|
"לצופיה ולדן שלום,
לבקשתכם אני כותבת בקצרה ומנסה לתמצת, ככל האפשר, למרות שכל זיכרון מעלה כאב רב. אני מצרפת את
המכתב. ניסיתי לכתוב את הסיפור נקי ככול האפשר מכעס (למרות שהכעס שלי רב), כדי שאנשים יהיו פתוחים
ללמוד ולהבין שהעולם החרדי הוא מלכודת. אני מקווה שיבוא יום ואני ואלי נכתוב את הסיפור הזה ביחד.
אחי נחטף בידי חרדים!
נשמע לא מציאותי, לא אמיתי, אבל הסיפור של משפחתי הוא סיפור של משפחה תמימה עם כבוד למסורת. משפחה
שבה אחות אחת חזרה בתשובה והתנתקה כליל מהמשפחה. היום יש לה 9 ילדים, וזה כל מה שאני יודעת עליה. יש
לי אח, שעמד לפני גיוס, ובדרך ללשכת הגיוס תפס אותו רב שמקורב לאחותי החרדית, שאמר לו שכתוב - שאם
הוא יתגייס לצבא הוא יחזור בארון מתים. אחי פחד ונעלם לתוך הישיבות החרדיות, כשהמשפחה לא מבינה מה
קרה לאן ש' נעלם? במקביל הגיעה המשטרה הצבאית הביתה, ובאגרסיביות חיפשה אותו בבית באמצע הלילה.
והורי היו כואבים ומבולבלים...
אחותי התחתנה עם אברך חוזר בתשובה. הורי קיבלו תאריך שבו אחותי מתחתנת, כשהרב והרבנית לקחו את תפקיד
ההורים. הורי הכואבים הגיעו לחתונה כואבים מבולבלים וחסרי אונים. לחתונה הגיע גם אחי ש' לבוש
בשחורים, עטור זקן כבד ונראה כבן 50, למרות שבקושי מלאו לו 18... אך הורי ראו אותו לשנייה מכיוון
שהגיעה המשטרה הצבאית ולקחה את אחי לכלא צבאי. באותו בית-כלא הרבנים נפגשו עם אחי בחופשיות, לעומת
הורי - שהותר להם ביקור שבו ש' סירב לדבר ולהביט בהם, ולא הפסיק להתנדנד ולהתפלל. הורי יצאו מביקור
זה כואבים ועצובים.
לאחר שבוע שיחררו את אחי לחופשה מבלי לידע את המשפחה, ומאז נעלמו עקבותיו. דאגנו לו, מכיוון שבתקופה
זו נרצחו חיילים שנסעו בטרמפים באזור (אילן סעדון ז"ל), ולא ידענו האם הוא בישיבה, או שחלילה קרה לו
משהו? אמי החליטה להילחם, ופנתה לצבא ולחרדים, אבל נתקלה בקירות אטומים. אמי פנתה גם לעיתון "כל
העיר" בירושלים והעיתונאי יזהר באר החליט לכתוב את סיפורו של ש'. אני והעיתונאי יזהר הסתובבנו בין
הישיבות וחיפשנו את אחי. השארתי מכתב בכל מקום, שאומר: ש' - רק תן סימן חיים, ואנחנו לא נתערב תהיה
היכן שתהיה.
החיפוש אחרי אחי גרם לי להכיר עולם שלם שלא הכרתי לפני כן. חיפשנו בכל הישיבות ולמדתי להכיר את
העולם החרדי, את האנשים התמימים שנכנסים מתוך נאיביות לעולם זה ואת המנהיגים את הרבנים שמשתמשים בכל
הכלים. אין קו אדום. ימים אלו היו ימים כואבים שנעו בין תקווה לייאוש, ואני הייתי רק בת 22, מנסה
לגבש את תפיסתי על החיים על המציאות, ומנסה לגבש את עצמי כאדם.
אבל לא הייתי עוברת את הכאב של הימים הקשים הללו ללא התמיכה הצמודה שקיבלתי מטלילה. טלילה בן פורת
היתה אישה מיוחדת מעמותת ע.ל.ה., גרפולוגית שחקרה כתבים של חוזרים בתשובה ומצאה שהחזרה בתשובה
מכניסה את החוזרים למצבים נפשיים קשים בדומה לסמים. במקביל יזהר כתב כתבות ענק בעיתון על החיפושים
אחר אחי.
ירושלים רעשה מהכתבות, והחרדים שלחו אלי חוקר פרטי במסווה, וטלפונים רבים, שכללו איומים קשים. אמי
קיבלה טלפונים מהחרדים שאמרו "אם הבת שלך תמשיך בחיפוש אחר אחיה את תמצאי את הגוויה שלה...."
