במת חופש
הלשון העברית
|
אחד הטיעונים הנשמעים מפי
מחזירים בתשובה, אשר "נלמדים" בחלק מהסמינרים להחזרה בתשובה, הוא הטיעון
שהעברית הינה המקור כל השפות. כנגד
טענה זו העלה אתר "חופש" על במתו את מאמרו המקצועי של
המומחה לבלשנות פרופ' עוזי אורנן, חבר האקדמיה ללשון העברית, שהבהיר מדוע אין השפה
העברית יכולה להיות מקור לכל השפות.
אדם בשם י' (הפרטים המלאים
שמורים במערכת), שהציג עצמו כרב וכראש ישיבה, ולאחר זמן טען כי איננו רב, אלא רק מכונה
כך בפי תלמידיו, שלח אלינו תגובה למאמרו של פרופ' אורנן. תגובה זו הניבה התכתבות
מעניינת בין שניהם בסוגיית הבסיס העובדתי למקורה של הלשון העברית, ושאלת היותה או
אי-היותה "מקור לכל השפות".
במכתביו מתייחס מר י'
ספציפית גם לאתר "חופש", ומביע דעתו על גישתו של האתר למאמרים: "מאמרים
מבושלים ומוטים לפי דעותיכם, או שמא אתם באמת מחפשים את האמת? נראה לי שאתם
משרטטים את העיגולים מסביב לחץ שאתם יורים ולא להיפך". אנו
מפרסמים כאן את ההתכתבות לעיונכם.
|
מר י' כותב
לאתר "חופש":
לאתר חופש שלום,
מאמרו של עוזי ארנן
נראה מאוד מדוייק בתיאוריו - הן ביחס לתורות ההגייה והן ביחס לכתב העברי העתיק. אלא
שקיימת בעיה אחת: המסקנה שלו.
מסקנתו היא למעשה השערה
מדעית על תולדות התפתחות השפות השמיות - השערה, שכדרכן של השערות מדעיות יכולה
להיות אמיתית ויכולה להיות לא אמיתית. פשוט - עקב הזמן הרב שעבר, קשה לדעת זאת.
משל למה הדבר דומה?
לחוקר ארכיאולוגיה בעוד אלף שנה, שימצא כי היו שני שרים בממשלת ישראל. לאחד קראו
ידין (יגאל) ולאחר קראו דיין (משה). שניהם היו ארכיאולוגים, שניהם היו
רמטכ"לים. מה תהיה מסקנת החוקר המלומד? מדובר כמובן באותו אדם, אלא
שהיו"ד עברה מקום - מדיין לידין.
כך גם בנושא חקר השפות.
ידוע שהעברית עברה גלגולים רבים. לא הרי העברית של היום כהרי העברית של ימי
ש"י עגנון, ולא הרי העברית המקראית כהרי העברית המשנאית. אבל מכאן, בגלל
התפתחות ההגייה, להגיע למסקנה שהשפה השמית הראשונית לא הייתה עברית? זוהי מסקנה
מוזרה ונראית מוטית לפי הנחת יסוד של הכותב - שכנראה היה אנטי דתי לפני שהיה בלשן
מפורסם.
האם כל מאמריכם הינם
מאמרים "מבושלים" ומוטים לפי דעותיכם, או שמא אתם באמת מחפשים את האמת?
נראה לי שאתם משרטטים את העיגולים מסביב לחץ שאתם יורים ולא להיפך - וחבל.
הרב י' [כאן
בא השם המלא]
ראש המדרשה [כאן בא שמה של המדרשה]
תשובת פרופ'
עוזי אורנן:
לרב י'
ראש ישיבת [***]
שלום רב,
אתר "חופש"
העביר אלי את מכתבך ובו ביקורת על מאמרי על השפה העברית. אני שמח שהרגשת שהשתדלתי
לדייק מאוד בתיאורי: אכן מקומה של העברית במשפחת הלשונות השמיות הוא נושא שנדון
בהרחבה בהרבה פרסומים מדעיים, ותרומתי הדלה הייתה בעיקרה עריכה וסידור.
