מכתבים למערכת חופש
תשעה באב וימי הזיכרון לשואה ולחללי
צה"ל
אורי (שם בדוי) כותב לאתר
ב"במת חופש" מס' 153, יובל טען שאין כלל הבדל בין
הכפייה הנובעת מיום הזכרון לכפייה הנובעת מתשעה באב. עם כל הכבוד, תשובתכם בנושא זה לקתה בחסר. העובדה שיום הזכרון איננו קשור לדת
היהודית לחלוטין אינה רלוונטית. הן ביום הזכרון והן בתשעה באב, החקיקה נובעת מאותו טעם
בדיוק: הקרבת החופש של היחיד אל מול טובת הכלל. יתרה מזאת, בשני המקרים לא מדובר בהגנת הציבור מפני
סכנה פיזית כלשהי, אלא רק
בהתחשבות רגשית בצרכי הציבור.
אפשר להסכים או לא להסכים עם העקרון שעומד מאחורי חקיקה כופה
מעין זו (אני אישית, לא
מסכים), אבל צריך להיות עקביים. אם אתם בעד כפייה ביום הזכרון, מה ההגיון להיות
נגד אותה כפייה בדיוק בתשעה באב? אולי אתם חושבים שיום הזכרון חייב
לדבר לכל אזרחי ישראל ואילו תשעה באב, לא. אלא שכאן אתם טועים טעות כפולה:
ראשית, לא כל מי שיום הזכרון מדבר אליו חושב שלאכול במסעדה או
ללכת לסרט ביום הזה, זה
דבר רע. אני, למשל, לא רואה שום דבר רע בלשבת בצניעות ובשקט במסעדה טובה ולאכול גם ביום הזכרון. ובוודאי
שאינני רואה רע בללכת למכולת בשעות הערב של ערב יום הזכרון, דבר שגם הוא נמנע ממני בגלל
החקיקה הכופה. אם בכלל, כל העניין החקיקתי הזה רק מבזה (לטעמי) את המעמד של היום
הזה (כאן גם המקום לציין שכמעט בשום מקום אחר בעולם לא נסגרות מסעדות בימי זכרון
לאומיים).
שנית, הטענה כאילו תשעה באב אינו צריך לדבר לכלל הציבור
בישראל היא מוטעת. תשעה באב
הוא למעשה מועד שקשור להיסטוריה של עם ישראל, ולא לדת. אולי ליהודי החילוני לא איכפת מחורבן בית המקדש, אבל כן צריך
להיות איכפת לו מחורבן האומה היהודית בתום ימי בית שני. לרוב היהודים, גם אלו שאין
להם שמץ של אמונה, זה אכן איכפת, וט' באב הוא היום שנבחר לציון האבל הלאומי הזה (וכן כמה אירועים
נוספים, מאוחרים יותר, שקרו לפי המסורת בט' באב).
כמובן שיש גם כמה אנשים שלא איכפת להם ממה שקרה לפני מאות
ואלפי שנים. אבל תשעה באב
הינו עדיין חלק מההיסטוריה שלהם, גם הם בוחרים (בכוונה או מתוך בורות גרידא) להתעלם ממנו. בדיוק כמו שיום השואה
ויום הזכרון רלוונטים לכל יהודי בארץ הזאת, גם אם הוא לא מכבד את הימים הללו.
יש רק טענה אחת שאפשר לטעון כנגד ההשוואה בין יום הזכרון
לחללי צה"ל ותשעה באב: תשעה באב נוגע לאבל של העם היהודי בלבד, ואילו יום הזכרון נוגע גם לאזרחי
ישראל הלא יהודים. אחרי הכל,
"ישראלי" ו"יהודי" אינם אותו הדבר, נכון?
נכון. אלא שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, ואי-אפשר לנתק בין
ההיסטוריה הקצרה של ישראל
המודרנית לבין ההיסטוריה של היהודים לפניה. קחו למשל את יום השואה - מה הקשר בינו לבין מדינת ישראל מלבד
ההיסטוריה של עם היהודי? היעלה על הדעת שיום חשוב זה יימחק מלוח השנה הממלכתי
ישראלי רק בגלל שלא כל אזרחי ישראל הם יהודים?
