אתה כותב שהנך מודאג מכך, שאינך יכול להפסיק "לתהות יומם ולילה על מהות קיומו של האדם", אבל אתה בדיוק מצוי בגיל ששאלות כאלו מטרידות עמוקות את הנפש - ולא כפי שקורה בשלב מאוחר של החיים - רק את השכל.

היטבת להצביע על "האבסורד הגדול מכל" של סיבת קיומנו והיותנו כאן. לא בכדי. לקיום הפיסי יש לכאורה מטרה ביולוגית-אבולוציונית, אותה ירשנו מבעלי החיים שקדמו לנו בעולם, והיא הולדת צאצאים. ללא הדחף הזה לשרוד ולהוליד צאצאים לא הייתה משמעות למושג האבולוציה, והחיים על פני כדור הארץ לא היו מגיעים לאן שהגיעו. אלא שבזה מסתיים הדמיון בינינו לבין שאר היצורים בטבע. כי בני אדם מחוננים בתודעה התוהה על "הצו" הביולוגי הזה ומקשה, כמוך, על צדקתו וטעמו של הדחף הזה לשרוד - ואפילו להוליד ילדים. ויש אף מי שחשים כי ללא מציאת משמעות ותכלית לחייהם נשמט גם הבסיס לדחף ראשוני וחשוב זה.

שורש הבעיה הוא, שאף כי התודעה היא פועל יוצא של המבנה הביולוגי של מוחנו, אין היא כפופה לחוקים הפיסיקליים והביוכימיים המפעילים את המוח. שהרי המחשבה לא מתכלה, לא מתבלה ולא מזדקנת, מאחר שהיא לא עשויה מחומרים ביולוגיים, כימיים ופיסיקליים, אלא מנפש שאינה ניתנת להבנה בקטגוריות מדעיות. אם ליצירה מוסיקלית הייתה מודעות עצמית ויכולת אינטרוספקטיבית כפי שיש לך, אפשר להניח שהיא הייתה מגיעה לאותה תחושת תסכול ותהייה לנוכח תלותה המוחלטת בתיבת תהודה העשויה מעץ, ממיתרים העשויים מתכת ומקשת העשויה משיער, חרף העובדה שהיא נתפסת כיצירה מוסיקלית (ולא רק כגלי קול) אך ורק בתודעתו של האדם.

הבעיה אינה נובעת, אם כן, מכך שהמציאות הפיסיקלית-כימית היא אשליה, אף כי היא לא נטולת אשליות. אנחנו אכן קולטים את המציאות דרך שתי מסננות - החושית והמוחית. שתיהן משיגות את המציאות באופן חלקי ובאותנטיות לקויה. חושינו קולטים, למשל, אך קטע קצר מקשת הגלים האלקטרומגנטיים - אותו קטע הנמצא בין גלי הרדיו הארוכים לבין גלי הגאמה הקצרצרים. אפילו אותה מציאות הנקלטת בחושינו מתוקנת לא אחת על ידי מוחנו כדי שתתאים למודלים של המציאות המוכרים לו. עם זאת, באמצעות שכלנו הצלחנו לפתח מכשירים הקולטים את הגלים והקרינות שאינם נתפסים בחושינו, ועל ידי כך אנו מסוגלים להאריך ולהרחיב את טווח השגתנו ואף להעריך ולהבין תהליכים המתחוללים בכוכבים הרחוקים מאתנו מיליארדי שנות אור.

יתר על כן - למרות השוני בין בני האדם, כולם תופסים את המציאות - צבעים, עצמים, טעמים וריחות - בקווים ובתכנים דומים. גם בעלי חיים תופסים עצמים כגון עצים, אבנים, אדמה, מים ואוויר באופן דומה לשלנו. אמנם דבורים רואות פרח באופן שונה מאתנו, אבל אף דבורה לא תבלבל בינה לבין כוורת. שום חיה לא תנסה לעבור מבעד לאבן כאלו הייתה אוויר. כל זה מלמד שהאבולוציה פיתחה אצל בעלי החיים איברים דומים לקליטת המציאות, משום שהמציאות הנקלטת בחושיהם היא אותה המציאות עצמה.