אני ממליץ לפניך לקרוא את
מאמרו של מאיר מדן המנוח "העברית והלשונות הקרובות לה", שיצא בחוברת של
"לשוננו לעם" מחזור ד', תשי"ג. המלצה מיוחדת: לא רק שזהו מאמר
מעולה, אלא מאיר מדן עליו השלום היה איש ירא שמים, ולא כופר כמוני, וראה זה פלא.
דברי עולים בקנה אחד עם דבריו (מלבד זאת שררה בינינו ידידות אמיצה, שהתחילה בעת
שהיה מפקדי באצ"ל).
כתבת "השערה, שכדרכן
של השערות מדעיות יכולה להיות אמיתית ויכולה להיות לא אמיתית". דע לך, נכבדי,
שהשערה מדעית שמביאים לה הוכחות (ולא סתם מפריחים אותה) מוחזקת נכונה וסבירה כל
עוד לא הוכח שהיא לוקה בחסר, או שניתן להפריכה על ידי הבאת עובדות אחרות שיהיו
בגדר הוכחות נגדה. אין זה עניין הנתון ביד הגורל, וכאן לא יועיל לומר "מן
השמים ירחמו", אלא הדבר נתון ביד האיש המלומד, המבקש לערער על אמיתותה.
על כן, במטותא ממך, אם
רצונך לערער את המסקנות שבמאמרי שאכן אינן מתיישבות עם המסופר בספר בראשית - בדוק
נא כל פרט ופרט מדבריי, וכל מה שתוכל להראות באותות ובמופתים כי אינו נכון -
הביאנו נא וייאורו עיני.
מכבדך ומוקירך,
עוזי אורנן
מר י'
משיב:
כבוד הפרופסור הנכבד -
שלומות.
תודה על תשובתך. אעיין
- כאשר אמצא את הזמן בע"ה - במאמרו של ר' מאיר מדן ז"ל, שזכיתי להיות
תלמידו של בנו, ר' יעקב, לפני כ-28 שנה. אך הרשה לי לומר, מבלי להיכנס לשאלה
הספציפית לגבי העברית ומקורה, כי היה קשה לי להבין מדבריך, הסוגדים להשערות מדעיות
ש"יש להם הוכחות", מדוע אנחנו כיום, ממרומי המרחק של אלפי שנים, יכולים
לומר כי "יש לנו הוכחות" יותר מאשר אותו אחד המחליף בין דיין לידין וזוהי
הוכחתו?
הלא תסכים עמי, שהשערות
מדעיות מתחלפות חדשים לבקרים, כולל כאלה ש"יש להן הוכחות חותכות". מי
כמוך יודע כי תורתו של דארווין, זו שבילדותך סגדו לה כולם (ואולי גם אתה סוגד לה
כיום) התבררה כבעייתית מאוד בתחומים רבים, כיוון שקיימות גם מוטציות ולא רק התפתחויות
הדרגתיות.
מי כמוך יודע, כי
איינשטיין עצמו, בהפריכו את גישתו הנוקשה של ניוטון רווית ה"הוכחות",
טען כי גישתו שלו - תשתנה אף היא עם הזמן בלווית הוכחות.
כמה השערות
"מדעיות" בדבר קדמות התורה התגלו כעורבא פרח? האם כולם (למעט כמה זקנים
הדבקים בתורת ילדותם) מסכימים היום עם שפינוזה או ולהאוזן? והרי גישתם המבריקה
הכתה גלים במאה ה-19 בקרב האקדמיה הגרמנית, זו שקמה ורצחה אחר כך את מיליוני בני
עמנו. אבל מה לעשות, ולהאוזן התגלה, למרות "הוכחותיו", במלוא מערומיו,
כמישהו בעל שיטות מבריקות ונחמדות לעין, אך לא נכונות מציאותית.