התשובה היא, כמובן, לאו. היהדות (כעם, ולאו דווקא כדת) היא
אחד מסמליה המובהקים של מדינת
ישראל. מדינת ישראל קמה כדי להיות בית לעם היהודי, וככזו היא קשורה קשר בל-ינתק מההיסטוריה של העם היהודי,
לטוב ולרע. כל אדם שבוחר לקשור את גורלו למדינת ישראל, חייב לכבד את סמליה - ובכללם
גם את סמליה היהודיים - ללא קשר לדתו, מוצאו או אמונותיו. אם הוא סולד מהרעיון של
לחיות ב"מדינת היהודים", כנראה שהוא נמצא בארץ הלא נכונה...
ניצן משיב לאורי
שלום אורי, ותודה על הביקורת הלגיטימית. אני מסכים עם חלק גדול מדבריך. במיוחד נראה לי שדעתנו משותפת
לגבי הבחנות בין "בתי עינוגים" לבין "מסעדה" למשל, שלגבי רבים
מהווה פשוט מקום אכילה. עם זאת חשוב לי להדגיש, כי קביעתו של ט' באב "כיום אבל לאומי" נעשתה (ועדיין
נעשית) מסיבות הלכתיות גרידא, המובילות ללחץ
פוליטי של גורמים דתיים.
ט' באב נקבע במקור לא כסוג של אבל גלובלי על חורבן האומה, אלא
כאבל ספציפי על חורבן בית המקדש - מקום פולחני עתיק
להקרבת קרבנות ושאר טקסים דתיים, שאין בינינו כיום לבינם אז מאומה - אפילו בהתייחס
לפולחנים היהודיים-דתיים של ימינו. מבחינה זאת אין הבדל מהותי בין ט' באב (יום חורבן
הבית) לבין י' בטבת (יום הטלת המצור על ירושלים) וי"ז בתמוז (יום הבקעת החומות) -
למעט החשיבות ההלכתית השונה המטילה וכופה (עקב עירוב הדת בחוקי המדינה) חוקים
ותקנות שונים.
ההשוואה ליום השואה היא טובה, ומועלית לא אחת. בזהירות רבה אני
מניח, שאם העם היהודי ישרוד את אלפיים השנים הבאות (ואם תשרוד בכלל האנושות), הרי
שצביון יום זה בעוד כאלפיים שנה יהיה
שונה לחלוטין מצביונו כיום. זהו דרכו של הטבע האנושי לעדכן ולהקהות דברים עם הזמן, והדת
מנסה לטעמי באופן "מלאכותי" לשמר ולכפות סוג של צער ואבל, תחת הכותרת של פסיקות הלכתיות
ומצוות. יום הכיפורים מהווה דוגמא טובה עוד יותר לכך: במקרה זה שום דבר אפילו לא חרב, וכלום לא נהרס,
ובכל זאת השתרבבו הלכות הדת אל
תוך חוקי המדינה וכפו עלינו איסורים שונים ומשונים.
הן ביום השואה והן ביום הזיכרון ישנם כיום חלקים גדולים בעמנו המבכים
את יקיריהם באופן אישי, יודעים את
סיפוריהם ונושאים את תמונותיהם. כמעט לכל אחד מאיתנו קרוב או מכר בעל-שם וזהות וקירבה מחשבתית,
שאנחנו יכולים לבכות עליו באותם ימים. ברור לכן, שעריכת מסיבה או מופע-שמחה באותם ימים
מהווה פגיעה ישירה וכואבת בכל אלה. מנגד - לאיש מאיתנו אין קרוב או חבר אותם הכיר אישית, לא
תמונה ולא צוואה, לא זיכרון כואב ולא שום אלמנט מעורר תחושות, שאינו
כרוך במצווה דתית בהקשר של ט' באב או יום הכיפורים למשל.