בחיפוש עם יזהר העיתונאי הצלחנו להבין שאחי נמצא בישיבת ע.ה., אבל לא ידענו היכן הסתירו אותו. פנינו
לרב הישיבה עם אבי, והתחננו רק שיתן אות חיים, לא אכפת לנו היכן הוא. אבל הרב אמר לאבי "אתה תראה את
בנך רק שתביא לו שחרור מהצבא"... אבי לראשונה בחייו הרים יד על הרב ואמר לו "אני אבא של ש', ואתה לא
תציב לי תנאים". אני נבהלתי, אבל לראשונה בחיי הבנתי שאלימות בהחלט מפחידה את החרדים, ודרך אלימות
אפשר להצליח במלחמה אתם.
זה זעזע את עולמי, מכיוון שלמדתי חינוך ולא רציתי להאמין שאלימות תביא לתוצאות. ואכן באותו יום
קיבלנו מכתב מש', לא בכתב ידו, שאומר שהוא בסדר. במקביל הופעתי ב"ערב חדש" וביקשתי מהצבא שיסייע
לנו, מכיוון שש' חייל, הם חיילו אותו, ולכן הם חייבים למצוא אותו.
יום אחד הגיעו אלי יחידה של הימל"ם - זו יחידה מיוחדת של המשטרה, ואמרו לי שהם ימצאו את אחי בתוך
24 שעות. לא האמנתי, ואכן תוך 24 שעות פגשתי את אחי. אבל זה לא היה ממש אחי. לחדר נכנס אברך. מביט
ברצפה ומסרב לדבר איתי. מתנדנד ומתפלל ללא הפסקה. ואני עמדתי ובכיתי ובכיתי אבל אחי כבר לא היה שם.
בביקור של אימי הוא נשבר ובכה, אבל המשיך להתנדנד ולהתפלל ללא הפסקה.
אך השבר הגדול יותר היה כאשר הצבא שפט אותו. עורך-דין מטעמנו יצג אותו, אבל אחי פיטר אותו ולקח
עורך-דין שהחרדים נתנו לו, ובמשפט הוא אמר, שש' היה ילד מוכה, וסיפר סיפור ילדות אומלל שלא תאם כלל
את המציאות. אמי התעלפה במשפט, והורי החליטו לוותר ולהניח לו.
לאחר חודשיים, חברה של אמי שעובדת בבית חולים לחולי-נפש סיפרה לה שש' מאושפז שם, והוא התחנן בפניה
שתקרא לאמו. אמי הגיעה והוא אמר "אמא! תעזרי לי! קחי אותי הביתה!" ואמי אמרה: בתנאי שאתה מתנתק
מהחרדים.
ש' הגיע אלי לתל-אביב חרד ומבולבל. הוא אמר שהוא רואה הכל מטושטש. אז הלכנו לאופטיקאי, שהיה המום
ואמר שאחי הלך עם משקפיים לא מתאימות בכמה מספרים. אחרי שהחלפנו משקפיים הוא אמר "ואוו! אני רואה
מצוין". מסתבר שמהתחלה החרדים נתנו לו כדורים שטישטשו אותו, והמשקפים שהרכיב לא התאימו לו.
קניתי לו בגדים חדשים וגילחנו את הזקן, ופתאום הוא חזר להיות עלם צעיר ונאה. כשאמא שלי ראתה אותו
היא לא הפסיקה לבכות. לקחתי אותו לראות סרט והוא אמר "מירי - אני לא מבין"... לקח לו כמה שנים כדי
להצליח לראות סרט ולהבין אותו, להצליח לקרוא ספרים ועיתונים.
היום ש' ממשיך להתפלל, אך אינו חרדי. הוא ממשיך לבחור בש"ס ועובד למחייתו. ש' כיום מעל גיל 30 ואינו
נשוי, ומתגורר עם אמי.
יש כאלו שיאמרו שהוא לא נחטף, אלא הלך מרצונו. אך אני ומשפחתי יודעים, שהחרדים גנבו את נפשו,
והפעילו עליו מערכת של פחדים ולחצים נפשיים, ולאורך כל התקופה הלעיטו אותו בכדורים מטשטשים. ולבסוף,
אחרי המשפט, הם שמו אותו בחדר חשוך וקטן ונתנו לו לשטוף את השירותים והמטבח בישיבה. לאחר ששמו נרשם
בישיבה, ועליו הם קיבלו כסף מהמדינה, הם זרקו אותו למוסד לחולי נפש.
הסיפור הזה הוא אבסורד של תמימות וניצול. והוא רק אחד מהסיפורים הקשים של משפחות שלמות שנהרסות ושל
רבנים הדואגים לרווחתם על חשבון אנשים תמימים, ובשימוש לא ראוי של הדת".
| 
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