פרופ'
אורנן משיב:
הרשה נא לי לחלוק על דרך
הוויכוח שלך. לך היו טענות על דבריי, ומשעניתי לך, אינך מפרש ברחל בתך הקטנה במה
שגיתי, אלא פונה הלאה מן השאלה הנדונה, ומביא איזה משל, שאינו אלא קש וגבבא, שאני
לא המצאתי אותו ולא הייתי מסכים להביאו בשום פנים כדבר של ממש ("ידין -
דיין"). בקיצור - מה לי ולו? גם אזכור דארוין אינו לעניין. אינני רוצה להפוך
את העניין לשאלה כללית על שיטות המדע, ועל הדרך לעמוד על סודות הבריאה בעולמנו.
חכמים ממני כתבו ספרים רבים על כך. אני אך מבקשך להיות אחראי למוצא פיך, ולהצביע
על הנקודות שעלי לחזור בי מהן לדעתך.
המוציא מחברו עליו הראיה.
לפיכך, אם אתה חולק על פרט זה או זה מדבריי, טול את מילותיי והראה לי על מה אתה
חולק. אני מבטיחך שאתייחס במלוא כובד הראש לכל מה שתכתוב לי, אבל, בבקשה, כוון את
דבריך למטרה.
מר י'
עונה:
אני מודה לך על התייחסותך
לדבריי. לדעתי, שאלתי היא פשוטה ואנסה להבהירה:
למיטב הבנתי, מאמרך
המלומד הובא במסגרת הניסיון של אתר "דעת אמת" (או משהו דומה) להוכיח כי
יש סתירה בין אמיתה של תורה לבין תגליות מדעיות. אלא שהוכחה זו איננה מובנת לי כל
צרכה משתי סיבות:
1. טענת כי אמת מדעית
המבוססת על הוכחות איננה "עורבא פרח". או, במילים שלך: "השערה מדעית שמביאים לה
הוכחות (ולא סתם מפריחים אותה) מוחזקת נכונה וסבירה כל עוד לא הוכח שהיא לוקה בחסר
או שניתן להפריכה על ידי הבאת עובדות אחרות שיהיו בגדר הוכחות נגדה." מול טענה זו הבאתי שתי קושיות: א. והרי ידוע ומפורסם כי תיאוריות מדעיות, גם
כאלה המבוססות על הוכחות, משתנות חדשים לבקרים. וכראיה הבאתי את התיאוריות של
דארווין, ניוטון ועוד, שלמרות ההוכחות עליהן התבססו השתנו במרוצת הזמן. ב. תיאוריות מן הסוג שלך, בדבר קדמות העברית,
מתייחסת לתקופה בת אלפי שנים אחורה, ועל זה הבאתי את משל דיין ידין, אותו נהג
להביא מורי ורבי הרב מרדכי ברויאר ז"ל, בזלזלו בביקורת המקרא: הסתמכות על
השערות במרחק אלפי שנים לאחור, ותהיינה מדעיות ככל שתהיינה, חזקה עליהן כי יש בהן
טעויות אינספור ולו מחמת מרחק השנים.
2. טענת כי יש סימוכין
לתיאוריה שלך בדברי ר' מאיר מדן, שהיה ירא שמים. אבל אם כך, היא הנותנת: אם
התיאוריה שלך נכונה, ואף ר' מאיר ז"ל סבר כמותך, ובכל זאת נשאר ירא שמים -
מדוע להביא מאמר זה במסגרת טיעונים על אי אמיתותה של תורה, או במסגרת ניסיון לערער
אמונתם של יהודים בתורתם? האם ההגינות המדעית לא מחייבת לפחות לציין כי גם יהודים
יראי שמים סוברים כמותך, וממילא ייתכן שאין בדבריך משום ערעור האמונה?