עם זאת אני בהחלט מודע לכך, שלמרות כל מה שכתבתי לעיל (דברים
המביעים את תחושותי הפרטיות), הרי שעקב
חינוך דתי, רבים הם האנשים ,שאותו חינוך הצליח לטעת בהם סוג של "תחושת אבל" בימים
אלה. הואיל וכך, לא אערוך מסיבה בערב ט' באב (שמת לב ש"ימי אבל" מתחילים
בערב, מסיבות הלכתיות), ולא אשמיע מוסיקה רועשת ביום-כיפור. אני עדיין סובר (כמוך, במידה
מסוימת) שנושא המסעדות שנוי במחלוקת, ונראה לי שלא הסכמנו באופן גורף על הפן הטקסי-חוקתי (ברמה הציבורית)
של ימים אלה.
תודה,
ניצן, מאתר חופש
אורי לניצן
אתה צודק שט' באב נקבע במקור כאבל על חורבן בית המקדש. ואתה גם צודק שהמובילות
את הכפייה הדתית הלאומית בט' באב הן המפלגות הדתיות. אבל זה לא ממש רלוונטי לדיון
שלנו. המשמעות של המועד הזה כיום
רחבה הרבה יותר מזכרון חורבן בית המקדש. הן הדתיים והמסורתיים שמכבדים את היום,
והן המסורת הכתובה, מסכימים על כך. ומעבר לאבל, יש גם את נושא חשבון הנפש
ומיגור "שנאת החינם" שעל-פי המסורת הביאה לחורבן בית-המקדש.
בהתחשב בכמות האיומה של שנאת חינם הבוערת בקירבנו (דתיים
וחילוניים כאחד), הרי שהמסר שמאחורי ט' באב עודנו חשוב ביותר. בית מקדש או לא בית
מקדש - ט' באב הוא היום שבו אנו זוכרים שהאטימות שלנו החריבה את האומה הישראלית
לפני 2000 שנה, וזהו היום בו אנו נשבעים שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
אגב, האבל שחשים הדתיים בט' באב הוא אבל אמיתי לחלוטין. הטענה
כאילו "החינוך הדתי מייצר אבל מלאכותי בט' באב" אינה
הגיונית יותר מהטענה כאילו החינוך הממלכתי מייצר אבל מלאכותי ביום השואה. האם אתה
רוצה לומר שברגע שאחרון ניצולי השואה ימות אז יום השואה יהפוך להיות לא רלוונטי?
אני מקווה מאוד שגם בעוד אלפיים שנה יזכרו היהודים את מה שקרה
בשואה, ויכבדו את זכרם של ששת המיליונים שנטבחו בשלהי האלף השני לספירת הנוצרים...
וכשאני חושב על האפשרות שהם יפטרו את זכרון השואה כ"אבל מלאכותי" רק כי
כל הניצולים כבר מתו מזמן, כל גופי מצטמרר על עצם המחשבה.
ניצן לאורי
אורי
- אינני חושב שאנו כה רחוקים בדעותינו, אם כי הייתי רוצה בכל זאת להעיר
מספר דברים על פי הבנתי:
א. משמעות
של מועד הינה בעיני זה המעניק לו משמעות. למשל: אני מכיר אנשים
המגדירים דווקא את יום הכיפורים כיום של "חשבון נפש", עם או בלי זיקה דתית ברמה זו או אחרת. בעיני שלי (ובעיני רבים מחברי) אין כל משמעות של אבל לתשעה
באב. דוגמא מעוררת חלחלה לנושא "המשמעות בעיני
המסתכל" קיבלנו בצפייה במסיבות יום הזיכרון לרצח רבין, שנחוג בקרית ארבע, ואני מקווה שאתה רואה את ההבדל בינו לבין האירוע
בן אלפיים השנים, שאיננו מכירים איש ממשתתפיו.
ב. "שנאה" בצו (כמו
"אבל" בצו) קיימים בהלכה ולא בחילוניות: "הלא משנאיך יהוה
אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי." תהילים
קל"ט כ"א-כ"ב. אני מסכים שהאבל שחשים דתיים מסוימים (לא כולם בהכרח) בתשעה באב הוא אמיתי, אבל זה לא סותר את העובדה
שמקורו בחינוך.
