פגיעה ברגשות הדתיים וכפיה חילונית?

נושא "הפגיעה ברגשות הדתיים" צץ ועולה מדי פעם בשיח הציבורי שלנו. רק אתמול הופיע באתר "חופש" המאמר "חופש הביטוי ופגיעה ברגשות דתיים" מאת ד"ר יעקב בן-שמש. בבמה זו אנו מסכמים כמה קטעים מהתכתבויות נוספות בנושא זה, בין מספר פונים אל חברי "חופש" לבין חברי צוות האתר.

ש' שואל:

יש לי שאלה נוספת, אילו ערכי חופש תהיה מוכן להקריב בחיים הציבוריים על מנת שלא לפגוע ברגשות דתיים? האם לא תהיה מוכן להקריב אף לא אחד מהם? היכן אתה שם את הגבול? זו היא לא בהכרח שאלה אישית אלא היא מכוונת אל כל חברי חופש.

דן משיב:

בוקר טוב ש'

יופי של שאלה, אבל תחילה יש להגדיר את המושג "פגיעה ברגשותיו של אדם דתי". אשמח לשמוע את ההגדרה שלך, ואחר כך אשיב על שאלותיך. בטרם תשיב לי קח בחשבון שגם אני, כאתאיסט, בן אדם הנני, בעל רגשות, שאינם פחותי-ערך מאלו של המאמין הדתי, וכל הגדרה שתגדיר "פגיעה ברגשות" של מאמין דתי חייבת להיות תקפה ורלוונטית גם לאדם האתאיסט, או לאדם שאמונתו שונה מזו של הטוען לזכויות יתר בנושא זה. על מנת להקל עליך להגיע להגדרה נכונה וכוללנית, חשוב לא רק על היהודי החרדי שחי בבני-ברק או במאה שערים, אלא גם על היהודי החרדי שחי בניו יורק, בבריסל ובלונדון.

בברכה
דן

ש' משיב:

שלום דן,

לא אוכל להגדיר את המושג כי במושג לא משתמשים חילונים, אלא דתיים. כמי שלא טבע אותו, לא אוכל לתת לו הגדרה. אולם, לפי ההקשר שבו משתמשים במושג הזה אני יכול להבין למה הכוונה:

כאשר נשים למשל מתלבשות לא צנוע במקום ציבורי, או שרות בציבור, הדתיים מנועים מלהיות במקום ציבורי זה. כאשר הם נמצאים במקום בו נשים לבושות לא צנוע, הם עוברים על ציוויי דתם, ולכן "רגשותיהם נפגעים". אמנם זאת לא הגדרה, אך זה הסבר. ההסבר מספק אותך? איני יכול להגדיר במדויק, אז אני מסתמך על התיאור שלהם. משום שהם משתמשים במושג "פגיעה ברגשות", כנראה מדובר בתחושה כלשהי שנחוות ככאב רגשי.

אולי לחילונים את אין את הרגש שנגרם כתוצאה מהתנהגותו של אדם אחר ונחווה כפגיעה בעצמך.... אבל בהנחה שהרגש אמיתי, ראוי להתחשב בו. בכל מקרה, אם הם אכן נפגעים, אין להם זכות לדרוש, אך יש להם זכות לבקש שיתחשבו ברגשותיהם, וראוי לנסות ולהגיע לפשרה מסוימת בין רגשות החילונים שנפגעים כתוצאה מאי יכולתם לעשות דבר מסוים שהם אוהבים, ומרגשות הדתיים שנפגעים כתוצאה מאי יכולת לשהות במקום ציבורי.

לכן שאלתי - במה אתה מוכן להתפשר, ואיפה אתה מעביר את הקו?

ש'

דן משיב:

ש' - או שאתה מתחמק מתשובה, או שאינך מעמיק לחשוב.