דומני כי על מנת למנוע
את הרושם שהניסיון האפולוגטי לנגח את היהודי המאמין המצוי הוא המנחה את מאמרך,
ולא.האמת, מן הראוי כי תתייחס במסגרת בה מובא המאמר גם לעובדות אלה.
והאמת והשלום אהבו.
הקטע
הבא להלן משלב את דבריו של פרופ' אורנן עם טענות שהעלה מר י':
פרופ' אורנן: מכובדי הרב י' - אני מגולל
לפניך כאן את ההוכחה הבלשנית שעברית לא יכלה להיות השפה הראשונה בעולם. אם אתה
רוצה שיח חכמים, בדוק נא את דברי אחד לאחד, ומה שנראה בעיניך מופרך - הסבר נא במה
הוא אינו נכון בעיניך. אם שגיתי - אתקן את המעוות, וזאת מקווה אני שגם אתה תעשה.
יש לבדוק את הקביעה,
המקובלת על אישים יראי שמים, המאמינים כי המסופר בספר בראשית הוא אמת לאמיתה, ועל
כן חושבים שהלשון העברית היא "המקור לכל השפות".
ניתן להכיר שפות קרובות
זו לזו ע"י גילוי חוקים שבהם מנוסחים ההבדלים הקיימים בין שתי השפות. הבלשנים
ניסחו חוקי מעתק מדויקים בין השפות ההודו-אירופיות. בקירבה שבין העברית, הערבית
והארמית הבחינו כבר הקדמונים, והיא ניכרת כבר בספר בראשית, פרק י' 22.
במאמרי הראיתי תחילה כי
יש מילים שלהן כמה משמעויות. והדוגמות הראו כי לעיתים לא כל משמעויותיה של מילה
נוצרות בבת אחת, אלא הן מתפתחות לפי הנסיבות החדשות ולפי שימושם של הדוברים. אף יש
שהגלגול משכיח לחלוטין את המשמעות הישנה (עגל - עגלא). מכאן שהתפתחות בלשון אינה
תופעה יוצאת דופן.
מר י':
דומני כי אלה בהחלט דברים הגיוניים.
פרופ'
אורנן:יש התפתחויות גם
בהגייה של מילים. כדי לראות זאת, נשווה מילים דומות בעברית ובארמית (שהן לבטח שפות
קרובות). יש מילים שבהן באה האות ז בעברית, ואילו המקבילה בארמית מכילה במקומה ד,
אבל לא כל ז בעברית היא ד בארמית. יתר על כן: יש מילים ארמיות שבהן וגם במקבילתן
בעברית ישנה האות ד, ואחרות שבהן בשתי השפות ישנה האות ז.
כאמור, בין שפות קרובות
ניתן להבחין בשינויים קבועים, שניתן לנסחם בחוקים ברורים, אבל הנה כאן אנו רואים
שינויים שאינם קבועים: השורש העברי ז-ר-ע קיים במילים זרוע וזרע, אבל בארמית כל
אחת מהן שייכת לשורש אחר: דרע וזרע.
וגם להפך: שתי מילים
בארמית הנראות שייכות לאותו שורש: חדה (=אחת), חדי (=חזה), ואילו המילים המקבילות
בעברית כלל אינן מאותו שורש: אחד, חזה.
מר י':
למיטב ידיעתי חדי בארמית היא גם שמח. ראה למשל בבלי מגילה י ע"ב: "ומי
חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?" כך או כך, נראה לי שעד כאן, טענתך
אפשרית.
פרופ'
אורנן:
המשמעות הנוספת של חדי בארמית אינה פוגעת בשיקולינו, כדבריך. נמצא את הפתרון
ל"חוסר החוקיות" אם נתבונן גם בערבית, שהיא שפה קרובה גם לעברית וגם
לארמית, נוכל לגלות שיש ויש חוק גם בתחום זה: בערבית יש לא שניים כי אם שלושה
הגיים: מלבד ד ו-ז יש בערבית עוד הגה אחד, הנמצא מבחינת ההגייה ביניהם, והוא דומה
במקצת ל-ד ובמקצת ל-ז. זהו ההגה ד' (מבטאו כמו th במילה
האנגלית that).