ג. בקשר ליום השואה: לא זה מה שאמרתי. כבר
היום נותרו לצערנו מעט מאד ניצולים שעדיין חיים, אבל יש עוד משפחות
קרובות, תמונות, סיפורים. סביר להניח, שבעוד שנים
רבות. אולי מאות ואולי אלפים, יקהה האבל
מעל יום זה. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל
אין מה לעשות. זו דרכו של עולם. האם מישהו מתושבי
חצי-האי קרים בים השחור מתאבל על אבותיו, שטבעו לפני כ- 7000 שנה בהצפת
האזור (על פי אחד המחקרים האחרונים)? ייתכן והיום יהיה מסומן בלוח השנה,
וסביר שיהיו אולי טקסים
שונים, אך באותה מידה ברור, שאיש מבני אותו עם שיהיה
אז, לא יחוש "אבל אמיתי", אלא אם כן תיווצר עד אז הסתעפות נוספת של הדת
היהודית המחייבת זאת במצווה ומחנכת לתחושת אבל זו מגיל רך.
ד. גופי "מצטמרר" יותר מהמחשבה,
שמצווה אלוהית כביכול (במקום אני בעצמי) תקבע לי מתי להיות אבל ומתי לשמוח.
ניצן
[מכאן מובאת ההתכתבות במתכונת של הערה והערת-נגד]
אורי: ייתכן מאוד שאתה צודק, אלא שאני חושש
שמבחינת התוצאה הסופית (כלומר דרך הפעולה הנראית לנו) ההבדלים גדולים מאוד. האמת היא, שאין
לי מושג מה אתה חושב
שצריך או לא צריך להיעשות בנושא... אבל העמדה שמוצגת כדרך קבע באתר חופש
(כולל המכתב שממנו התחיל כל הדיון הזה ביננו) נראית לי פשטנית ובעייתית.
זאת, כאמור, למרות שיש קירבה עקרונית רבה בדיעותינו.
אתה כמובן צודק לגמרי בעניין תפקידו של החינוך.
אלא שאין הדבר מיוחד לחינוך הדתי, ולא תמיד מדובר בדבר רע. אחרי הכל, גם האבל
שחשים רוב בני הדור הצעיר ביום השואה נובע מחינוך. גם בחילוניות (בממלכתיות,
ליתר דיוק) יש "אבל בצו". מהם ימי הזכרון השונים, על כל טקסיהם, אם לא
"אבל בצו"? מהי סגירת כל החנויות בערב יום הזכרון, אם לא כפייה השקולה
לחלוטין לסגירתן בט' באב? מהם שיתוקם הכמעט מוחלט של ערוצי הטלוויזיה השונים (כולל
חלק מהערוצים המיובאים) ביום הזכרון, אם לא "אבל בצו"?
חלקים גדולים בציבור יזדעזעו למשמע דברי הביקורת
הללו. אבל האם לראות את הסידרה האהובה עליך ביום הזיכרון זה
באמת חטא כה נורא, או שגם הזעזוע הזה נגרם ע"י התנייה של מערכת החינוך?
חומר למחשבה...
ניצן: לדעתי, האבל שאני חש בימים כמו יום הזיכרון או יום
השואה, מקורו בעיקר בחיבור שאני עושה במוחי בין סיפורי "זוועה" המובאים
במדיה (טלוויזיה, רדיו, עיתונות) לבין אנשים שאני מכיר או הכרתי בהקשר של סיפורים
דומים. אם תוקרן סדרת טלוויזיה עם סיפורי זוועה מקבילים על חורבן בית שני, לא ייווצר
אצלי חיבור שכזה, כי אין במוחי שום קשר אישי לאנשים עם סיפורים דומים. במובן מסוים
הדבר מקביל לתכנית על זוועות הכיבוש של ג'ינגי'ס חאן. כן - זה מזעזע ביותר, אך אינו
יוצר תחושת אבל.
