שיחה עם עצמי

במוסף "זמן דרום" המופץ חינם לקוראי 'מעריב' התפרסמה בסוף השבוע הזה (5.05.06) כתבה גדולה שכותרתה: "שבת אחים גם יחד" מאת משה ג'רפי. מתברר שבחודש האחרון מודבקים על אוטובוסים רבים באשקלון שלטי פרסומת באותיות קידוש לבנה המזמינות את תושבי העיר הדתיים והחילוניים להתאחד לארוחת ליל שבת. "המטרה הראשונית של האנשים שעומדים מאחורי הפרסום המאסיבי ליצור סקרנות, אכן הביאה להתעניינות רבה" נכתב בכתבה.

ואכן, מקריאתה מתקבל הרושם, שרבים מתושבי אשקלון נענו לאתגר ומתקשרים למספר הטלפון המצוין בשלטים. מי שאחראי למסע הפרסום הזה הוא יוסי בן עלי שליחו של הרב אליעזר רוזנר שעד לא מזמן עמד בראש הקהילה היהודית בברזיל וכיום עומד בראש ארגון תורני גדול בירושלים. "על מנת לקרב לבבות בין דתיים וחילוניים, שלף הרב רוזנר כסף רב מכיסו למימון שלטי הפרסום על האוטובוסים של אגד" נכתב בכתבה, והצטרפו אליהם גם תחנת המוניות המקומית שנהגיה תלו על המוניות שלטים זהים למען "המטרה הקדושה".

על-פי הכתבה יושם הפרויקט בתריסר מוקדים בעיר, ועיקרו פשוט: חילוניים שרוצים לחוות את קדושת השבת בבית דתי מתקשרים לבן עלי והוא משדך אותם למשפחות דתיות. אלא שכדרכם של ציידי נפשות לא הכול נכתב בשלטים. מתברר שאין מדובר רק באירוח לארוחת שבת אלא בהרבה יותר מזה. למתקשרים נמסר שעוד לפני סעודת השבת הם הולכים לשמוע הרצאה באחד מבתי הכנסת מפיו של הרב שנשלח לאותו מקום. מאוחר יותר, לאחר הקידוש והסעודה, הם מתקבצים שוב בבתי הכנסת השונים ושומעים הרצאות שנמשכות עד השעות הקטנות של הלילה.

בן עלי מעיד: "שידכנו מאה משפחות, ונודע לי שבעקבות הפרסום על האוטובוסים יש עוד לא מעט אנשים שהזמינו אליהם חברים חילוניים... אני מרגיש שהצלחנו להחדיר את המודעות של קדושת השבת להרבה מאוד אנשים."

את מה שהתרחש בליל שבת האחרון מתאר בן עלי: "היו שם בנות חילוניות שראית על הפנים שלהן את הצימאון. הרב המקובל יעקב עדס ריתק את כולם. היכל בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. הצפיפות הורגשה גם בעזרת הנשים. בני הנוער והצעירים לא הפסיקו להתפעל מהאווירה הרוחנית שהייתה שם."

ואחד המשתתפים מתאר את האווירה כך: "הייתה שם מלכות שמים אמיתית. פתאום ראית עשרות בחורים עם עגילים ופירסינגים שביטאו את עולם היהדות שלהם "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" חזרו ההמונים בהתרגשות אחרי הרב בסוף השיחה. הייתה אווירה מחשמלת. השבת הזו שינתה הרבה אנשים, אבל חשוב שתהיה לזה המשכיות."

על מה שקדם למבצע כותב ג'רפי: "יש לציין כי במסגרת ההכנות הקדחתניות לשבת זו סיירת בן עלי הסתובבה בחוצות העיר וחרשה כל פינה. בין לבין צוות בן עלי דאג להפיץ קלטות וחוברות. "הכל פעל מעבר לכל הציפיות המוקדמות. אני מאוד מקווה שנמצא את הדרך להמשיך ליהנות מחוויות משותפות שיהיה בהן כדי לתרום להבנה ולכיבוד הדדי בין כל רובדי העיר אשקלון."

עד כאן הכתבה. כך, מתחת לאף ממש, נמשכים ללא לאות המאמצים ללכוד נפשות תועות ולהחזירן אל חיקה החמים של הקנאות הדתית, כמובן מתוך "הבנה וכיבוד הדדי". רבות כבר נכתב על ההונאה שמאחורי "הכיבוד ההדדי" הזה, שאין בו לא כיבוד ולא הדדיות, אלא שלמקרא הכתבה אני שואל את עצמי האם הצער והכעס שמעוררים בי אותם "בחורים עם עגילים ופירסינגים", שבסופו של ערב מדקלמים אחוזי דיבוק את מה שכול מוסלמי ונוצרי מדקלמים בשפתם-הם: "ה' הוא אלוקים, ה' הוא אלוקים", האם את הכעס והצער הזה אפשר לנתב לכיוון מעשי כלשהו שיכול להעמיד תוצאות שוות למה שמעוותים מסעי ההחזרה בתשובה האלה? אני שואל את עצמי האם מוצדק לכעוס על בני התשחורת הנבוכים והנבובים האלה, אשר משנלכדו בין קורי העכביש אוחז אותם השיתוק ואין בראשם שום כוח מחסן מפני "הקדושה" ו"האווירה הרוחנית" שנשפכים עליהם פתאום. והאם אני יכול לשלול את זכותו של רב בעל ממון לארגן מסעות החזרה בתשובה במסווה של "קירוב לבבות"?

נדמה לי שקהל היעד של הרב רוזנר ודומיו אינו נמנה עם קוראי אתר "חופש", וזהו קהל יעד אבוד מבחינתנו. לצערי, אינני רואה דרך לעצור או אפילו לעכב מסעות כאלה של מחזירים בתשובה. הנזק שהם גורמים הוא עצום ומיידי, ואילו הדרך למניעתו היא ארוכה ומפרכת. בני נוער וצעירים רבים בארץ הזאת באמת מנותקים מערכים שהם כה חשובים לנו. רובם נטשו את הדת שהביאו הוריהם מארצותיהם, אבל לא מצאו כוח למלא את החלל הרוחני שנפער בהם. תהליך ההתרוקנות הרוחנית הוא איטי ומתמשך, ימיו כשנות דור, השטחיות והבידור גודשים כל פינה, המצוקה הכלכלית מכבידה, ומה פלא ששלטים מאירי עיניים לוכדים פתאום את מבטם התועה. משהו מתחושת החמימות האבודה מבית אבא-אמא הישן מחזיר ללבם געגוע, גם רגשי אשמה עמומים על נטישת הדת מבליחים בהם, ומכאן קצרה הדרך אל הנתיב הזוהר של הקדושה וקירוב הלבבות.

ואנו - מה נעשה? אנו עניי הדת ורודפי הרוח - איך נתמודד מול הנחשול הדתי? יום-יום אני מברך את החופש שנתנה לי התבונה, יום-יום אני מברך את המחשבה שהרחיבה את אופקיי, אבל איך נביא אלינו את "עונדי העגילים" מהפאבים של אשקלון? איך נאסוף כוח לקרב את צעירי השכונות עוטי הציציות? איך נעצור את החשיכה הדתית המכסה אט-אט את ישראל? שוב ושוב אני שואל את עצמי: מאין יבוא עזרי? כי איני רוצה לסמוך על המזל.