מתברר כי מה שבערבית ז - גם
בעברית ובארמית הוא ז: מה שבערבית ד - גם בעברית וגם בארמית הוא ד: ומה שבערבית ד'
- בעברית הוא ז ואילו בארמית הוא ד. זהו חוק-ברזל, שאינו מופר לעולם.
מה יש ללמוד מזה? -
הבלשנות מקבלת את ההנחה העומדת בבסיס התיאור של "מגדל בבל". בימים מקדם
אכן הייתה שפה שמית קדומה אחת, והיא התפצלה לשפות אחדות עד "אשר לא ישמעו איש
שפת רעהו". לשפה השמית הקדומה הזאת קוראים אם-השמית. מה הייתה דמותה של שפה
קדומה זו. האם היה קיים בה, למשל, הגה ביניים ד' או שהיו בה רק שני ההגיים ז ו-ד?
אם נניח, שהיו בה שני ההגיים ז ו-ד בלבד, תתעוררנה כמה שאלות:
- מניין בא לערבית ההגה ד'?
- מילה שבעברית יש בה ז
ובארמית יש בה ד - איך היתה באם-השמית, ז או ד?
- אם נניח שבאם-השמית היו
המילים זהב, זה, זרוע, זבח, זיכרון, כולן ב-ז, בדיוק כמו המילים זרע, זהר, זיף,
זמן - איך נסביר שבחלק מן המילים הללו נהפך בארמית ה-ז ל-ד ובחלקו נשאר ז?
- אם נניח, שבאם-השמית היו
המילים דהב, דא, דרע, דבח, דכרון כולן ב-ד בדיוק כמו המילים דב, דבק, דינא, הד,
הדר - איך נסביר, שבחלק מן המילים הללו נהפך בעברית ה-ד ל-ז ובחלק לא?
שאלות אלה מראות, שהנחתנו
בדבר קיום שני ההגיים בלבד באם-השמית אינה יכולה להיות נכונה. לעומת זאת, אם נניח
שבאם-השמית היו שלושה הגיים: ז, ד' ו-ד תהיה לנו תמונה ברורה וחוקית על ההבדלים
בין השפות:
- הערבית ירשה את כל שלושת
ההגיים הללו כמות שהם.
- דוברי הארמית, אף על פי שגם
הם ירשו את כל המילים המכילות כל אחד משלושת ההגיים האלה, לא הבחינו במבטאם בין ד
ל-ד', ואת כל המילים שבהן היה ד' ביטאו כאילו יש בהן ד.
- דוברי העברית, לעומת זאת,
ביטאו את כל המילים שהיה בהן ההגה ד' כאילו יש בהן ז. לכן מילה אם-שמית כמו ד'בח
בוטאה בארמית דבח ובעברית זבח, וכיו"ב במילים אחרות. הנה, בהנחה המחודשת הזאת
הגענו למסקנה, שגם כאן יש חוקיות ביחסי ההגיים. חוקיות זו, כאמור, מיוסדת על חוקי
המעתק של אם השמית ובנותיה.
מר י':
טענתך מבוססת על הנחות יסוד. למשל - האם יכול להיות שההבדל בין הד' לבין ה-ד הינו
מאוחר יותר? והרי מקובל, על פי תורת האבולוציה (שייתכן אולי לומר כי הועתקו חוקיה
גם לבלשנות), שהרובד הקדום יותר הוא הפשטני והמאוחר יותר הוא המורכב. כך, למשל,
יכול להיות שבשפה האם-שמית, אם אכן הייתה קיימת, לא היה הבדל בין ד' ל-ד, ואילו
בשפה הערבית המאוחרת התחילו להבדיל בין ד' ל-ד מסיבות שונות של שימוש השפה.