לא סתם כתבתי לך במכתבי הקודם, בו ביקשתי לקבל ממך את ההגדרה של "פגיעה ברגשותיו של אדם דתי", את המשפט הבא:”על מנת להקל עליך להגיע להגדרה נכונה וכוללנית, חשוב לא רק על היהודי החרדי שחי בבני-ברק או במאה שערים, אלא גם על היהודי החרדי שחי בניו יורק, בבריסל ובלונדון", שכן כל אותן דוגמאות שאתה מביא לי הפעם רלוונטיות הן בבני-ברק, מאה-שערים, ברוקלין, מנהטן, בריסל, לונדון וכל מקום בעולם בו גרים גם יהודים חרדים, ולשיטתך כאשר נשים למשל מתלבשות לא צנוע במקום ציבורי = בניו-יורק כבמאה שערים, או שרות בציבור, הדתיים מנועים מלהיות במקום ציבורי זה. כאשר הם נמצאים במקום בו נשים לבושות לא צנוע = בניו-יורק כבמאה שערים, הם עוברים על ציוויי דתם, ולכן "רגשותיהם נפגעים".

מה? האם רק כאן הם נפגעים? רק בדיזנגוף או באיילון צפון, ובלואר-איסט-סייד [Lower East Side - שכונה בניו-יורק] או בפינצ'ליי הם אינם נפגעים? האם רגשות הדת הכל-כך רגישים שלהם מקבלים שם, בעולם הגדול, חיסון-נצח מזעזוע נימי, ורק כאן הם אלרגיים לאותם דברים כמו "לא צנוע במקום ציבורי"? ומי בכלל קובע מה זה צנוע? הם? רק הם? האם לדעתך חולצה עם שרוול קצר זה באמת לא צנוע? ואם אשתי רוצה ללכת במאה שערים עם חולצה קצרת שרוול - לא חלילה עירומה - זה לא צנוע? וזה מצדיק שיצעקו אחריה "זונה"?

לא, ש', אלו אינם רגשות דתיים. זוהי פסיכוזה כפייתית עצמית, תולדה של שיעבוד מרצון לגחמות של רבנים "פוסקי הלכה", שיש בהם כפייה בלתי חוקית בעליל על כלל רגשות הציבור. גם לי יש רגשות, ואני מזדעזע כשאני רואה בקיץ ישראלי בחום של 35 מעלות בצל אדם שלובש גופיה, מעליה טלית קטן, מעליה חולצה ארוכת שרוול, מעליה חזיה, מעליה ז'קט שחור סופג חום, מעליה מעיל שחור סופג חום, לראשו כיפה ומעליה מגבעת שחורה, והוא מדיף ריח רע של זיעה - זה פוגע לא רק בחושיי, אלא גם ברגשותיי. אבל אני לא אעז לומר לו מילה. רצונו? תענוגו? זבש"ו.

אני ממשיך להמתין להגדרה שלך בדיוק כפי שכתבתי לך במכתב הקודם. אם אין לך - הנה הסבר המוליך להגדרה. רגשות יש לכל אדם, ללא קשר להשקפת עולמו או אמונתו, אם הוא דתי, וכל אדם פגיע אם רגשותיו נמצאים לפתע בעימות עם מצב שאינו נוח להם. במצב כזה יש לו שתי אפשרויות: לבלוע את רוקו ולהמשיך בדרכו, או להיעצר ולזעוק געוואלד, להשליך אבן על ה"חוטא", או לשרוף את מכוניתו. מצב זה קרוי "פגיעה ברגשות". אם מדובר ברגשות שנובעות ממנהגים דתיים (לבוש, אוכל, נסיעות וכו') כי אז הפגיעה היא "פגיעה ברגשות של אדם דתי". זוהי בעיה סובייקטיבית לחלוטין, ואם היא נעשית שלא בכוונה מראש לפגוע, אין לה משמעות אלא רגשותיו של המאמין. מצדי שיבלע את רוקו וימשיך בדרכו. זעקות געוואלד הן כזעקותיו של הקוזאק הנגזל. רק אם הדבר נעשה בכוונה לפגוע, להעליב, לקנטר או ללגלג - כי אז עושה הדבר ראוי לכל גינוי.