בכל זאת, למרות נפלאותיה של התודעה, לא זו בלבד שאין בה די כדי להקנות משמעות לחיים ולהסביר את פשר קיומנו כאן, היא-היא מקור התהייה. ומשום התהייה הזאת קל להיכשל בכשל לוגי ולהתפתות לקיומה של מהות עליונה בתוך או מחוץ לעולם. כי אם העולם בכלל, ואנחנו בפרט, פרי הרצון האלוהי והתגשמות התוכנית האלוהית, אזי יש סיבה להיותנו כאן, והאבסורד של יחסי גוף-נפש נעלם כלא היה. מצד שני, אותה תהייה עצמה, אשר טרדה את מנוחתך באשר לסיבת קיומך, חייבת לפעול גם כלפי טיבו ומהותו של הכוח העליון, הסמוי מעין, המנהיג את העולם ואת האדם, אשר עצם קיומו אינו פחות אבסורדי מהקשר של גוף-נפש: מיהו, מהו, למה הוא קיים, היכן הוא קיים, איך הוא קיים ומתי הוא פועל. כי אם הוא כל יכול, ואם הוא התגלמות הטוב, למה יש כל כך הרבה רע בעולם. למה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. התשובות שנותנות הדתות השונות לשאלות עתיקות אלו לא מספקות, אם לנקוט לשון המעטה.

הנך כותב שאתה חוכך בדעתך אם לפנות לדת או למדע כדי למצוא מענה לתהיותיך. דילמה לא קלה. לכאורה, אפשר לפתור את תהיות היסוד שלך על ידי אמונה בלתי מסוייגת בשם יתברך. אבל אמונה - חזקה ובלתי מסוייגת ככל שתהיה - לעולם תישאר אמונה ולא ידיעה, והלא אתה רוצה לדעת ולא רק להאמין. שאם לא כן, מה מבטיח לך שאמונתך שלך היא הנכונה והאמיתית ולא עשרות ומאות אמונות אחרות, בטוחות בצדקתן ומשוכנעות בבלעדיותן באותה מידה? לכן, אמונה יכולה לתת תשובה לתהיות ולאבסורד הגדול של יחסי גוף-נפש, בתנאי שאתה מוותר על ריבונות שכלך ועל היושרה האינטלקטואלית שלך.

שכל זה, חרף מגבלותיו, ועל אף הידיעה שלעולם לא תוכל להגיע עמו למעגנה הסופי של הידיעה המלאה והוודאית, הוא למרות הכל הכלי היחידי כמעט המסוגל לקרב אותך לשם, בלי לאבד את הספקנות, את הביקורת העצמית, והחשוב מכל את הביטחון שבכל זמן נתון תוכל לחזור בך מכל תיאוריה, מכל מודל ואפילו ממבטחך בריבונותו של האינטלקט שלך. שום דת מן הדתות המתיימרות לידיעה מוחלטת וסופית לא תתיר לך ליהנות מהחרות הזאת.

אמנם, הידיעה הארעית המוקנית לנו על ידי השכל מאכזבת את מי שרוצים לדעת את האמת הסופית, ואף על פי כן רק היא תוכל לפצח - אם בכלל - את הקשר הגורדי בין הגוף לנפש. ידיעה ארעית זו לא יכולה לספק תשובה מלאה לתהיות שהעלית, אבל היא לא תוכל שלא לעורר בך פליאה אינסופית כלפי אותה פעילות ביוכימית במוחנו, שהולידה בנו נפש המסוגלת ליצור יצירות אמנות נפלאות, לשער השערות מורכבות על טבע העולם, ובעיקר לתהות על קיומנו.

והחשוב מכל - העובדה שאינך מסיר מעצמך את האחריות למתן תשובות אלו, ואינך מפקיד אותן בידיו של כוח עליון מסתורי, מעניקה לך את המתנה הנעלה ביותר: את ריבונותך על חייך האינטלקטואליים. האדם, אמר בשעתו פסקאל, משול לקנה סוף שכל אבן יכולה לרוצץ אותו, אבל קנה סוף חושב, ובתור שכזה הוא מכיר את אבן המרוצצת אותו, שאינה יכולה להכיר את עצמה.

בברכה,
צבי ינאי.