פרופ'
אורנן:
אין שום אפשרות להניח שה-ד' התפתחה בערבית מאוחר יותר. לא היה כדבר הזה בשום שפה.
הגה נוסף בשפה יכול להתפתח רק אם הוא נמצא בסביבה מסוימת, שצריך להגדירה בדיוק.
המילים הערביות המכילות ד' כלל אינן מסוג מיוחד וההגה ד' שבהן אינו נמצא בסביבה
מסוימת שאיננה במילים האחרות. רק ההנחה שמלכתחילה (בגלגול הקודם של העברית ושל
הארמית) הייתה בהן ד' יכולה להסביר את מציאות "שורשים בעלי שתי
משמעויות", כגון זרוע-זרע וכדומה. רק כדי להציל אמונה מסוימת (או הנחה מדעית
מסוימת) אי אפשר לדלג בלי הוכחה על הנחות שאומתו ואוששו במאות מקרים ואיש לא יכול
היה להפריכן, ושהוכח שוב במאות מקרים שהיפוכן הוא שקרי. לכן בכל דרך שתוכל, נסה
להבהיר איך זה קרה שיש לשורשים אלה "שתי משמעויות" (ולא רק לאלה, אלא
לעשרות שורשים אחרים). הדילוג הקליל שלך "ייתכן והן נכונות וייתכן שלא" אינו
יכול להיחשב כחלק משיח מדעי. יש לעמול על הוכחה, השתלשלות עניינים והגיון בלשני.
נסה להסביר לפי שיטתך איך "בשפה
הערבית המאוחרת התחילו להבדיל בין ד' ל-ד מסיבות שונות של שימוש השפה."
מה היו הסיבות? מה יכול היה להביא בני אדם להבדיל בין "דברים שווים"?
הבא בחשבון את ההסבר שנתתי, המביא בחשבון את כל התופעות ועונה עליהן בשלמות
(וכזכור לך, זו אינה המצאה שלי).
המסקנה היא שהעברית הייתה
רק אחת מבנותיה של אם השמית, ולא ייתכן שאדם וחוה, "הדוברים הראשונים בעולם",
דיברו עברית. לפניהם היו אנשים שדיברו בשפה האם-שמית, ורק חלק מצאצאיהם היו דוברי
העברית הראשונים.
מר י':
מסקנתי שלי היא הפוכה: השפה הראשונה, האם-שמית הייתה עברית. אחריה התפתחו הערבית -
שהפרידה בין הד' לבין הד, והארמית. (אולי קדם הארמית ואז הערבית). בל נשכח כי השפה
לא תמיד מתפתחת בצורה מדוייקת, ולבטח לא על פי תיאוריות מדעיות מבריקות - והדוגמא
המובהקת היא דוגמת דיין ידין.
אבל גם אם נניח שמסקנתך
נכונה, והאם-שמית הייתה השפה הראשונה, מה מפריע לומר שזוהי, השפה האם-שמית, העברית
שבה נברא העולם? ואם יש הבדלים בינה לבין העברית המקראית המאוחרת יותר, הרי שזה
נובע מהתפתחות השפה הטבעית. בל נשכח שעל פי אמונתנו, תורתנו הקדושה נכתבה כשלושת
אלפי שנים אחרי בריאת העולם, וכשם שהעברית עברה גלגולים גם בתקופות מאוחרות, כך
עברה העברית בשלושת אלפי השנים גלגולים רבים מאוד, והתורה נכתבה בשפה שמתאימה לדור
של משה רבינו עליו השלום.