אני מרבה ללכת לתאטרון, לקונצרטים ולאופרה, בארץ כבעולם הגדול. התרבות עליה גדלתי לימדה וחינכה אותי ללבוש בגד נאה באירועים כאלה, לא ג'ינס ולא סנדלים. כשאני רואה בקהל באותם אירועי תרבות אדם לובש גופיה, או מכנס קצר, או סנדלים פתוחות, זז לי משהו במדור הרגשות הפרטיים שלי. אבל לא יותר מכך. מעולם לא הערתי לאנשים כאלו ולו מילה אחת.

להתפשר????? מדוע אתה מפנה שאלה זו אלי? לך לרבנים, לפוסקי ההלכות, לחברי הכנסת הדתיים והחרדיים ושאל אותם במה הם מוכנים להתפשר, והיכן מבחינתם עובר הקו? מי שוויתר עד כה, מאז קום המדינה, בדברים מאד מאד חשובים, חשובים הרבה יותר מרגשות, הוא הציבור החילוני. מי שלא ויתר מעולם על פסיק מפסיקי ההלכה הדתית, הוא הדתי. דוגמה אחת ולא אוסיף: כפיית נישואים דתיים על יהודים שאינם דתיים.

זה מה שרציתי להשיב לך על שאלתך, כשאתה עצמך אינך מסוגל להגדיר מה אתה שואל.

לילה טוב
דן

ב' פונה לאתר:

רציתי לשאול שתי שאלות לגבי גישתכם. אתם נגד שידול אנשים להתקרב לדת, האם אתם פועלים גם נגד מסיונרים נוצרים?

מפריעה לכם כפייה דתית, ואם אתם גם נגד כפייה חילונית? לדוגמא, שאדם דתי לא יכול להסתובב בתחנה המרכזית בגלל מוזיקה שמושמעת שפוגעת בו, או תמונות לא צנועות שהוא רוצה להמנע מלראותן (ואם תאמרו, הוא לא חייב להסתכל, אשאל אתכם האם לא יפריע לכם שאני אוריד את הגרביים המסריחות שלי בתוך אוטובוס או אולם קולנוע).

שירה משיבה (וגם קצת מקניטה):

שלום ב', וברוך הבא בשערי חופש. שמי שירה, אני חברה בצוות חופש, ואת תשובותיי תמצא בגוף מכתבך, עניין עניין דבור על אופניו.

רציתי לשאול שתי שאלות לגבי גישתכם.

אתם נגד שידול אנשים להתקרב לדת, האם אתם פועלים גם נגד מסיונרים נוצרים?

לאור העובדה שבישראל קיים חוק מדינה נגד מיסיונריות נוצרית, אנחנו משאירים למשטרת ישראל לפעול נגדם במידה והם עוברים על החוק.

לצערנו, מדינת ישראל לא השכילה (עד כה, בעתיד הדבר ישתנה) לחוקק חוק נגד המיסיונריות היהודית, ולכן אנחנו פועלים להפסקת פעילותם הבלתי חוקית בעליל של מטיפי-דת יהודיים למיניהם.

מפריעה לכם כפייה דתית, ואם אתם גם נגד כפייה חילונית? לדוגמא, שאדם דתי לא יכול להסתובב בתחנה המרכזית בגלל מוזיקה שמושמעת שפוגעת בו, או תמונות לא צנועות שהוא רוצה להמנע מלראותן (ואם תאמרו, הוא לא חייב להסתכל, אשאל אתכם האם לא יפריע לכם שאני אוריד את הגרביים המסריחות שלי בתוך אוטובוס או אולם קולנוע).

אמור לי ב' ידידי הטוב - השמעת פעם על הקהילה היהודית-החרדית הגדולה בברוקלין? או בבריסל? או בלונדון? האם אתה יודע שבניו-יורק הם עובדים לפרנסתם בכל רחבי מנהטן? האם אתה יודע שיהודים חרדים מסתובבים בתחנה המרכזית של ניו יורק, שם מושמעת מוזיקה גויית, טפו ימח שמה, ויש שם חנויות המציגות תמונות לא צנועות, רחמנא ליצלן? אבל היהודים החרדים אינם חדלים לבוא לאותם מרכזים, תמונות התועבה לא מפריעות להם - הם פשוט עוברים לידן כלא-היו, אפילו לא מסתירים את עיניהם בידיהם, והמוזיקה לא חודרת לנשמתם העדינה והרכה.

