במת חופש
מה חשב אברהם
|
במת חופש זו מוקדשת בברכה חמה לפרופ'
רחל אליאור
לרגל זכייתה בפרס המכובד ע"ש גרשום שלום
בתחום חקר הקבלה מידי האקדמיה הלאומית
למדעים.
פרופ' אליאור משתתפת בבמה זו, ואתר חופש
גאה להעלות על במתו את מאמריה החשובים.
|
עקדת יצחק
ג'יובאני באטיסטה
טיפולו, צייר איטלקי, 1770-1696
מוזיאון פלאצי פאטריארכאלה, אודינה, איטליה
סיגל לאתר חופש
בכל הסיפור של עקידת יצחק לא קראתי מה
חשב או מה הרגיש אברהם. בסיפור מתוארות הפעולות לפני העקידה ובמהלך העקידה אך לא
מוזכר מה חשב או הרגיש אברהם. אשמח לקבל תגובה.
עקדת יצחק
פיטר לסטמן, צייר הולנדי, 1633-1583
לובר, פאריס, צרפת
דן משיב לסיגל
סיגל יקרה - העלית שאלה נפלאה. כל מה שיש בידי מישהו זה מה שכתב הסופר
המקראי אודות אברהם, בהנחה שכך היה, אבל ברור שזו רק אגדה. אלא שגם כאגדה יש לה
חשיבות, שכן חשיבותה של כל יצירה ספרותית איננה רק בעובדות שהיא מתארת, אלא בהלך
הרוח ובחשיבה שהיא מעוררת בלבו ובמוחו של הקורא. מה הרגיש אברהם או מה חשב - את
התשובה יכול ורשאי לתת כל אדם, גם את, גם אני. קחי בחשבון שבסיפור המקראי אין
התייחסות רק למה שאברהם אמור היה לחשוב או להרגיש, אלא חשוב הרבה יותר - גם לשאלה מה
אמורה הייתה לחשוב ולהרגיש שרה - אימו של הקורבן המיועד לשחיטה, שילדה אותו בגיל
98 או 99, לאחר בלותה. כלום לאם אין רגשות? כלום אין אלו רגשות-אם עצומים, כואבים
ומשמעותיים הרבה יותר מרגשותיו של האב, אותו אב שכבר הוכיח קודם לכולי עלמא את
"אהבתו" הרבה ואת "מסירותו" הכבירה לבנו הראשון - ישמעאל,
שהיה מוכן שימות במדבר.
עקדת יצחק
לאוראנט לה-הייר, צייר צרפתי, 1656-1606
התעלמותו של הטקסט המקראי מרגשותיה של שרה, מדעתה, מזכותה להביע דעה בנושא
כה משמעותי - מעשית ורגשית בחייה - תמוהה מן ההיבט האנושי, אבל ברורה מנקודת המבט
של המימסד הדתי היהודי, שעד היום מתייחס לאישה ולדעתה בצורה שאיננה מתקבלת על הדעת
בחברה ההומניסטית. מבט חטוף בעמוד הברכות להולדת בן בעיתון דתי של ימינו מלמד על
מקומה של האם בחוויה המשפחתית הזאת.
האם מקרה הוא, שציירים כמו לה-הייר, גאולי או רמברנדט, ואחרים הציגו את המלאך - שמנע את הרצח - בדמות אישה?
האם ייתכן שגם אותם ציירים שותפים להרגשה, שלא יעלה על הדעת ששרה הסכימה בשתיקתה,
והיא זו שמנעה את רציחתו של בנה והקרבתו בידי אביו כביטוי לכניעתו הבלתי מסוייגת
לאלוהים?
עקדת יצחק
גאולי, צייר צרפתי,
מאחר והעלית את הנושא - נשמח לקבל ממך מאמר קצר, בו תנסי לתאר את רגשותיהם
ואת מחשבותיהם של אברהם ושל שרה לפני ובמהלך העקדה מנקודת המבט שלך. גם אנחנו
מצדנו נביע דעה (או דעות), נשלח לך כתשובה, ואם סך-כל הדעות יהיה מעניין ובעל חשיבות
- נעלה זאת באתר בצורת במת חופש.
