הפעם האחרונה שצמתי ביום כיפור

ביום כיפור 1996 (שגם נפל ביום שני) הייתי במילואים בצומת הגוש - מילואים שהיו אמורים להסתיים ביום חמישי אחרי יום כיפור. המשימה הייתה ליווי אוטובוסים של מתנחלים מצומת המנהרות לכל רחבי הגוש. יצא לי להכיר התנחלויות מבודדות שאני אפילו לא זוכר את שמן, ולהיתקל במתנחלים שמסבירים לילדיהם שאנחנו החמור שעליו הם יגיעו לגאולה.

המח"ט היה איש דתי שגם את שמו אני לא זוכר. בכל מקרה, בערב יום כיפור כינס אותנו מפקד הפלוגה וביקש מכל אלה שלא צמים לקחת את סיור הערב, כדי שהדתיים יוכלו לאכול את הסעודה שלפני הצום ולעשות את סיור הלילה הקל יותר. נעתרנו בשמחה ואפילו העובדה שכשחזרנו בחצות מהסיור לא היה לנו אוכל לא הפריעה לנו. ביקשנו רק מהרב-סמל שידאג שיהיה לנו אוכל לסיור היום.

קמנו בבוקר, עלינו על הסיורים, ואז התגלה לנו שאין אוכל (אפילו לא מנות קרב) ואין עם מי לדבר בחטיבה. יצאנו לסיור היום עם בטן מקרקרת ועם תקווה שעד הצהריים הדברים יתבהרו. בשעה שתיים בצהריים הודיעו לנו שאין אוכל. דרשנו לדבר עם המח"ט והודיעו לנו שהוא בבית הכנסת ואי אפשר להפריע לו על דבר כזה.

בשעה שלוש כל הסיורים שהיו באותו המצב "חתכו" למחסום תרקומיא מתוך תקווה שלהם יהיה מזון אשר אנשים נותנים לפעמים לחיילים (עוגות וכו')... לא ביום כיפור מסתבר.

בשעה ארבע, אחד המש"קים היותר אמיצים (ורעבים) התקשר לחטיבה ודרש להודיע למח"ט שכל הסיורים נמצאים במקום אחד ולא זזים ממנו עד שהם לא מקבלים אוכל (עברו 24 שעות מאז הארוחה האחרונה). בשעה חמש התקבלה התשובה שלרב-סמל נתנו סוף סוף למשוך אוכל, אבל אם כבר הגענו עד הלום למה לא לחכות לסעודת שבירת הצום... נדמה לי גם שזה מה שעשינו, אבל אחרי יותר מ-24 שעות בלי לאכול ואחרי מספר שנים שעברו מאז ואחרי מה שקרה באותו לילה אני באמת כבר לא זוכר...

באותו לילה פתחו את מנהרת הכותל...