עדי צמח נגד פסקל

המדיחים בתשובה אינם בוחלים באף מקור לטיעונים, גם לא בנצרות.
הנצרות מהווה מקור עשיר לטיעונים, משתי סיבות. האחת קשורה לקתולים והשניה לפרוטסטנטים:
- האמונה של הכנסיה הקתולית מבוססת על מספר עיקרי אמונה המכונים "דוגמות" (שני הווים בחולם, וביחיד - דוגמה, בחולם ובמלעיל). על דוגמות אלה אין מערערין. מעמדן האמוני איתן יותר מאשר שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם ביהדות. אחת הדוגמות האלו היא שאפשר להוכיח את קיומו של האל באופן לוגי. לכן רבים הנסיונות של הקתולים להוכיח את קיום האל באופן לוגי. הטיעון עליו מדובר כאן הוא המפורסם בטיעונים הקתוליים: ההימור על האל של פסקל.
- המטיפים הפרוטסטנטיים בארצות הברית עורכים מסע הדחה בתשובה לפי מיטב הידע של מקצועני הפרסום והמכירות במדינה הקפיטליסטית הגדולה הזו. הם עושים עבודה מצויינת, והמדיחים בתשובה מעתיקים את שיטותיהם.

ההימור על האל (של הפילוסוף בלייז פסקל) הוא הטיעון הבא: נניח שיש ספק האם אלוהים קיים. אפילו ספק גדול מאד. נניח שיש רק אחוז אחד של סיכויים שאלוהים קיים. האם עלינו להאמין באלוהים? בואו נבחן את שתי האפשרויות: אם לא נאמין אז יש 99% סיכויים שאנחנו צודקים, ונחסוך לנו את קיום המצוות. יש אחוז אחד שאנחנו טועים, ואז נלך לגיהינום. כאשר נלך לגיהינום נישאר שם לנצח. כיוון שהגיהינום הוא איום ונורא, בשביל שנה בגיהינום שווה להאמין באלוהים שנה אחת. כיוון שהנחנו הסתברות של אחוז אחד, אז בשביל מאה שנים בגיהינום בהסתברות של אחוז אחד שווה להאמין באלוהים במשך שנה. נשים לב שאם האחוז הזה מתממש אז אנחנו נימצא בגיהינום (בהסתברות של אחוז אחד) לנצח. זה אומר שנשהה שם הרבה יותר מאשר מאה מאות של שנים. לכן, לפי אותו השיקול, עדיף להאמין באלוהים במשך מאה שנים, כדי לא להגיע לגיהינום אפילו לעשרת אלפים שנים. על אחת כמה וכמה - נצח. הטיעון הזה עובד גם על הסתברויות קטנות מאחוז - כל עוד ההסתברות חיובית.

הטיעון של פסקל נדון כבר בעבר אתר חופש: הוא הופרך כבר בידי הכותב ב אינדקס טיעוני המחזירים בתשובה בטיעון "ההימור על האל", נבדק במאמרו של שלומי טל הקזינו של החיים ורוסק בידי סייברדין במאמר ועוד טיעונים, בפרק "פסקל מכה שנית". עתה באנו להתעלל בגופה, בעזרת מאמרו של פרופסור צמח, מתוך ספרו על הגוף, על הרוח, על מה שיש, ועל מה שראוי להיות, פרק י': על כדאיות האמונה באלוהים (הוצאת מאגנס) .

הטיעון של פרופסור צמח הוא גורף:
אם האמונה מבוססת על שיקולי תועלת, אין הצדקה לקבל שום טענה.
שום טענה - כלומר: לא את הטענה שאלוהים קיים, ולא אף טענה אחרת.

לפני שנציג את הטיעון של פרופסור צמח נסכם את הטיעון של פסקל ונבחין בין שתי סיבות להאמין בטענה.
סיכום טיעונו של פסקל: גם אם אין סיבה הגיונית להאמין באל, עדיין יש סיבה תועלתית להאמין בו. הסיבה ההגיונית אומרת להאמין במה שיותר הגיוני. הנחנו שהסיכוי שיש אל הוא אחוז אחד, ואז יותר הגיוני לא להאמין באל. לכן אין סיבה הגיונית להאמין באל. הסיבה התועלתית מנחה אותנו להאמין במה שמועיל. במקרה הזה, בגלל עוצמתו של איום הגיהינום (וגם עוצמתו של פרס גן העדן), ובגלל הנצח של הגיהינום וגן העדן, כדאי יותר להאמין בקיום האל.

חשוב להבחין בטיעון אשר עומד בבסיס הדברים: פסקל מציע להאמין לפי הסיבה התועלתית ולא לפי הסיבה ההגיונית.

עתה שולף פרופסור צמח את אחד הכלים החדים ביותר בארגז הכלים של הפילוסוף: הוא כופה על המשפט להתייחס לעצמו.

בואו נכנה את מסקנת הטיעון של פסקל בשם טענה 1:

טענה 1: יש יותר תועלת באמונה באל מאשר בכפירה בו.

נגיד שההסבר של פסקל היה משכנע. הוא היה משכנע מבחינה הגיונית, אבל זה לא מספיק כדי שנאמין בטענה 1: לפי פסקל אנחנו לא צריכים להאמין בטענה לפי ההגיון, אלא לפי התועלת! לכן הנימוק ההגיוני אינו יכול להוות צידוק להאמין בטענה 1, ודרוש לנו טיעון תועלתי. האם יש יותר תועלת באמונה בטענה 1?
בואו נבדוק. ננסח טענה תומכת:

טענה 2: יש יותר תועלת באמונה בטענה 1 מאשר בכפירה בה.

גם אם זו טענה הגיונית, זה עדיין לא מספיק: צריך גם להוכיח שזו טענה מועילה. (נזכור שפסקל מציע להאמין במה שמועיל, לא במה שהגיוני).

לכן צריך לבחון את:

טענה 3: יש יותר תועלת באמונה בטענה 2 מאשר בכפירה בה.

וזה לא נגמר כאן, גם כדי להאמין בטענה 3 לא יספיקו שיקולים הגיוניים, אלא יהיה צורך בטענה הבאה:

טענה 4: יש יותר תועלת באמונה בטענה 3 מאשר בכפירה בה.

וכך הלאה וכך הלאה, עד אינסוף.
פרופסור צמח מכנה את התופעה "רגרסיה אינסופית ממארת".
מכאן הוא מסיק את שורת המחץ:
המאמין אינו רשאי להביא נימוקי כדאיות לאמונתו.