[סיגל לא חזרה אלינו, אבל את שאלתה העברנו למספר ידידים, שמעת
לעת מביעים דעתם באתר. סוגיית העקדה ועוצמת הסערה האנושית והריגושית שבה היוותה
מקור השראה וגירוי לאמנים רבים, שביטאו את הרגשתם ותפיסתם את מעשה העקדה באמנות
פלסטית. חלק קטן מיצירות אלו מלוות את דעתם של המשתתפים בבמה זו.]
אהרן משיב לסיגל
איני יודע מה אברהם הרגיש, אך לפי הפרשנים הוא עשה זאת מרצון, אם כי זה לא
כתוב, אלא כל פרשן דורש לעצמו על מנת להעצים את אברהם.
לי נראית התנהגותו מוזרה.הוא מקבל צו לשחוט את בנו ואינו שואל שאלות, לעומת
זאת כשנודע לו על גורל סדום ועמורה הוא מתייצב לויכוח עם הבורא. ובנוסף הוא לא
שואל את הבורא: והרי יש איסור על הקרבת הבן מה שניקרא עבודה למולך? לאיזה משני הצווים
שלך אפוא, עליי להיענות?
עקדת יצחק
רמברנדט ון-ריין, צייר הולנדי, 1696-1606
מוזיאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג, רוסיה
ד"ר משה גרנות משיב לסיגל
בפרשת העקידה אין אפילו רמז שברמז על מחשבותיו של אברהם, וכל מה שנכתב
בנושא על ידי חז"ל הוא בבחינת ספקולציות מהרהורי לבם - מה הם היו חושבים אילו
האל היה פוקד עליהם צו מפלצתי כזה. כדי שלא ייראו ככופרים בעיקר, הם שמו את הדברים
בפיו של השטן. אני יכול לשער מה היו כוונות הכתוב, אך אינני יודע לתאר מה שאין. את
זה עשו, כאמור, חז"ל, והדברים מקובצים ומפורטים בספר האגדה. הדתיים משוכנעים
שדברי חז"ל ניתנו גם כן מפי הגבורה בהר סיני. אני לא ממש משוכנע שהם צודקים.
הספרות המקראית היא מאוד לאקונית, ולא ממש מנדבת "רקע קדמי".
הקורא נתקל בהרבה "חללים", וכאן נוצר כר נרחב לפרשנים ולדרשנים.
ב"ספר האגדה" בעריכת ביאליק ורבניצקי יש מדור מיוחד הנקרא "עקידת
יצחק", ושם חז"ל מתארים את המחשבות של אברהם (בצורה של ויכוח בינו ובין
השטן), של שרה ושל יצחק. המקרא מתעלם ממחשבותיו של אברהם וממעמדה של שרה לנוכח
כוונתו של אברהם לעקוד את בנם, כי בתשתית המחשבה המקראית עומד הצו האלוהי, והמוסר
הוא טפל לחלוטין. לא חשוב מה חשב אברהם, חשוב מה הוא עשה, וחשוב שנשמע לצו האל ללא
הרהור וללא ערעור. זהו הבסיס המוכר מאז ומעולם לאסון הרובץ על האנושות - אידיאליזם
קיצוני שמקדש את כל האמצעים כדי להגיע למטרה הנחשבת לנשגבה.
על עקידת יצחק נשברו הרבה קולמוסים, אבל בתמצית, אני חושב שמדובר בתביעה
מפלצתית.
עקדת יצחק
אוראציו רימיניאלדי, צייר איטלקי, המאה ה-17
גלריה לאמנות עתיקה, רומא, איטליה
פרופ' רחל אליאור
[ראש החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים]
כדי לדעת מה הרגיש אברהם אין צורך להרחיק לכת: כל אם וכל אב הנקראים לשלוח
את בנם או בתם לצבא, בשעה שמתרחשת מלחמה, יטיבו להביע את התחושות המתנגשות של אהבה
עמוקה וחרדה לשלום הילד, רצון עז להגן עליו או עליה מפני אימת מוות והשלכת החיים מנגד,
מצד אחד, ואת הכורח הפנימי לציית לקול הסמכות ולקריאת "הרשות" המצווה,
שלעולם היא נעלמת ומוכללת ומצווה בכוח ריבונותה, אך גם מגלמת איזשהו ערך נעלה
שבשמו אדם מוכן לוותר על היקר לו מכל ולסכן את חייו של מי שאהוב עליו בכל נימי
נפשו.
