לזרוק את השכל

בערב ז' באב ארזתי את נפשי, 3 קסטות מובחרות (In the Wake of Poseidon של King Crimson זו הקסטה האולטימטיבית לנהיגה בלילה) ויצאתי את ביתי על מנת לפגוש חברים מהצבא, אותם לא ראיתי מאז שהשתחררתי.

בדרך חזרה, בסביבות 02:00, עברתי ליד טרמפיאדה בדרך לירושלים. עמדו בה 2 אברכי ברסלב טיפוסיים - גלוחי ראש, מגודלי זקן ופאות, הציצית על הבגדים החיצוניים, וכיפה לבנה סרוגה מכסה על הכל.

טרמפים זה בערך הדבר הכי יפה שבנאדם יכול לעשות למען זר מוחלט בימינו, מאז שהכנסת אורחים פסה מהעולם. לעזור למישהו להגיע מהמקום בו הוא נמצא למקום בו הוא רוצה להיות, וכשזה עוד בדרך שלך - זה ממש פשע לא לעצור. יש לך את האמצעי לעזור, אתה לא מפסיד כלום, תעצור.

אז עצרתי.

האחד - כבן 40, בעל פנים טובות, זיהה כבר בכניסה לרכב את דיוויד בואי שניסה נואשות להישמע חיוני מבעד לטייפ, והשני כבן 30, יותר שקט וחשדן.

אחרי שתי דקות של נסיעה התחלתי לתחקר אותם - שניהם "חוזרים בתשובה", שניהם לומדים בישיבה בירושלים, עם רב ש"כל הזמן צוחק ומספר בדיחות", וכן - הם למדו את מסכת שבת.

אם כך, שאלתי, אתם מכירים את דף קז עמוד ב? עניין הכינה?

הם זכרו במעומעם, אך לטובת מי ששעורי הגמרא רחוקים ממנו אציין, שהגמרא סוברת שכינים נוצרות מחומר דומם (רש"י חושב שמבשר האדם, הר"ן חושב שמן העיפושים, אבל כולם מסכימים שהיא נוצרת יש מאין ולכן מותר להורגה בשבת).

עם השאלה המתבקשת "אם כך, מהם ביצי הכינים?" עונים חז"ל שביצי כינים הן מין שונה של רמשים. מי שמעונין בהרחבה מוזמן לעיין בקונטרס מספר 1 של "דעת אמת".

התחלנו לדסקס את העניין - מסתבר שהשניים למדו את הדף אך לרגע לא חשבו לרגע שמשהו לא בסדר. כמו שקורה תמיד בדיונים כאלו, לצד הדתי אין תשובות (וזה גם לא הוגן לצפות ממי שזה עתה נחשף לסוגיה שיהיו לו תשובות מיידיות ומוכנות) והוא מתחיל להתקיף.

בינתיים הגענו לנקודה בה חפצו השניים לרדת, אבל כשעצרתי את האוטו נשארנו לשבת שם, והשיחה נמשכה עוד כשעה וחצי.

אברהם, המבוגר יותר, קרא בקונטרס את המשפט "כי מן המציאות תבוא אליך הסברא" וטען בלהט: "המשפט הזה מופרך. הרי המציאות מתעתעת בך כל הזמן, ואפילו עם העין שלך אתה לא יכול לאמוד מרחקים בצורה אמינה".

"אתה באמת לא יכול", עניתי לו, "אבל בדיוק לשם כך המציא המדע את סרט המדידה, שהוא אובייקטיבי ואחיד בכל מקום ומצב, ובעזרתו אתה יכול לקבוע בדיוק מה המרחק בין 2 נקודות. המציאות היא אחידה, היא רק יכולה לעתים לתעתע בחושים."

אברהם הרחיב את טענתו נגד המשפט, ואז הבנתי למה הוא מתכוון - הוא ברצינות התכוון שמן הסברא תבוא לך המציאות - כלומר את האמת תכיר רק דרך האמונה. זה הזכיר לי את אותם רבנים שטענו שזה ששפנים לא מעלים גירה למרות שכתוב בתורה שהם כן, רק מוכיח שהשפנים טועים.

