למקום גם ילדים להורים חילוניים.

יולי 1998: עמותה חרדית - "נתיבות משה" מיסודו של האדמו"ר מגור מודיעה ברבים על כוונתה להקים בצורן בית ספר חרדי. תושבים מודאגים פונים בפניה מאורגנת, מגובה בעצומות עם מאות חתימות לראש המועצה הממונה בתביעה למנוע את פתיחתו של בית הספר.

בלחץ התושבים פנה ראש המועצה הממונה של צורן, מר יצחק אגסי לוועדה המקומית לתכנון ובניה "לב השרון" בדרישה למנוע את פתיחתו של בית הספר המתוכנן להיפתח בתוך בית מגורים.

הועדה סירבה לפעול בטרם ייפתח בית הספר בפועל בטענה כי "עדיין לא הופר החוק".

תגובת הוועדה, בראשה עומד מר יצחק ישועה (שייע) , מעוררת דאגה בקרב התושבים באשר לעתיד הישוב. ניגוד האינטרסים זועק לשמיים: מר ישועה משמש גם כראש המועצה האזורית לב השרון, הנתמכת מכספי משרד הפנים. תושבי צורן אינם כפופים מוניציפלית למועצה האזורית לב השרון, אלא למועצה המקומית צורן, ונוצר המצב הקפקאי בו חייהם נשלטים על ידי גורם אותו אין הם בוחרים. מתעורר חשש כי מר ישועה ימכור את צורן לחרדים תמורת אתנן בצורת תקציב ממשרד הפנים - ולא ייענש על כך בקלפי!

26 ביוני 1998: בשעות הערב, החרדים מנסים לפתוח את בית הספר בטקס חגיגי של קביעת מזוזה. התושבים החילונים התארגנו במהירות והגיבו בהפגנה ספונטנית רבת משתתפים אשר סיכלה את כוונתם לקיים במקום טקס חגיגי.

בית הספר נפתח בסופו של דבר למחרת היום. בלחץ התושבים פעלה המועצה והוציאה באמצעות הועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון צווי סגירה מנהליים הן לבית הספר והן למעון וגן הילדים. העמותות המפעילות את בית הספר ואת גן הילדים והמעון לא כיבדו את צווי הסגירה המנהליים שהוצאו להם והמשיכו לפעול. מרבית התלמידים בבית הספר ובגן הילדים אינם תושבי צורן, ומובאים יום יום בהסעות.

נדגיש: בבית הספר החרדי לומדים כ- 6 תלמידים מהישוב ועוד כ- 17 תלמידים אשר מובאים מידי יום מישובים אחרים כגון כפר יונה, פרדסיה ונתניה. המועצה המקומית הציעה להורים אשר חפצים בחינוך דתי לילדיהם פתרונות רבים הן במסגרת החינוך הממלכתי דתי בבתי הספר הממ"ד בישובים הסמוכים המשוועים לתלמידים והן במסגרת החינוך החרדי העצמאי המוכר.

המועצה אף הגדילה לעשות והציעה להורים לתת לילדיהם תגבור לימודי קודש אם במסגרת הישוב או במסגרת בית הספר שבו ייבחרו מחוץ לישוב. כל הצעות המועצה נתקלו בסרוב.

מטה המאבק התארגן במהירות וצרף אליו תושבים רבים אשר צפו את הסכנה שבפתיחת מוסדות חינוך חרדיים בלב הישוב, תוך סכנה מוחשית לאשיות החברה הבריאה שהתפתחה בישוב, מרקם החיים המשותף, ואופיו הסובלני והפתוח.

2 בספטמבר, 1998: מטה המאבק מארגן הפגנה מול משרדי המועצה בה נכחו כ- 250 איש. כן ארגן משמרות מחאה אשר ניצבו כשלוש פעמים בשבוע, בשעות הבוקר, מול בית הספר.