ראוי לדקדק עד קצה גבול האפשר בבחינה של קריאה מעין זו, שכן המחיר היקר
שאנו נקראים לשלם חייב להיות מוצדק בעינינו. אברהם האמין במוחלטות הצדק האלוהי
ובחיוב האנושי להיענות לו, ולא הטיל ספק בעומק האמת האלוהית הנשגבת מההבנה
האנושית, אולם גם וודאות זו לא מנעה ממנו ייסורי שאול בשעה שהלך עם בנו לעקדה בהר
המוריה. האמנות היהודית התמודדה עם סוגיה זו ועבודותיהם של אברהם אופק ומנשה
קדישמן הן מעט מהרבה בהקשר זה, והשירה והספרות רוויים בדיונים מעין אלה ומאמרו של
שלום שפיגל על אגדות העקדה יוכיח, והשיר 'ירושה' של חיים גורי ירושה ימחיש.
עקדת יצחק
מוזאיקה
מהמאה ה-6, כנסייה ברווננה, איטליה
אנחנו, שאין לנו כלל ועיקר וודאות נטולת ספקות בתבונתו של הריבון שלקולו
אנו אמורים לציית, חייבים לשאול את עצמנו מה הם הערכים שבשמם אנחנו מוכנים להרוג וליהרג,
להרוג את אהובי נפשנו במישרין ובעקיפין ולהיהרג בעצמנו. שאלה זו תקפה לכל אדם, בן
כל דת ולאום, אך התשובות עליה שונות. מדינת ישראל שקמה אחרי השואה ותוך כדי מלחמת
העצמאות, הגדירה את קיום מדינת ישראל וההגנה עליה בפני צר ואויב כערך עליון, שבשמו
אנו נקראים לנכונות לסכן את חיי עצמנו וילדינו.
בעשורים שחלפו השתמשה המדינה בהסכמה זו הרבה יותר ממה שרוב הציבור סבר
שעומד במבחן הנחיצות המוחלטת ועל כן התערערה ההסכמה הציבורית ממלחמת לבנון ואילך
על חובת גבולות הציות, וכידוע לא מעטים מטילים ספק בצדקת התביעה להקריב את חייהם
וחיי ילדיהם...
עקדת יצחק
מארק שאגאל, יהודי, יליד צרפת, 1985-1887
מוזיאון שאגאל, ניצה, צרפת
כל אחד מאתנו עשוי למצוא עצמו בכל רגע הן בתפקיד אברהם והן בתפקיד יצחק -
השאלה היא אם לנו, כמו לאברהם, יש עדיין אמונה שלמה בצדקת הדרך ובנכונות להרוג וליהרג.
האם לא הגיעה העת להחליף את השאלה ולשאול על מה כדאי לחיות ולהעניק חיים, ועל מה
מוטב לוותר כדי להבטיח סיכוי לחיי כולם בעידן שבו למוות מעשה ידי אדם לא תהיה
ממשלה.
עקדת יצחק
לודוביקו קיגולי, צייר איטלקי, 1613-1559
גלריה פאלאטינה, ארמון פיטי, פירנצה, איטליה
ד"ר צופיה מלר
את דעתי בכל הנוגע למחשבותיו של אברהם בקבלו את 'צו האלוהים'
הבעתי בפרשת השבוע 'וירא', שפורסמה בספרנו "מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת
הזמן", הוצאת תמוז, 2002, עמוד 59-52, ובאתר חופש. והרי עיקר הדברים (את
פירוט המקורות ניתן למצוא במאמר עצמו):
"... סיפור עקידת יצחק נחשב, ובצדק, לא רק כיצירת-מופת של צמצום
התיאור הספרותי, פסיכולוגיה ורגישות אמנותית, אלא כביטוי הנחרץ ביותר של אמונה, של
צייתנות, של כניעה ושל אמון מצד האדם כלפי אלוהיו. הביטוי "הנני", אותו
משמיע אברהם כתגובה לקריאתו של אלוהים, כמו "הנני, בני" אותו הוא משמיע
כתגובה לתהייתו של יצחק, יכול לשמש כ"מילה מנחה" לא פחות מן המילה
"בן" לצורותיה השונות: "בני", "בנך",
"בנו". בצוותא מעידות מילים מנחות אלה על סערת הרגשות הקשה המתחוללת
בנפשו של אברהם, הקרוע בין שני צירי ההתייחסות שלו: הצו האלוהי מזה והרגש האבהי
מזה.
