הורים יקרים - הבעייה שלכם מחוץ לקונצנזוס

קוֹנְסֶנְסוּס - (מלאטינית) הסכמה כללית, תמימות דעים, עמדה אחידה.
המילון החדש, אברהם אבן-שושן

לא נעים להיות "מחוץ לקונצנזוס". הציבור הרחב, ברובו הגדול, לא יאהב אתכם. גם אם אתם צודקים, ואפילו סובלים, עדיין לא יאהבו לשמוע על הבעיות שלכם. ככה זה כשאתם "מחוץ לקונצנזוס".

הבעייה שנתאר כאן היא נפוצה, אפילו נפוצה מאד בארצנו הקטנה. קיים סיכוי סביר שהיא תגיע גם אליכם, ואולי כבר הגיעה ואתם עדיין לא מודעים לה. אם טרם נתקלתם בה, כל הסיכויים שאם אתם נמנים על ה"קונצנזוס", תגדירו את הדברים כ"שטויות" ותמשיכו לדרככם... עד שאולי, רק אולי, היא תפרוץ גם למודעות שלכם, ואז תיזכרו במעומעם ששמעתם על דבר כזה פעם. ותחפשו למי פונים. הניסיון מראה שכמעט תמיד אז זה יהיה מאוחר מדי.

הבן היקר שלכם חוזר הביתה יום אחד, ומתנהג מעט שונה מהרגיל. במהלך הארוחה המשפחתית הוא מעלה פתאום את האפשרות התמוהה להרחיק את הגבינה מהנקניק. "אחרי הכול אנחנו יהודים," אתם יודעים. מהחינוך שקיבלתם אתם זוכרים ש"יהדות" לא בעד בשר וחלב ביחד, וזה נראה לכם אך טבעי להיענות למשאלה הפשוטה. כמה ימים אחר-כך, בתום ארוחת יום השישי, הוא מציע פתאום לא להדליק טלוויזיה ולבלות במקום זה "זמן משפחתי" ביחד. אתם מופתעים, ניתן לומר שאפילו מופתעים לטובה. בוודאי שאתם מסכימים.

דברים מתחילים להשתנות אט-אט. אתם במקרה מגלים שהבן שלכם נרשם על דעת עצמו "לאיזה חוג שלומדים שם נושאי יהדות", לא ברור לכם בדיוק מה ואיזה, אבל יש שם חברים טובים שלו, וממש קשה לו לחכות עד למפגש הבא. לאחר כמה שבועות הוא מודיע לכם שבסוף השבוע הקרוב הוא יישן אצל חברים במסגרת החוג החדש שלו. אתם כבר קצת חושדים שמשהו "לא בסדר", אבל רק קצת. אלא מה, תתחילו לריב עם הבן על משהו שנראה לכם לא בדיוק בעייתי? על משהו שהוא "בקונצנזוס"? מה רע בקצת יהדות?

מישהו מהשכנים שפוגש אתכם, מסב את תשומת ליבכם לתהליך דומה שעבר הבן שלו לאחרונה. "ומה שלומו?" אתם שואלים. "הוא עזב את הבית, הוא עכשיו בישיבה בירושלים," עונה השכן, ואתם מבינים ולא מבינים בו-זמנית. הרי הבן שלכם הוא לא כזה, אתם מכירים אותו כבר שנים. לכם זה לא יקרה.

חודש אחר כך אתם למדים שהבן שלכם כבר נמצא פעמיים בשבוע באותה "ישיבה". לשאלתכם, הוא מסביר ש"כל החברים שלו שם", ושתעזבו אותו עם זה, כי הוא נהנה שם, ומה בכלל אתם יודעים על מה שהוא לומד. באותה הזדמנות הוא שואל האם תוכלו בבקשה לתת לו מעכשיו את ארוחת הערב בכלים חד-פעמיים, כי לא "הכשרתם" את המטבח.

