יום אחד השבוע התקבל מכתב בתיבת הדואר המשפחתית שלנו בתל ברוך: "ועד פעולה" הודיע לנו על הניסיון לעצור את התחרדות השכונה. התחרדות? בתל ברוך? מאיפה זה בא? מילא השמועות על הזונות שמלוות כל אחד מהתושבים כשהוא צריך לספר לחבריו איפה הוא גר, הציחקוק הכבוש שבא אחר כך וההסבר שלא בחוף תל ברוך עסקינן. עם הזונות כבר למדנו לחיות. אבל חרדים וחרדיות? מניין זה בא? ובעיקר - חבריא - לאן זה הולך?

אנו מתבשרים על פתיחתו המוצלחת של גן-ילדים חרדי בסמוך, בתוך סימטה היוצאת מקרן קיימת. מאיפה, לעזאזל, מצאו מספיק ילדים חרדים בשביל לאכלס את הגן? אחרי 60 שנות שכונה, האם בגן גדל הדור הבא שיהפוך את רחוב קפריסין הראשי לרחוב בר-אילן?

אמנם דיברו לפני שנה על להיטות השכן של בית הכנסת לממן אותו, להכניס בו ספרי תורה, אבל כל זה לא נשמע לי דבר עבירה. כל עוד באים אנשים מכובדים בצל קורת הפרוכת של בית הכנסת הקטנטן והאינטימי שלנו - אין בעיה. בית הכנסת הזה, הגם שדתיים גדולים מעולם לא היינו, היווה עבור כולנו - שמעולם לא שכחנו את יהדותנו ואת המסורת - נקודת מפגש חגיגית. ליד היה גן שעשועים שכבר אינו אבל הזיכרונות והבית של דורי טפר עוד שם.

מהרהר בכל אלה צעדתי לעבר נקודת המפגש הנושנה, שהפכה להיות זירת קרבות. להפתעתי, הגם שציפיתי לפגוש חמישה אנשים מצונפים במעיל, המפגש המאולתר בבית הספר אלחריזי היה גדוש ומלא מפה לפה. 200 איש - איני מגזים. במעברים, על הכיסאות המצ'וקמקים של הילדים הקטנים, ישבה כמעט כל השכונה. אנשים שהכרתי עוד מימי ילדותי הרחוקים ישבו נסערים. עורך דין ב', תושב השכונה, עמד לשאת דברים. דב השכן ישב שם, הנה כאן רינה, שם אמא של חיליק, אנשים שאני אזהה גם מתוך שינה נראו כאילו יצאו לתוך חלום בלהות.

על פי הדברים שנמסרו לנו על ידי אנשים אמינים, על בית הכנסת הסמוך כבר אפשר לומר קדיש. אם פעם הוא ניחן באיזו ליברליות ראויה לשמה, עוד היינו קופצים שמה בכיפור ובראש השנה, הרי בעת האחרונה, מזה שנה, כבר אין בו את אותה הנשמה. עכשיו על הסידורים אפשר למצוא את הרב עובדיה, גם אם לא מחפשים. חרדים, מעוטרים בזקנים ובבגדים שחורים, שספק אם אי פעם עברו בשכונה השקטה הזאת, החלו "מתגוררים" בה. מתגוררים משמעו - מגיעים מאי שם בכניסת השבת ונעלמים לאי פה במוצ"ש.

בית הכנסת של שכונת תל-ברוך

הרב הוותיק שהיה משמש אותנו מזה 20 שנה בהצלחה מרובה לא עבר את בחינות הוועד המתחדש של בית הכנסת הישן. במקומו הובא רב חדש. הרב נדב. העמותה של בית הכנסת מינתה את מי שמינתה, ולתושבי השכונה הוותיקים כבר אין למעשה מה לחפש שם. עושה רושם שגם בכיפור הזה נתגלגל לארבעת בתי הכנסת הסמוכים של הדר יוסף.

כי זאת יש לדעת. תופעות מעין אלה, כמו מעבר חסידי חב"ד לדור בבית מילמן ברמת אביב, או תחילת תהליך כמו-תמים בתל ברוך, עלולות לנגוס בחילוניות שלנו בשיטת הפיחות הזוחל. ממש כמו הצפרדע המתחממת בסיר המרק. בתחילה המים קרים ומשמחממים אותם מעט, אין זו עילה מוצדקת כדי לקפוץ החוצה. בכל פעם מחממים עוד קצת וזה תמיד נראה די טבעי - כי החום עולה רק במעלה אחת. כשהצפרדע מגלה שהיא מתבשלת ומתאדה, זה תמיד מאוחר מדי בשביל לבצע את הקפיצה.

אך זו באמת צרה קטנה. מתחוור לנו, על ידי עו"ד ב' וחבריו לוועד המאולתר של השכונה, כי ברחוב אופיר, הסמוך לבית הכנסת, מתבצעות עבודות זריזות למדי. זה אמנם יכול להיות הרחבת המרתף והסלון של בית הרב, אך איכשהו, בהתחשב בקירבה לבית הכנסת ולהיות הרב הדייר הראשי שם (בקומה השנייה), וגם בשל היקף העבודות וחוטי החשמל, נדמה לחלקנו כי לנגד עיניים חילוניות משתאות מוקם מוסד תורני. כולל אולי. ישיבה. משהו שאין לו כל צידוק טבעי בתוך תל ברוך, מעוז חילוני ליד מעוז אביב.

