את המכתב הבא קבלנו מלאוניד בערב ליל הסדר 2009:

יש לי שאלה אליכם. בארץ יש רק חג אחד אזרחי חילוני (יום העצמאות). אבל אי-אפשר לחיות עם חג אחד בשנה. האם אתם חוגגים את החגים הדתיים כמו למשל פסח? אם כן אז אין לכם תחושה של בגידה וצביעות בעקרונות שלכם? לי יש ואני כל הזמן חושב על זה. לפי דעתי אם אדם אינו מאמין באלוהים אז אין שום סיבה לחגוג את החגים המקדשים את אלוהים. איך אתם מתמודדים עם המצב? תודה!

 דן מצוות 'חופש' ענה ללאוניד

בשאלתך הקצרה הצבעת על נקודה חשובה ורגישה מאד, שמציקה לרבים מאתנו, והיא - תחושה של בגידה וצביעות בקיום טקסי החגים, בהם מקובל להשמיע ברכה למהות שאינה קימת להשקפתנו - ל'אלוהים'. אכן, אתאיסט -שמבין ש'אלוהים' איננו אלא המצאה אנושית - אינו יכול לעשות שקר בנפשו ולכלול אותו במסכת חייו, כמו בחגיגת פסח אצל יהודים או חג אחר של דת אליה הוא שייך. השאלה איך "אתם מתמודדים עם המצב" היא שאלת המיליון, וכאן תבוא תשובתי, שבהחלט אינה קצרה.

ההרגשה הבסיסית הראשונית שלי ושל חבריי להשקפת העולם האתאיסטית היא לקיים את השקפתנו במלוא מובן משמעותה, בשום מקרה לא להיכנע, לא לבגוד ולא לעשות שקר בנפשנו, ולא להשתתף בטקסים המבוססים על תפילה לאל, הודייה לאל או איזכור האל כבורא-כל ואחראי-לכל.

החלטה זו בהיותנו יהודים, בני העם היהודי, מחייבת אחת משתי האפשרויות החלופיות הבאות:
(1) לא לקיים ולא להשתתף בשום אירוע ציבורי של חגי ישראל ומועדיהם;
(2) לבנות לכל אותם חגים ומועדים נוסח חלופי של טקסטים, ששם 'אלוהים' ומעלליו לא יוזכרו בהם.

האפשרות הראשונה ישימה במקרה שהפרט כאתאיסט חי כבודד, ואין לו אחריות משפחתית. שכן, אם בני המשפחה (בן/בת זוג, הורים, ילדים, אחים - כל אלה המשתתפים בטקס) - חלוקים עליו - לא ניתן לקיים את הטקס. ברגע שהפרט האתאיסטי הוא בעל משפחה, על אחת כמה וכמה בערב כמו ליל-סדר, בו נהוג לארח רבים נוספים - מחותנים, דודים או ידידים חסרי משפחה - מתעורר קושי רציני, שעלול לעורר ויכוח ורוגז, ואני מאמין שגם אתה מבין שישנה כאן בעיה המחייבת פיתרון.

האפשרות השנייה בהחלט ישימה, אבל דרכה ארוכה, ונדרשות שנים רבות להחלתה. במשפחות רבות נחוג ליל הסדר כיום בנוסח חילוני כזה או אחר, שהותאם אישית על-ידם, אבל אין זו מסורת המקובלת על כלל הציבור החילוני. התנועה הקיבוצית, בשנותיה הראשונות עד לפסגת הישגיה, קבלה על עצמה לבנות מסורת חלופית לחג ולמועד היהודיים-ישראליים-עבריים, ונאגר על כך חומר רב בשתי התנועות הקיבוציות הגדולות: הקיבוץ הארצי והתנועה הקיבוצית המאוחדת. הצרה החלה כשמערכת התנועה הקיבוצית התרופפה עד שנפרמה כליל, וכיום, לנוכח ההפרטה, במרבית הקיבוצים אין עוד חיים תרבותיים משותפים לכלל חברי הקיבוץ. מה גם, שקיבוצים רבים העמיקו את ה"בגידה" ואת ה"צביעות" כהגדרתך, והוסיפו "רב" שיחתן אותם, בנו "בית כנסת" להתפלל בו לזה שאינו קיים, ושאר פריטים של פולחנות דתיים, שעד כה היו מחוץ לתחומה של התנועה הקיבוצית החילונית.