פרופ' אורנן: דוגמת דיין-ידין אין לה שום
יסוד בשום מדע, ולי ודאי אין חלק בה ובשכמותה. כל מאמצינו מכוונים להסביר איך
מתפתחות שפות, ולא אם היו או לא היו טעויות כתיב. עלינו להסביר בדיוק את התמיהות
כגון זו של זרוע-זרע ודומיה. "לבטח
לא על פי תיאוריות מדעיות מבריקות"??? אתה טועה בהתייחסותך
למדע. במדע אם התיאוריה אינה מסבירה היטב - מתקנים אותה! אבל המשפטים הכלליים שאתה
משמיע אין בהם שום תיקון משמעותי להוכחה המדעית המדויקת שהשמעתי באוזניך, וסלח לי,
זוהי תשובת "מן השמים ירחמו" שכבר יצאו חכמים נגדה. אולי כלי הבלשנות
שאתה יכול להשתמש בהם אינם מספיקים. אנא אם אתה יוצא נגד הוכחה מדעית - למד את
דרכי המדע, הימנע מאמירות כלליות שאין בהן ממש, ונסה את שיטתך בירידה לעובדות ממש.
בברכות נאמנות
עוזי אורנן
הויכוח
בין מר י' ופרופ' עוזי אורנן הסתיים בקטעי-סיכום, בהם כל אחד משניהם ביקש להדגיש
ולהבהיר מדבריו:
מר י':
מסקנתי האישית בעקבות הדיון עם פרופ' אורנן היא, כי אף שאין ביכולתי המקצועית לדעת
האם הוא צודק בהשערתו-קביעתו לגבי השפה העברית האם-שמית, אין מקום לדעתי להכניס את
טענתו זו במסגרת הדיון הדתי כביכול - האם אדם וחווה דברו ביניהם בשפה המכונה היום
"עברית" (ובעבר כונתה במילים אחרות כמו לשון הקודש" או
"יהודית") או לא. השערתו היא השערה במסגרת דיון אקדמי על התפתחויות
השפה, ואיננה נוגדת לדעתי את אמונת האדם המאמין כי התורה ניתנה בסיני 3000 שנה
אחרי אדם הראשון בשפה שהייתה כבר אז עתיקה מאוד.
מסיבה זו, אין לדעתי
מקום לפתיח של המאמר, בו תוקף פרופ' ארנן את האמונה הדתית באמצעות התיזה שלו. ראיה
לדבר מביא הפרופ' עצמו, כאשר הוא מצטט במסגרת הדיון עמי את ר' מאיר מדן ז"ל,
בלשן ירא שמים, אשר תמך לדעתו בתיזה זו. ואם ר' מאיר מדן תמך בה, ועדיין נשאר ירא
שמים, משמע - אין בתיזה זו כדי לסתור את האמונה.
פרופ'
אורנן: הרב י' דבק באמונתו, שכל מה שכתוב בספר
בראשית (למשל שאלוהים שאל את אדם מה שם ייקרא לכל אחת מן החיות, ואדם השיב לו
בעברית) - שכל זה אכן כך היה. נוח לו לנתק את הקשר בין המדע ובין האמונה הדתית,
ולהחליט כי מכיוון שהוא מאמין - סימן שהמדע הוא שקר. אבל אינני חושב שאדם המבקש את
האמת רשאי להתעלם מעובדות. הוא יכול לנסות לחלוק על העובדות אם יוכיח, שהן לא היו
ולא נבראו, או שבטעות יסודן, אבל לא להתעלם מהן.
נראה לי שאצל מאמינים
רבים קיימת מחיצה זו בין אמונתם, שהם אינם מוכנים להרהר אחריה, ובין המדע שאחדים
מהם עוסקים בו, ואינני יודע איך הם מיישבים את הסתירה הברורה בינם לבין עצמם.
אינני מאמין שאדם יכול
להיות שלם עם עצמו אם יש בליבו מחיצה כזאת. נראה לי שהדתות, וגם הדת היהודית
ביניהן, ביקשו תמיד את האמת, ובשלבים שונים התבוננו באופן שונה על אותן התופעות,
ולכן יכלו במשך הזמן לבוא לידי מסקנות שונות.