לכן, אותו "אבל בצו" שאתה משייך גם לימי
הזיכרון של תקופתנו, מוצדק אצלי על-ידי קיום תחושת האבל האמיתית הנ"ל. אני
יכול רק להניח, שהייתי מרגיש אותה תחושת אבל אמיתית גם אילולא הייתי לומד על יום
השואה בבית הספר, בדיוק כמו שאני חש תחושת אבל כאשר מת לי חלילה קרוב או חבר,
גם מבלי שלמדתי על כך בבית הספר.
אורי: לגבי הדוגמה שהבאת מאלפי הנספים באסון בקרים
לפני 7000 שנה: עד כמה שידוע לי, אין שום קשר תרבותי או לאומי בין תושבי האי כיום
לאלו שחיו שם לפני 7000 שנה.
ניצן: זה בהחלט דומה לקשר התרבותי או הלאומי הקלוש ביותר,
הקיים בינינו כיום לבין צאצאי העם היהודי שיחיו כאן אולי בעוד 7000 שנה. אולי
בהבדל שכיום, בגלל התקדמות הטכנולוגיה, קל יותר לשמר ולשחזר עדויות אמיתיות בצורה
מאד ויזואלית, גם לאחר זמן רב.
אורי: אם אתה צודק, הרי שהדרך היחידה להנציח את זכרון
השואה היא לעגן את הזכרון כחוק דתי... אני מאוד מקווה שאתה
טועה.
ניצן: לדעתי זו אולי דרך לשמר את התאריך, אך תוך
הריסת התוכן שמאחריו. ברגע שאתה נותן תוקף "דתי" לאירוע מסוים, הרי
שקיומו כרוך כביכול בצו אלוהי, במקום להיות נובע מבחירת אנוש. כאשר - עם הזמן -
בחירת האנוש משתנית, נשאר רק הצו האלוהי כביכול.
אורי: הבעיה היא, ש"משטרת האבל" הזאת היא דבר מקובל במדינה שלנו, בלי
שום קשר לדת - המסעדות נסגרות בט' באב מכוחה של חקיקה שערורייתית שאבד עליה
הכלח, ולא מכוח איזו מצווה אלוהית או פסק הלכה. אמנם אין זה מתפקידו של אתר
חופש לבקר את הרשות המחוקקת בעניינים שאינם קשורים לדת, אבל אי-אפשר להפריד בין
הדברים: למעשה, הכפייה של ט' באב והכפייה בימי האבל הממלכתיים האחרים נובעת
מאותו החוק בדיוק בספר החוקים הישראלי. והפתרון היחיד למצב הוא שינוי אותו החוק.
לכן אני טוען שאתר "חופש" עושה טעות כשהוא דורש
מהדתיים לטפל בנושא הכפייה של תשעה באב. דרישה זו אינה פרקטית ואינה הוגנת, משום ששורש
הבעייה כלל אינו נמצא באחריותה של ההנהגה הדתית. לא חסרות דוגמאות לכפייה דתית
מסוג הישן וה"טוב" - שבת, חזיר וכו', ואני מציע לכם להתרכז יותר
בתופעות הללו, שלגביהן הצמרת הדתית היא אכן הכתובת הנכונה לתלונות.
ניצן: נושא תשעה באב בהחלט איננו הנושא המרכזי באתר. אני
חושב, שההתכתבות בינינו כאן מהווה אולי חצי, או יותר, מהעיסוק של אתר 'חופש'
בנושא. אבל על-מנת לחזק מעט מדבריך כאן - אני מודע לכך שתחת
הקטגוריה "כפייה דתית" ישנם נושאים שהם יותר "בקונצנזוס" של
הציבור, וישנם פחות. גם אנחנו, חברי צוות האתר, מתווכחים לעתים בינינו לבין עצמנו בקשר
לתכני האתר, וטוב שכך הדבר.
קבל שוב את תודתנו על גילוי האכפתיות מצדך, ועל הביקורת
שאתה מותח עלינו. "מכל
מלמדי השכלתי", אומר משורר תהילים, גם אנחנו כך. ואתה - המשך לבקר באתר ולגלות
מעורבות בתכניו.
בברכה
ניצן מאתר חופש
יולי 2004
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