9 בספטמבר 1998: בלחץ התושבים פנה ראש המועצה שוב לוועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון. הוועדה פעלה ופנתה לבית המשפט אשר הוציא צווי סגירה שיפוטיים הן לגן הילדים והמעון והן לבית הספר החרדי. מפעילי בית הספר מתעלמים מהצווים, ולאחר מספר ימים פונים לבית המשפט ומקבלים את השהיית ביצוע צו הסגירה השיפוטי כנגד בית הספר עד לדיון בתאריך 27 בספטמבר, 1998.

10 בספטמבר 1998: מטה המאבק מארגן הפגנה נוספת מול המועצה המקומית, בדרישה תקיפה לאכיפת החוק וצווי בית המשפט וסגירתם לאלתר של בית הספר וגן הילדים החרדי.

23 בספטמבר, 1998: מתקיימת פגישת עבודה כהכנה לדיון בבית המשפט במשרדו של עו"ד ווילנקו, המייצג את הועדה המקומית לב השרון. מובהר לכל המשתתפים, כולל נציגי הישוב צורן, כי הועדה המקומית תעשה הכל על מנת לקבל פסיקה שתאפשר את סגירת בית הספר הפועל באורח לא חוקי.

24 בספטמבר, 1998: מטה המאבק מארגן הפגנה ברשיון אשר זכתה להד רב והשתתפות מסיבית של מעל 700 תושבים מהישוב. נאספו מאות חתימות על עצומה הקוראת לפעול לאלתר לסגירת בית הספר החרדי.

25 בספטמבר 1998: המועצה המקומית צורן, בלחץ ציבור חרדי זניח בגדלו, אוסרת על קיום מסיבה ביום שישי בערב במועדון. הנוער בצורן מצופה לשבת בבית או להתגלגל בטרמפים לישובים המנוהלים באופן יותר נאור. מטה המאבק פותח ביזמתו את המועדון, ומקיים מסיבה מוצלחת.

27 בספטמבר, 1998: לתדהמת תושבי צורן, מחליט ראש המועצה האזורית לב השרון, מר יצחק ישועה (שייע), לבגוד בתושבי צורן ובערכים עליהם גדל כאיש תנועת העבודה, ומורה לעו"ד ווילנקו להגיע ל"פשרה" עם מפעילי בית הספר. עו"ד ווילנקו מודיע בבית המשפט בשם הועדה המקומית לתכנון ובנייה לב-השרון כי הגיע להסכמה עם בא כח מפעילי בית הספר, כי הצו המשהה את סגירת בית הספר ימשיך להיות תקף ל- 45 יום נוספים על מנת שבתקופה זו יגישו המפעילים בקשה להיתר ושימוש חריג. זאת בניגוד לסיכום המפורש עם נציגי הישוב, וללא כל סיבה עניינית לאפשר הפרה כה בוטה של החוק.

1 באוקטובר, 7, 1998 בערב: יום חמישי השחור בצורן. התושבים, משפחות משפחות עם ילדיהן הקטנים, מתכנסים בשעה 7 בערב להפגנה ברשיון בעד אכיפת חוק התכנון והבנייה. משטרת ישראל נכנסת לפעילות נמרצת, חסרת תקדים בנחישותה, נגדם. מפקד כח המשטרה מודיע למארגנים, לאחר הגעת התושבים, כי הרשיון שניתן להשתמש במיקרופון בהפגנה אינו כולל את חיבורו למערכת הגברה. מארגני ההפגנה מודיעים באמצעות מגאפון על החלטת המשטרה, שמשמעותה פיזור ההפגנה, וחוזרים וקוראים לתושבים לפעול כחוק ולשמור על הסדר הציבורי. התושבים המתוסכלים מאולצים להתפזר. חלק מהתושבים נוסעים לצומת דרור (אבן יהודה), עומדים בצד הכביש - משפחות שלמות עם ילדים קטנים, אנשים חרוצים שאך חזרו מעמל יומם, מניפים שלטי מחאה, ללא הפרעה לתנועה. המשטרה היסטרית. השוטרים חוסמים את הכביש המוביל מצורן לצומת דרור ומאיימים על כל מי שעובר במעצר. תגבורת מוזמנת מבית ליד. מצטיירת תמונה המעבירה חלחלה בכל מי שמדינת ישראל יקרה לליבו: משטרת ישראל, האמונה על אכיפת החוק, מתומרנת על ידי גורמים רבי השפעה במערכת הפוליטית ונרתמת ככלי משחק רב עצמה להשלטת הדת על המדינה. ליבנו עם השוטרים הנאלצים לקחת חלק בזו הבושה.