הסיבה למפולת בחשיבה ובנטייה זו בתנועה הקיבוצית החילונית היא אותה סיבה שבגינה ילדים וצעירים בחברה היהודית-ישראלית רוצים לקיים את טקסי החג במסורתם האורתודוקסית, והיא החינוך. כשאתה מצביע, בצדק, על קיום ליל הסדר כהלכתו כ"בגידה" בעיקרון האתאיסטי, לצד הצדק שבדבריך אתה מתעלם מ'בגידה" בחינוך של כלל הציבור החילוני, בעיקר של הילד והצעיר, מרגע היוולדו ועד לבגרותו. לצערי הרב, החינוך בישראל - גם במערכת היותר חילונית - לא השכיל להשתחרר מ'אלוהים'. ילד קולט מושג זה כבר בהיותו יונק שדי אימו, בגן הילדים, ב"חגיגת ספר בראשית" בתחילת כיתה ב', ובכל שלבי הלימוד של התנ"ך בבית הספר היסודי והתיכון.

החינוך בישראל - לו אחראים ההורים, הגננות, המורים, המנהלים וראשי מערכת החינוך העירונית והממלכתית - רחוק מאד עדיין מהפרדה מודעת, ברורה וחדה, בין לימוד התנ"ך כספר, חשוב ככל שיהיה, לבין ההפנמה - של המלמדים ושל הלומדים - לעובדה, שאלוהים' הוא מושג דתי, ומי שאינו דתי חשוב שיבין זאת ויתייחס למושג זה בהתאם למה שהוא.

אני יודע מה אני רוצה מאותה מערכת חינוך, אבל כאזרח מן השורה אין בידי כלים ליישם את רצוני, וכל שאני יכול לעשות הוא לבקש ולחזור ולדרוש,  שמישהו 'למעלה' יאזור כוח ויביא את השינוי המיוחל. עד אז, וזה יארך שנים רבות, אפילו דורות, עלינו להתמודד עם המציאות. והמציאות היא אותו מצב אומלל של תחושת 'צביעות' ו'בגידה' בערכים שלנו ועשיית שקר בנפשנו, כפי שבצדק תיארת.

כאיש צעיר חשבתי בדיוק כמוך, ובעיקשות אסרטיבית נמנעתי מקיום טקסי חגים שיש בהם התייחסות, ובעיקר מתן כבוד וסגידה למהות שאינה קיימת. את יום הכיפורים בלאו הכי 'חוגגים' בבית, ללא טקס, כך שאכלתי כהרגלי; בסוכה אפשר לחגוג גם ללא 'אלוהים'; את ברכת הנרות בחנוכה שיניתי, אבל הילדים סביבי לא הבינו מה אני עושה. אמנם הסברתי להם, אבל בגן ובבית הספר לימדו אותם אחרת; ערב הפסח נסעתי לחו"ל - כי איך אפשר לבלות ערב עם קשקושים על 'אלוהים', וכל אותם סיפורי-הבל על רבי זה או אחר שאמר כך או אחרת, בוודאי לא תשבחות ל'אלוהים' על השמדת בני אדם ובנים בכורים... וכך בשאר החגים הדתיים.

מאוחר יותר הבנתי שבריחה איננה פיתרון הבעיה. הבעיה היא שכעם - והיותנו עם היא עובדה חשובה שיש לשמרה ולגבשה - חובה שתישמר המסורת הלאומית שלנו. מסורת איננה תורה שבכתב. מסורת היא אוסף רב-שנים של מנהגים, מאכלים, לבוש וסיפורים, שעוברים מדור לדור, לובשים צורה ומשנים צורה, אבל תמיד נותרים בבסיסם כנוהג מוכר וידוע, החוזר על עצמו במעגל קבוע של לוח השנה, בדיוק כשם שכל חודש פותח ביום א' לחודש, וכל שבוע מתחיל ביום ראשון, ובכל יום שביעי - כל עם לפי המסורת שלו - הוא יום חופשה ומנוחה.