אין שום הבדל בין ניו יורק לתל-אביב, ב' החמוד שלי. ההבדל הוא אך ורק בין החרדים שם לחרדים שכאן. כאן החרדים התרגלו לכניעה מוחלטת של החילונים לכל גחמה, לכל פיפס שלהם, לכל שיגעון שעובר במוחם, וכשמתרגלים, קשה לסגת. אז קוראים לזה בשם: כפייה חילונית. זה נשמע נהדר בחוצות מאה שערים ובני-ברק.

אתה מסכן גדול אם אתה מתהלך בגרביים מסריחות. אני מציעה לך להחליף ביגוד בקיץ החם והלח שלנו: חולצה קצרת שרוול ללא מעיל, מכנסים קצרים וסנדלים פתוחות, כמו שבעלי לובש ונועל. גם כשהוא חוזר מיום עבודה מפרך, רגליו אינן מסריחות.

קולנוע??? ב'! אתה עובר עבירה נוראה! לך הרי אסור להיכנס לקולנוע, שם יושבות גם נשים, געוואלד, ואתה עלול להיטמא מהן טומאה נוראה ואיומה. לא אספר זאת לרבי שלך, אל תחשוש, רק היזהר להבא.

תודה גם לך, ב' יקירי. אתה מוזמן לבקר באתר חופש בכל בוקר וערב, לאחר שחרית וערבית - האמן לי שתיהנה. בוודאי תשכיל.

שלך בהוקרה,
שירה

מספר לא מועט של מאמרים וכתבות מופיעים גם בתיקשורת בהקשר האמור. בתיקשורת העולמית אנו רגילים יותר "להיעלבויות" של מוסלמים ברחבי העולם. בתיקשורת הארצית אנו רגילים יותר "להיעלבויות" של יהודים דתיים:

Ynet, 16/10/08, מאת יעל לוי: "משפטן: הנהג שפגע ברגשי הדת בעכו לא יואשם. "אין לעבירה זו מקום בעידן המודרני", אמר ל-ynet פרופ' אהרן אנקר, בהתייחסו לפגיעה ברגשי הדת - החשד שהוביל את המשטרה לעצור את הנהג תאופיק ג'מאל מעכו. פרופ' אריאל בנדור סבור כי העבירה לא תוכל לגבש לבדה עילה להגשת אישום"

חדשות מחלקה ראשונה, 16/11/08, מאת ענבל בר-און: "ההיעלבות של החרדים ממודעה עם פניה של ציפי לבני היא מקצועית לחלוטין, מתוזמרת ומתוכננת הם פוגעים למעשה לא רק בערך יסוד של הדמוקרטיה, שהוא שוויון ואזרחות אלא מגלים גישה מיזוגנית, אשר אינה שונה במאום מעמדתם של סוחרי הנשים, וסרסורי הזונות גם החרדים אינם רואים באישה אדם אלא חפץ"

וראו גם:

ידיעות - מתוך המאמר "חג הקורבן", מאת ב. מיכאל, בעקבות מהומות עכו ביום הכיפורים

ידיעות - מתוך המאמר "חג הקורבן", מאת ב. מיכאל, בעקבות מהומות עכו ביום הכיפורים

והנה לשון החוק:

פגיעה ברגשי דת (תיקון: תשמ"ח) העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה אחת: 1. מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים. 2. משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים.

מה זה "פגיעה גסה"? האם לפי החוק, אדם שהוא אתאיסט מוצהר "פוגע ברגשות הדת"? האם מאמרים שמכילים ביקורת על הדת עוברים על החוק? מי הם ה"דתיים" בחוק? גם נוצרים הם "דתיים"? מוסלמים? האם יהודים רפורמים נכללים בקטגוריה זו? ומה עם "עובדי כת השטן"? האם אין זה מרתיח שהחוק בעצם רומז, כי לדתיים יש רגשות ולחילוניים אין?