עקדת יצחק
פסיפס
מהמאה ה-4
שלושה כיוונים של פרשנות יש לקונפליקט של אברהם בין שני צירי-התייחסות אלה.
פרשנות המדרש התלמודי מציגה את אברהם כמי שלכאורה אין ספקות בלבו. את הספקות
מוציאה פרשנות המדרש מרשותו של אברהם ומעבירה אותם לרשות אחרת - רשותו של השטן:
"ויגדל הילד וייגמל ויעש אברהם משתה גדול (בראשית כ"א / 8). אמר שטן
לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנים פרי בטן, מכל סעודה
שעשה, ולא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל
בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך לפני, מיד זובחו. מיד והאלוהים ניסה את
אברהם" (סנהדרין פ"ט ע"ב). מדרש זה גם מספק את ההסבר לעצם מעשה הניסיון
שאלוהים ניסה את אברהם.
מדרש אחר מחזיר את הלבטים לרשותו של אברהם, אם כי בצורה של הרהורים, ולא של
התרסה כלפי שמים: "הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? אברהם הרהר ואמר: שמחתי
ושימחתי את הכל, ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד", ובהמשך
מיוחס משפט זה למלאכי השרת (מדרש בראשית רבה נ"ה / ד').
עקדת יצחק
ברטרם -צייר גרמני, המבורג 1383
ואילו מיילס, מפרש מודרני בן זמננו, מטיל בכלל ספק בנכונותו של אברהם לציית
עד הסוף. אברהם, לדעתו, מהלך עד הסף, אך בפועל איננו מבצע את המעשה הנורא, ומי
יודע אם היה מבצעו בכלל: "אברהם אף פעם אינו מסכים במפורש לבקשתו של אלוהים.
הוא עורך את כל ההכנות לרצח עד לרגע שאלוהים קורא אליו 'אל תשלח ידך אל הנער', אך
לעולם לא נודע לנו האם היה מבצע את הרצח למעשה". יתר על כן. מיילס מפתח את
פרשנותו לעניין זה בכיוון אף מרחיק לכת מן התהייה. הוא קובע פסקנית: "אברהם
מתנגד אפילו בשעה שהוא מבצע את פעולות הציות. בסוף הניסיון, כמו בתחילתו, אמירתו
היחידה לאלוהים היא 'הנני' - לכאורה אמירה של היענות, אך בסופו של דבר אמירה
עמומה. וכך, כשאומר אלוהים לאברהם שעמד בניסיון, ומבטיח לו בפעם השביעית והאחרונה,
צאצאים לרוב, אלוהים הוא שמודה בתבוסתו, לא פחות מאברהם".
עקדת יצחק
רפאל סאנציו, צייר איטלקי, 1520-1483
פרסקו, מוזיאון הוואתיקן, רומא, איטליה
על אף ההבדלים - יש מן המשותף לכל הפרשנויות של פרשה זו, שמבחינת עוצמתה
אין חולקים על השפעתה העזה על התרבות האנושית: המשותף הוא הקושי לקבל התנהגות זו,
ששימשה מופת לדורות של מאמינים, כפשוטה.
מושג האמונה "והאמן בה" (בראשית ט"ו / 6) לגבי אברהם איננו
מושג פילוסופי. השאלה בפניה הוא ניצב איננה אם להאמין במציאותו של אלוהים, אלא
כיצד לחיות מציאות זו כעיקר הווייתו. לכאורה, הרשות הייתה נתונה לו. אך למעשה,
בחירתו, לדברי צבי אדר, "כה מוחלטת וברורה עד שהיא נראית כדבר מובן מאליו, כאילו
לא עמדה לפניו בחירה כלל".