ובעוד הבנייה נשלמת בקצב, עם או בלי אישורי עירייה והיתרי בנייה, אנו מתבשרים על פתיחתו המוצלחת של גן-ילדים חרדי בסמוך, בתוך סימטה היוצאת מקרן קיימת. מאיפה, לעזאזל, מצאו מספיק ילדים חרדים בשביל לאכלס את הגן? אחרי 60 שנות שכונה, האם בגן גדל הדור הבא שיהפוך את רחוב קפריסין הראשי לרחוב בר-אילן?

כי זאת יש לדעת. תופעות מעין אלה, כמו מעבר חסידי חב"ד לדור בבית מילמן ברמת אביב, או תחילת תהליך כמו-תמים בתל ברוך, עלולות לנגוס בחילוניות שלנו בשיטת הפיחות הזוחל. ממש כמו הצפרדע המתחממת בסיר המרק. בתחילה המים קרים ומשמחממים אותם מעט, אין זו עילה מוצדקת כדי לקפוץ החוצה. בכל פעם מחממים עוד קצת וזה תמיד נראה די טבעי - כי החום עולה רק במעלה אחת. כשהצפרדע מגלה שהיא מתבשלת ומתאדה, זה תמיד מאוחר מדי בשביל לבצע את הקפיצה.

בתל ברוך הוחלט, ברוב קולות, על אף נוכחות מוגברת של פרובוקטורים ו"תמימים" מטעם, לא לבלוע צפרדעים נוספות. רחוב בר-אילן בירושלים היה גם הוא פעם רחוב חילוני. רגיל. בתהליך אבולוציוני (חלילה, לא רבולוציוני, כדי שלא נשים לב) הוא הלך והתחרד עד שהפך למקום שבו אסורה הנסיעה בין שעה זו לשעה שנייה, שוטר חוטף חיתול בפרצוף, נשים מוכות וחוטפות יריקות אם הן עוברות בלבוש לא הולם והכל בשם התורה, גמילות החסדים ואהבת אדם לרעהו, כמובן.

לו היה אלוהים באמת מתייחס ברצינות לכל אלה שמדברים בשמו, היה ודאי נבהל ונגעל מחלקם הגדול. למזלנו, אני מניח, אין הוא לוקח אותם ללב, ככל הנראה עקב עיסוקים קודמים (שהרי ברור לנו, על פי התוצאות בשטח, שאין הוא ממש פעיל באזורנו ובתקופתנו עקב התחייבויות קודמות).

אם שותקים ומאפשרים למספר מצומצם, בסך הכל, של חרדים, להיכנס לרחוב לתוך בנייה לא חוקית ולגדוש אותה בסופשבוע עם עוד חרדים עבדקנים, מהר מאוד צריכים להתחשב בשכנים החדשים: אי נסיעה בשבת, לבוש "הולם", מעליות שבת, כל הג'אז הזה. בעקבותיו, כמובן, ערך הדירות יורד. קבוצה שלמה שלא אוהבת לשלם ארנונה, שיוצרת סייגים למגורי השכנים, גורמת לבריחת חילוניים. אז בדיוק, כשערך הדירות יורד, מסוגלים אותם חרדים חברים לקנות את כל הווילות הסמוכות. ואז, קיבלת בר-אילן. עכשיו, המיעוט החילוני שעוד נותר בשטח, לא זכאי אפילו לצייץ בשבת, בלי לקבל חיתול מהול בשנאה בפרצוף.

על כן, גם לאחר שמיעת דבריו של ט', אשר הציג עצמו כיו"ר ועדת ביקורת של בית הכנסת (?), אשר כוונו לנחם, הוחלט להקים ועד פעולה. ט' אמנם השתדל להישמע נחמד ולרגל האירוע אפילו הוריד את המגבעת והכיפה, אך אותנו הוא לא בהכרח קנה. הוא, מתברר, גר ברחוב סמוך, אך כתובת - אין. הטלפון שמסר לי, לבקשתי, מוביל למשרד בלב העיר. גם תושבת השכונה הבודדה שהצהירה שהיא לומדת שם גמרא, לא באמת הרגיעה. דיברו שם על סובלנות, כאילו יכול היה מי מאיתנו לפתוח נקניקייה לא כשרה, איטליז או כל בית עסק אחר, בבני ברק, שיהא פתוח בשישבת. פתיחות היא דבר חד-צדדי כידוע. או כפי שיאמר לך הרב הכי "קול", בלי להיות מוכן לעשות להיפך, "בוא, למה שלא תעשה אצלי שבת?".

לפני שהשכונה השקטה שלנו תיגמר מהגמרא הזאת, הצטרפתי גם אני לוועד, כי אני רוצה שהוא יעשה אצלו את השבת. כי כל נופת הצופים של החברים החדשים בשכונה אינה אלא בבל"ת.

אם שותקים ומאפשרים למספר מצומצם, בסך הכל, של חרדים, להיכנס לרחוב לתוך בנייה לא חוקית ולגדוש אותה בסופשבוע עם עוד חרדים עבדקנים, מהר מאוד צריכים להתחשב בשכנים החדשים: אי נסיעה בשבת, לבוש "הולם", מעליות שבת, כל הג'אז הזה. בעקבותיו, כמובן, ערך הדירות יורד. קבוצה שלמה שלא אוהבת לשלם ארנונה, שיוצרת סייגים למגורי השכנים, גורמת לבריחת חילוניים. אז בדיוק, כשערך הדירות יורד, מסוגלים אותם חרדים חברים לקנות את כל הווילות הסמוכות. ואז, קיבלת בר-אילן. עכשיו, המיעוט החילוני שעוד נותר בשטח, לא זכאי אפילו לצייץ בשבת, בלי לקבל חיתול מהול בשנאה בפרצוף.

---

מרץ 2003