מסורת אי-אפשר לבנות ולשנות בן לילה. גם אם אצוק לעצמי תכנים אתאיסטיים לכל חג, לא אצליח להטמיע אותם בנפשם של אתאיסטים אחרים, בני משפחתי או זרים.  זהו תהליך הצורך זמן, והרבה מאד זמן. המסורת הדתית הקיימת כיום, ומערכת החגים והמועדים המקוימת בידי יהודים דתיים, לא ביום אחד נוצרה אלא במשך מאות בשנים, בהם גם עברה תהפוכות ושינויים אין-סופיים, וגם היום היא איננה אחידה בכל החברה היהודית-דתית על עדותיה השונות: הגדת פסח נוצרה בגלות אירופה, ועברה שינויים עצומים מאז ועד היום; חגים רבים נחוגו בעם היהודי בארצו לפני הגלות כחגים חקלאיים - סוכות, פסח, שבועות, ורק לאחר הקמת המדינה הפכו את עורם להיות חגים בלבוש פולחני-דתי. חגים שהיו בעבר הרחוק נעלמו כמעט - טו באב, למשל, ואחרים באו חדשים - טו בשבט, חנוכה, חג העצמאות ועוד. וגם המנהגים עצמם שונים בין העדות השונות . למשל ההבדל בין אוכלי קטניות בפסח לשאינם אוכלים זאת. האם ההבדלים פוסלים את כשרותה של איזו מן העדות?

 
כמובן - את הדרך הארוכה צריך להתחיל, אבל עד שנגיע לסופה ניאלץ להמשיך ולחוש רגשי 'בגידה' ו'צביעות', תוך הבנה ואמונה שזהו התשלום ההכרחי על מנת שנגיע, בסופה של הדרך, לחיים מתוך כנות ויושר אישי-פנימי. עלינו לאתר, ליצור, לשקם נוסח תרבותי של טבע-ארץ לכל חגי ישראל, לבנותם על בסיס הנוסחים הקיימים, תוך המרת 'אלוהים' במונחים ומושגים של חיינו כאן בארץ, ולהדגיש בהם אלמנטים לאומיים, טבעיים, חקלאיים, חברתיים ותרבותיים, שלא כאן המקום והזמן לפרטם ולרדת לעומקם.

לסיום אומר לך עוד דבר חשוב: איזכור שמו של 'אלוהים' במהלך טקס חג יהודי-ישראלי-עברי, כמו ליל סדר, למשל, אינו מהווה ראייה לכך שאומר המילה או קורא התפילה אכן מתכוון למה שהוא אומר. כשאתה ואני קוראים את המיתולוגיה היוונית, ומספרים לילדים או לצעירים על 'זאוס', אל-האלים שנהג להתחפש לבעלי חיים על מנת לבוא במגע מיני עם נשים שנפשו חשקה בהן, כמו התחפשותו לברבור ואינוסה של לדה, או על הרה, הסטיה, דמטר, הפייסטוס, פוסידון ואלים אחרים- איש מאתנו אינו מעלה על דעתו ש'זאוס' ושאר האלים אכן היו קיימים. כל אחד יודע שמדובר באגדה, ובכל זאת אנחנו מספרים אותה בהתלהבות בכל הזדמנות וגם מלמדים בבתי הספר, כמו כל יצירה ספרותית קלאסית, שאין בוחנים את זכות קיומה על פי איזו אמת מידה של קיום אובייקטיבי של הדמויות הפועלות בה.

כך גם לגבי סיפורי המקרא, וההגדה של פסח בכללם. טקס ליל הסדר בחג הפסח הוא אקט מסורתי חשוב. ראה איזו חשיבות עצומה מייחסים לה מרבית בני העם ופרנסיו, שדואגים שלא יישאר אדם במדינה שאין לו מה לאכול בחג, והיכן ועם מי לחוג את ליל הסדר. ליל הסדר נחשב לאירוע חברתי-משפחתי מדרגה עליונה, ואת זה אתה לא תשנה, ולי אין כוונה לשנות, אלא דווקא לטפח.  את מסורת ליל הסדר, כאחת ממסורות החג והמועד של עמנו חובה על כולנו לקיים. מטרת הציבור החילוני-אתאיסטי היא, שברבות הימים יתמסד לנו נוסח חג חילוני, נטול 'אלוהים', עשיר בתכנים תרבותיים חלופיים. עד שמבצע אדיר וחיוני זה יושלם, ויוכר כמסורת יהודית-חילונית, ימשיכו רבים לקיים - בלית-ברירה - נוסחים דתיים או דתיים למחצה כאלו ואחרים, בידיעה ברורה שזו איננה צביעות, גם לא בגידה, אלא התפשרות בלתי נמנעת עם החיים, כפי שכל מסלול חיינו כולל פשרות הכרחיות בתחומים שונים ורבים.

דן מצוות חופש