זאת ועוד. אין צורך להתחבט ולהתלבט בשאלת נכונותו של אברהם להקריב את בנו.
אברהם, אכן, היה מוכן גם לבצע את המעשה ולא רק להוליכו "עד הסף", שכן,
אין זו הפעם הראשונה שאברהם מגלה נכונות להפקיר את בנו. הוא כבר עשה זאת לגבי בנו
ישמעאל. יצחק, אמנם, מוצג כאן כבנו-יחידו אשר אהב, אבל - האם לא ראוי שתישאל, ולו
גם פעם אחת, השאלה: ומה לגבי בנו-בכורו ישמעאל, גם אם לא צויין שאהבו? והרי פעמיים
מפקיר אברהם למות את בנו בכורו: פעם אחת בעודו עובר בבטן אמו הגר (בראשית
ט"ז) ופעם שנייה לאחר הולדת יצחק, בעודו ילד (בראשית כ"א). גם בשני
המקרים הקודמים הללו נעשה הדבר במצוות אלוהים, ולמרות ששם הייתה זו
"הפקרת" הילד ולא רציחתו ממש, במו ידיו, הנה, את המעשים הללו הוא הוציא
בכל זאת מן הכוח אל הפועל, וגם בשני המקרים הללו הדבר נמנע בזכות התערבות מגבוה,
ולא בשל התנגדותו של אברהם, או סירובו להפקיר את בנו למוות. אב ששולח למוות את
שני בניו, השניים היחידים שהיו לו, גם אם לא ביצע בסופו של דבר את מעשה הקורבן במו
ידיו - האם אין מוסריותו מעוררת לפחות תהייה? האם רק אמונתו היא זו שצריכה לעמוד
למבחן?
עקדת יצחק
אנדראה דל-סארטו, צייר איטלקי, 1530-1486
המוזיאון לאמנות, קליבלנד, ארה"ב
כדי להעמיד אדם, בשר ודם, בפני תביעה כה נוראה, כה פרימיטיבית, כה בלתי
מוסרית, חייב המספר עצמו, שהכיר כבר, מן הסתם, נורמות מוסריות גבוהות יותר, לרכך
את הסיפור בעיני קוראיו כבר מתחילתו, ולפיכך מקדים הוא ואומר: "והאלוהים ניסה
את אברהם", כדי שלא יעלה על הדעת, ולו אף לרגע קט שזו הייתה, אמנם, כוונתו של
אלוהים. הצהרה זו של המספר בפתח הדברים מבטאת, ללא ספק, את עמדתו שלו במאבק שבין
האמונה למוסר, המלווה את התנ"ך למלוא אורכו, שניים - שלעתים קרובות מדי
עומדים בסתירה זה לזה.
פעמיים בתנ"ך מנסה אלוהים את האדם: את אברהם ואת איוב. בשתי הפעמים
מטרת הניסיון היא בדיקת אמונתו של האדם, לא צדקתו, או מוסריותו, ובשני המקרים
מלווה הניסיון במעשה בלתי מוסרי להחריד: בצו המתת בניו של בעל הניסיון. צו כזה
אינו יכול להתקבל אלא בדרך אחת: כצו שהוא לא רק בלתי מוסרי, אלא עומד בסתירה גמורה
לטבע האנושי, או, כפי שמנסח זאת צבי אדר: "הטלת הניסיון היא בלתי אנושית, שאם
לא יהא כך אין היא בגדר של ניסיון ממש. ואמנם, משום כך חורג אלוהי עקידת יצחק
ואלוהי ספר איוב מן העולם של ערכי האדם. בסיפור עקידת יצחק יש ריכוך-מה של עמדה
זו, כשמלאך אלוהים אומר לאברהם לאחר מכן שלא היה זה אלא ניסיון, ועם זאת, הרגשת
הנוראות של אלוהים נשארת. בספר איוב אין ריכוך בעמדה זו, שכן, בתשובתו לאיוב טוען
האל שאין האדם יכול להבין את אלוהים ואת דרכיו... ספר איוב מסתיים מבלי שאיוב יבין
את דרכי האל מתחילתן עד סופן. בסיפורי הניסיון מזעזע אל נורא, המצוי מעבר לכל ערכי
האדם, את כל העולם האנושי".