הרב י' וכן רבים אחרים
זוכרים ללא ספק את האגדה היפה על ילדותו של אברהם אבינו. אני מביא אותה כאן לפי
ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי, ספר המצוי בבתים רבים:
|
"כשהיה אברהם בן-
שלש שנים יצא מן המערה [שהיה נחבא בה מחמת נמרוד שרצה להרגו]. הרהר בלבו: מי ברא
שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש. לערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה
במזרח. כשראה את הירח וכוכבים סביב לירח, אמר: זה שברא השמים והארץ ואותי,
והכוכבים הללו הם שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפילה לירח. לבוקר שקע הירח במערב
וזרח השמש במזרח. אמר: אין ביד אלו כוח; אדון יש עליהם. אליו אתפלל ואליו
אשתחוה."
|
האגדה הזאת נראית
לי תיאור יפה של בדיקה מדעית: על יסוד העובדות שלפניו (בבוקר) מסיק אברהם הקטן מה
שהוא מסיק. כשמתגלות עובדות חדשות (בערב) מתברר לו שמסקנתו הקודמת הופרכה, ועל
יסוד העובדות החדשות הוא מסיק מסקנה אחרת. למחרת בבוקר מתגלות שוב עובדות חדשות,
ואברהם נאלץ להכיר בכך שגם המסקנה השנייה הופרכה. ואז הוא מגיע למסקנה האחרונה
שלו, בדבר מציאות בורא שמים וארץ. אל נא נשכח: מעשי אבות סימן לבנים... אלא שמאז
ימי אברהם נתגלו עובדות חדשות נוספות ורבות, שאברהם לא הכיר ולא ידע...
שרשרת המסקנות
מקורן בהתגלות עובדות חדשות. הדתות אכן היו בתחילתן תנועות לחיפוש האמת. הן הגיעו
למסקנותיהן כפי שהגיעו, אבל מאז התגלו עוד מאות או אלפים עובדות חדשות (מהן על ידי
כלי התבוננות חדשים), עובדה התקשרה לעובדה והוסקו על יסודן מסקנות שונות, וחיפוש
האמת נהיה תהליך שנקרא "מדע".
מה שביקשתי להראות
לאיש שיחי הרב י', שכל מסקנה ראויה להיבדק וכל מסקנה ראוי שינסו להפריכה. אם יכולת
להפריך מסקנה (או תורה מדעית) - הנה בכך יצרת מסקנה חדשה, או לפחות הראית שהמסקנה
הקודמת ראוי לפקפק בה. אבל בהתכתבות בינינו לא הצליח הרב המלומד להסביר שום תופעה
מן התופעות שהבאתי לפניו. ברצוני להזכיר כי במאמר המקורי יש עוד קושיות, המוסברות
יפה על יסוד ההנחה שעברית איננה "השפה הראשונה", אלא היא שפה שקדמה לה
שפה אחרת, ושום מאמין בספר בראשית לא הצליח להפריך את הקושיות האלה.
רצונך - האמן
בסיפורי המקרא ככל שתאמין, אבל עליך להודות שאין בכך שום בקשת אמת.
ולקורא ינעם, כברכת עוזי
אורנן.
הערת
המערכת:
מומלץ לקרוא מאמר בנושא:
"עברית בראי כנעני", בתוך הלשון העברית לשון חיה, אוניברסיטת חיפה, 1993, עמ' 321-333.
ניתן לקרוא עוד על ממצאים
מעניינים לגבי השפעת השפה האכדית (הקדומה לעברית) על השפה העברית:
http://www.safa-ivrit.org/imported/akkadian.php
כמו גם על ההיסטוריה של
השפות השמיות שקדמו לשפה העברית:
http://www.safa-ivrit.org/history/intro.php
http://www.safa-ivrit.org/history/protosemite.php
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=12607
אוגוסט 2007
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