עכשיו אתם כבר ממש בלחץ. זה לא הבן שאתם מכירים. הציונים בבית הספר ירדו בתקופה האחרונה והוא מתרגז אם מדברים על כך. משהו קורה מתחת לידיים שלכם ואין לכם שום שליטה על זה. במהלך החודש הקרוב מופיעה הכיפה על הראש. בתוך עוד מספר חדשים הבן כבר לא גר כלל בבית. למעשה אינכם יודעים בדיוק היכן הוא גר, והוא גם לא מספר לכם. על שירות צבאי אין בכלל מה לדבר. אתם נתקלים שוב ושוב בדילמה של "להסכים לבקשותיו של הבן או לאבד אותו לגמרי?"

שנה נוספת עברה. לתדהמתכם אתם מגלים שבנכם בכלל כבר נשוי, ולאחר עוד שנה-שנתיים אתם מגלים שאתם סבא וסבתא, אבל אסור לכם לראות את הנכדים. במקרים מיוחדים זה יהיה מותר, אם תבואו ביום חול, בידיים ריקות, תחבשו כיפה ושביס, ותשמרו את פיכם סגור.

למותר לציין שכתבנו 'בן' מטעמי נוחות הכתיבה בלבד... הדברים אמורים, ובגדול, גם באשר לבנות.

מי שטרם נחשף מקרוב לסיפורים כאלה, הדברים נראים לו אולי דמיוניים משהו, אולי אפילו "קנטרניים", כדי להכעיס. מי שעבר טראומה כזאת, כמובן רואה את הדברים באור אחר. מניסיוננו, סיפור שכזה מתרחש בארצנו הקטנה עשרות פעמים מדי חודש, אם לא למעלה מזה.

בפועל, הדברים ש"מאחרי הקלעים" הם הרבה יותר מורכבים ומרגיזים. הבן שלכם לא נתקל "במקרה" באיזה חוג מעניין ששבה את ליבו. הבן שלכם "ניצוד", פשוטו כמשמעו, באופן מתוכנן ומאורגן היטב. "אהה!" אתם אומרים עכשיו, "הנה הם שוב מתחילים בשטויות שלהם, פרנואידים וסכסכנים." ככה זה כשהבעייה הנדונה היא מחוץ לקונצנזוס.

פעמים רבות מתבצעים "מבצעי החזרה בתשובה" שכאלה על בסיס שכונתי או עירוני. לפעמים כמבצע פרטי ממש של מטיף כריזמטי, ולפעמים כחלק מרשת מאורגנת של אזורים, מובילים ומנהיגים.

האם ידעתם, למשל, שחלק גדול מהדברים היפים לכאורה, שהבן שלכם הציע למשפחה בתחילת התהליך, הוכתבו לו מילה במילה על-ידי "הרב שלו"? במקרים רבים עד כדי רמה של פתקים עם "מה להגיד לאבא" שמצאו ההורים תקופת מה אחר כך! גם בהודעות ס.מ.ס של "תגיד לאחותך ש..." כבר נתקלנו. כן, מקובל ואפילו נפוץ "להשתמש", כך ממש, במגוייסים הטריים כדי "לגייס" בני משפחה וחברים נוספים. מזכיר לכם את דרך ניהולה של כת מיסטית? בוודאי, אבל אסור להגיד את זה, כי במקרה שלנו הכת נמצאת כאמור בקונצנזוס.

ועל יצירת לחץ פסיכולוגי על נערים, להניח תפילין ולהתפלל ליד שער בית הספר - שמעתם? ועל הרבנים שאסרו על הילדים לדבר עם איש שמנסה לדון איתם בנושאי דת, ללא נוכחות הרב עצמו? ועל חוברות הדרכה למטיפים, שמסבירות כיצד להתמודד עם שאלות קשות וכיצד יש להתקדם לקראת פגישות אחד-על-אחד עם קהלם?