עקדת יצחק
דומניצ'ינו, צייר איטלקי, 1641-1581
מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד
אשר לתגובת האדם על זעזוע זה, מוסיף אדר ומדגיש, כי סיפור אברהם וסיפור
איוב הן שתי וריאציות מנוגדות זו לזו על הניסיון האכזר: האחת של אברהם - היא
התגובה של קבלת דרכי האל והשלמה עימן, האחרת, של איוב - התקוממות ומרי. שתיהן -
ביטוי לגיטימי של האדם המתעלה מעל לייסוריו לנוכח הניסיון האלוהי.
אך מעבר לניסיון שאלוהים מנסה את האדם, אפשר לראות בשני סיפורים אלה גם את
הניסיון שהאדם החושב מעמיד בו את אלוהיו: האם יעמוד אלוהים בפני הפיתוי העז לנצל
את כוחו, את מרותו ואת סמכותו, ולהשתמש בו כנגד האדם. אך בעוד האדם עומד בניסיון -
בשני המקרים כאחד - אלוהים הוא שאינו עומד בניסיון. אלוהים נכשל בכך, שהוא מציב
בפני האדם תביעה לאמונה, הסותרת לא רק את ההיגיון האנושי, אלא, ובעיקר - את המוסר
האנושי. זה המוסר היחיד שבן-אנוש מסוגל להגיע אליו: אם הוא מאמין - הוא נתבע לבטא
זאת בדרך בלתי מוסרית, ואם ינהג לפי צו מצפונו - לא תמיד יוכל להיחשב מאמין!...
עצם התביעה להקרבת בן לאלוהים כאקט פולחני היא בלתי מוסרית בעליל, וגם אם
הוויתור על הקורבן והמרתו באיל, או הצגת הסיפור כולו כניסיון מלכתחילה מעמעמים,
לכאורה, את חוסר המוסר המשווע שבהעדפה זו של צורת האמונה, הרי עצם הניסיון
שאלוהים מעמיד בו אדם חף מפשע בייסורים נפשיים כה קשים - ובמקרה של איוב לא רק
נפשיים, אלא באובדן ממשי של הבנים - הוא בלתי מוסרי, ומפקיע את זכותו של אלוהים
שכזה לתבוע מן האדם תביעה מוסרית כלשהי.
ולסיום הדיון בשאלת מחשבותיו של אברהם, מן הראוי היה שהשואלת - סיגל, שהיא
אישה, או נערה, תשאל אותה שאלה ששאל דן בתשובתו בבמה זו, והיא - מה חשה ומה חשבה שרה,
אימו של הקורבן המיועד. אני, על-כל פנים, אינני יכולה להתעלם משאלה זו, ואקדיש לה
את הקטע האחרון של תשובתי:
ייסוריה של שרה אינם מועלים על-ידי הסופר המקראי, וזאת הן מן הטעם הספרותי,
שמרכז את הקונפליקט בדמותו של הגיבור המרכזי של הסיפור - אברהם - הן מן הטעם הנורמטיבי,
הנכון לאורך הדורות כולם, שמבחינה אמונית אין ספק לאיש ששרה האם לא הייתה עומדת
בניסיון כזה. ואף על-פי-כן - גם חז"ל התייחסו לשאלה זו במדרש האגדה שלהם,
שמסביר כי אברהם חמק מביתו השכם בבוקר כדי שלא יצטרך לשקר לה, שהרי ידע כל לא לזמן
קצר יצא עם בנו - באמרו, כי הוא לוקח את בנה לחנוך אותו במקום תורה... הדרשן החביב
כלל לא העלה על דעתו בבדותו שקר זה, שאברהם, כמי שהיה אמור להיות המונותאיסט
הראשון (והיחיד!) בדורו לא יכול היה למצוא שום בית-מדרש שבו מלמדים דברי תורה
ודעת-אלוהים...
מנחתו של אברהם
יאן ליוואנס, צייר הולנדי, 1674-1607
בהסמיכו את פרשת חיי-שרה למעשה העקדה מרמז לנו הסופר - או העורך - של
סיפורי בראשית, שמותה של שרה הוא ביטוי לטראומה שחוותה, כשהתברר לה מה חווה בנה
היחיד והאהוב - טראומה שגרם אברהם לא רק ליצחק בנו, אלא, מן הסתם, גם לשרה רעייתו.