ככה נראה שפן שחור-לבן

אברהם חזר בטיעוניו והדגיש את היות השכל הפכפך, ונתן כל הזמן את הדוגמא שכל מה שאנו עושים בחיים בא מהרגש ולא מהשכל, ולכן השכל הוא כלום.

העמדתי אותו על טעותו, והסברתי לו שגם לדעתי כל ההחלטות שאנו עושים הן אמוציונליות, אך ההחלטות הן לא הכל בחיים. כשיש לך ספר (התנ"ך) שטוען ששפנים מעלים גירה, וכנגד קיימים כל הווטרינרים, זואולוגים, אנציקלופדיות, מגדלי שפנים ומוקיריהם בעולם, אין לך פה החלטה לקבל - אתה פשוט מעדיף את התצפית, המחקר וההתעמקות על פני ספר אחד שכתיבתו מגמתית ואמינותו מוטלת בספק בעוד נושאים. רוב רובו של הדיון התנהל על אמינות וחשיבות השכל.

בשלב הזה החל הבחור מאחור למלמל לעצמו "אמונת חכמים", "כלי ריק" ועוד סיסמאות. פניתי אליו ושאלתי אותו לגבי זה, ואז הוא אמר לי "אני אומר לך רק דבר אחד, ומלבד זאת אין לי מה לומר לך (כנראה היה עצבני אחרי שעיין בקונטרס 3. חבר'ה, תתחילו להסתובב עם הקונטרסים ברכב ותראו שתזכו לישועות בכל התחומים). יש מציאות שנקראת "החלל הפתוח". זה המקום שממנו שואבת האפיקורסות, וטענה שאתה טוען משם, אין לה תשובה. כדי לראות את האמת אתה צריך לזרוק את השכל, כי הוא מונע ממך את האמת. אתה צריך להכיר בכך שאתה קטנטן, להפוך לכלי ריק כדי שתוכל להתמלא. אתה צריך להיות צינור."

קוראים וקוראות יקרים ויקרות, מזה זמן מה, כשחרדים אומרים לי שהם אינם מוכנים לקרוא את הקונטרסים "כי רבותינו אסרו עלינו" אני שואל אותם "אז אתה בנאדם או צינור? הרי הרב שופך בצד אחד ועלי נוזל מהצד השני! אז אם אין לך דעות משלך, תן לי את המספר של הרב ואני אדבר איתו, אתך זה בזבוז זמן !"

משל הצינור, כשבא מפי אברך חוזר בתשובה, גרם לי להבין עד כמה הדת מועכת אותך, גורמת לך להאמין שאתה קטן, טיפש, ריק מתוכן וכלי משחק ביד האל. כך יכולים סוכני הדת לשלוט בך ללא בלמים, בתור אלו שמכירים את יהוה הכי טוב בשכונה.

השיחה המשיכה, אך עם אברהם בלבד. לאחר שכילה את מה שהיה לו לומר לי, יצא הצעיר יותר אל מחוץ לאוטו והחל לרקוד. אני מבטיח לכם שאין תמונה סוראליסטית מזו - אדם בשנות ה- 30 לחייו, בלבוש הזה, בתאורה הכתומה של כביש יישובי מודיעין, בשקט של 03:30 בלילה, רוקד לעצמו ריקוד חסידי על אספלט קר.

אברהם מיהר להסביר ש"ריקוד למען השם הוא הדרך הטובה יותר להתחבר אליו".

אני דווקא חשבתי שמאז "פעמוני היובל" ה' צבאות כבר לא מחבב מחול.

שוחחנו גם על התכלית לחיים, על ידיעה מול אמונה, על הומניזם, על מוסריותו של אלוהים כפי שהתבטאה בשליחת חיילים שניפצו ראשי תינוקות אל קירות ביתם... נו, אמרתי לכם שזה לקח שעה וחצי.