1 באוקטובר, 1998, שעת לילה מאוחרת: משטרת ישראל דופקת על דלתם של עורך-דין גיא חרס המייצג את מטה המאבק, ומר דודו גורי (אנשים יקרים אלה "נבחרו" מאחר ונכחו על הבמה בעת ההפגנה שפוזרה, ולא עמדה לזכותם העובדה שקראו לפעולות מחאה כחוק תוך שמירת הסדר הציבורי). הם מקבלים זימון לחקירה בערב חג הסוכות, יום א' 4 באוקטובר.

4 באוקטובר, 1998: משטרת נתניה. ערב חג הסוכות. החקירה. מר דודו גורי מעוכב במקום שעות ארוכות ולבסוף מבקשת המשטרה לעוצרו. חוקר המשטרה אינו חושש לנקוט עמדה ולשאול אותו שאלות "תם" בנוסח של למה אתם מפגינים, מה יש לכם נגד הדתיים? ואתם לא יודעים שההפגנות לא יעזרו לכם? מגדיל ועושה ראש משרד החקירות של תחנת נתניה, פקד אלי לוי, מאיים על מר גורי באומרו שאם לא יחתום על הטופס של הערובה ייעצר ויילקח עם אזיקים על הידיים ושרשרות על הרגליים לבית המשפט שכולם יראוהו. המשטרה סירבה לאפשר למר גורי להתייעץ עם עורך הדין שבחר, בתואנה הקלושה של חשש מתיאום עדויות. רק לאחר התערבותם של אנשי ציבור התומכים במאבק, מאפשרת המשטרה למר גורי להתייעץ עם עורך דין ולבסוף מסכימה לשחררו בערבות של 2,000 שקל. (מכתב תלונה מפורט בנושא נשלח לשר לביטחון פנים, מר אביגדור קהלני, והדברים לעיל מצוטטים ממנו. טרם התקבלה תגובת השר).

התנהגותה החד-צדדית של המשטרה בפרשה בולטת במיוחד על רקע טיפולה האיטי והמסורבל בתלונות פעילים במטה המאבק אשר נתקלו פעם אחר פעם בהתנהגות אלימה של פעילי העמותות החרדיות, ניסיונות דריסה ואיומים ברצח.

התנהגות של המשטרה ויחסה אל תושבי צורן המנסים להביע את מחאתם במסגרת החוק כאילו הם פושעים חמורים, היחס הסלחני להפרות החוק הבוטות מצד אנשי העמותות החרדיות והעלמת העין של המשטרה מהפרה נמשכת של החוק ובזיון בית המשפט (לגן הילדים החרדי לא נתנה כל ארכה לפעולה ותלוי כנגדו צו סגירה שיפוטי), מביאים למסקנה הברורה כי המשטרה מאולצת לנקוט עמדה בפרשה. באמצעות לחץ פוליטי ואחר, נמצאים השוטרים בעמדה המגינה על מפירי החוק החרדים. מאידך מחפשת המשטרה את המפגינים בעד אכיפת החוק, מדקדקת בקוצו של יוד ומנסה למנוע בכל דרך אפשרית את חרות ההפגנה.

עד כאן תקציר הדברים. מכאן נמשיך לדווח לאחר כל התפתחות. שמעת מספיק? נחרדת? התחלחלת? יש מה לעשות!