כל עוד נכחה בכך שאברהם, אישה, מוכן לשקר ולמסור אותה לידי פרעה למען ייטב
לו בעבורה, ניחא. כל עוד התעלמה מנכונותו להקריב את בנו בכורו, ישמעאל, למות במדבר
- אדרבא! הרי "למענה" ולפי בקשתה עשה זאת. אבל כשנכחה לדעת שלא רק את
יצחק, בנה האהוב הוא מוכן להקריב על מזבח אהבתו הגדולה והבלעדית לאלוהיו, אלא גם
אותה עצמה אינו כולל במשחק האהבה והאמונה שלו - בכך כבר לא יכלה לעמוד, וחייה
הגיעו לסוף דרכם.
עקדת יצחק
ג'אקופו ליגוצי, צייר איטלקי, 1627-1547
גלריה אופיצי, פירנצה, איטליה
פרופסור באקדמיה הישראלית
[מסיבות אישיות-משפחתיות מבקש הכותב להישאר בעילום שם מו וכל
פרטיו שמורים במערכת האתר]
הרגשות של אברהם ממש לא מעניינים אותי. לאב שמקריב את בנו למען משהו שאפילו
לא קיים אין רגשות רלוונטיים. אולי שמע קולות, אם כך אולי סבל מסכיזופרניה
פרנואידית. כל זה נכתב על ידי כפי שנכתב למרות שמדובר במשל ולא במעשה שאכן היה.
כן עניינו אותי רגשותיו של יצחק ואליהם התייחסתי בדברים שכתבתי בחופש .
"... גם בבית התחלתי להבין שאני חי על זמן שאול. היינו
מכוונים את שעון השבת שידליק את האור לפנות ערב, אבל לא פעם היו תקלות והאור לא
נדלק. ביום שבת אחד אחרי הצהריים זה קרה שוב, והאור לא נדלק. רציתי לקרוא, אבי יצא
לתפילות מנחה ומעריב כשביניהן "סעודה שלישית" של שבת ושיעור מפי הרב.
הרגשתי בטוח שיש לי די זמן עד שיחזור והדלקתי נורה קטנה בחדרי, ובדיוק, מעשה שטן,
אבי שינה דעתו והחליט לוותר על הארוחה והשיעור, ולעשות את ההפסקה שבין מינחה
למעריב בבית. הוא חזר וראה את האור הקטן בחדרי, נכנס ואמר בזעם "כל עוד אתה
גר בבית הזה לא תדליק אור בשבת",שפירושו - אם לא תקיים מצוות לא תוכל לגור פה. מדובר כאן באב שאהב את
ילדיו ללא גבול, ובעצם היה גבול. קשה לקבל זאת, אבל אדם דתי אינו מסוגל לאהוב אדם
אחר ללא גבול, תמיד אהבת האדם באה כמשנית לאהבת האלוהים. המודל והנושא להערצה הוא
אברהם שעמד בבחינת האהבה לאלוהים. כאשר עמד לשחוט את בנו מפני שאלוהים אמר לו,
וידע אפילו לא לשאול מדוע. אלוהים - הוא שאמר זה מספיק.
מה חשב הבן יצחק כשראה את המאכלת
ליד גרונו? מעניין כמה עלו לאברהם שנים של הטיפולים
הפסיכיאטריים כדי להוציא את בנו מהטראומה. ככה לא מגדלים ילדים. לא מגדלים ילד
בריא בנפשו כאשר כופים עליו דרך שהוא לא רוצה, והוא מתבייש בה. ככה לא מפתחים
ביטחון עצמי וחוסן נפשי. יתכן שדווקא הריאקציה לכל זה גרמה לי אחר כך לרצות ללכת
קדימה ולהיות במקומות היותר טובים, אבל את זה משיגים בצורה ישירה ונורמאלית ולא
ע"י גידול פרדוכסלי כזה...".
עקדת יצחק
מיכאלאנג'לו מריסי דה-קאראוואג'יו, צייר איטלקי, 1610-1571
גלריה אופיצי, פירנצה, איטליה
אפריל 2006
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