שימו לב לעוד עדויות רבות שהגיעו אלינו... על הפחדים שנטעו מטיפים דתיים שונים בלב הילדים, לגבי שריפתם באש בעולם הבא אם לא יקיימו את הדברים. ועל אוסף עצום ורב של שקרים לגבי לימודי "חול", השמצות של הקידמה המדעית, ואי הכרה בריבונותה של המדינה, ידעתם? ומה לגבי אותו רב שפנה לילד יתום צעיר והבהיר לו שאבא בשמיים בוחן את מעשיו, על פי ראות הרב כמובן? והמקרה של ילד שבהוראת ה"רב" הזמין משטרה כדי להגיש תלונה על אלימות במשפחה? והאם שמעתם על ארגונים שמעניקים מאות דולרים למטיף בעבור כל "חוזר בתשובה" שהמטיף מצליח לעבור איתו את המסלול כולו? ועל כאלה שמצליחים להיכנס בעורמה לשיעורים בבית הספר של ילדיכם? כמובן, הכותרת אף פעם לא תהיה "איך להחזיר את ילדיכם בתשובה" אלא "הרצאה בנושא מורשת" ודומיה. הרשו לעצמכם להתבונן ולהקשיב גם היכן שלא מקובל.

אבל ככל שהדברים רבים ומזעזעים יותר, כך תאמינו להם פחות. כי הרי לצאת נגדם זה לא בקונצנזוס... במקרה הטוב תאמרו "מה רע בקצת יהדות", ובמקרה הגרוע תזעקו "שונאים" ו"אנטישמיים". עד שחלילה זה יתפוצץ לכם בפנים. ואז הבעייה שלכם תהיה מחוץ לקונצנזוס, ואחרים לא יקשיבו לכם.

הורה יקר. קונצנזוס או לא, הדברים בידך. לפחות בשלבים הראשונים שלהם. רוצה, התעלם מהם. ברור ומובן שלא כל איזכור של דת או מורשת הוא "רע", ולא כל דבר מעיד מיידית על עתיד שחור, תרתי משמע. ובכל זאת, להלן מבחר סימנים שאתם עלולים להתעלם מהם, מתוך בחירה או חוסר ידיעה, לגבי נערים ונערות בגילאים, נאמר, 14 עד 18:

• ילדכם נעדר פתאום בשעות קבועות, למקום שאינכם יודעים מהו.
• ילדכם מתחיל לפעמים לדבר על נושאים הקשורים לדת, שמעולם לא דיבר עליהם.
• ילדכם מתחיל לדבר בביקורת על נושאים מדעיים שהדת אינה "אוהבת" (אבולוציה, גיל העולם וכו').
• ילדכם מסביר לגבי חוג חדש שהוא נמצא בו, ומזכיר הרבה חברים טובים שהוא אוהב להיות איתם.
• ילדכם מתחיל לבקש מכם שינויים קלים בהרגלי הבית, לכיוון הדתי.
• הציונים בבית הספר יורדים ביחס למה שהיה קודם לכן.
• ילדכם הבוגר מתחיל להעלות פתאום את האפשרות לא לשרת בצבא.
• שמעתם על מקרי "חזרה בתשובה" של נערים בשכונה הקרובה או בין חבריו של הילד.

לא נדון כאן בפתרונות ובדרכי התמודדות. זהו נושא לכתבה שלמה בפני עצמה, אם לא למעלה מכך. אך זכרו: תהליך שמוביל לניתוק מהמשפחה ולשליטה במחשבה, ברגש ובהתנהגות, הוא דבר שהורה החרד לגורל ילדו צריך להיזהר ממנו. זהו תהליך המאפיין כתות הרסניות, גם אם הן נוטלות לעצמן כותרות ותארים מתחום היהדות. במקרה זה, ההבדל הוא רק בקונצנזוס. ההשפעה ההרסנית על נערים ומשפחות היא זהה לחלוטין.

וכדי לסיים בנימה אופטימית: הניסיון מראה שעם השנים, חלק גדול מאותם "ניצודים" שכביכול "גילו את האור", חוזרים למוטב, במובן של התקרבות מחודשת למשפחה ולהשכלה החופשית. פעמים רבות זה קורה באיחור רב. לעתים זה קורה בהדרגתיות, ולפעמים בבת אחת. כך או כך, עדיף לאין שיעור לאתר את הבעייה בתחילתה, או לפחות להיות מודעים לקיומה.

גם אם היא לא בקונצנזוס.

ראו גם: הילד חוזר בתשובה... מה עושים?