למה אנחנו חיים דווקא בישראל /
על פי מה נקבעת הזהות היהודית?

יריב כותב לאתר חופש:

לחופש שלום,

ישנן שתי שאלות שמעניינות אותי כבר זמן מה, הראשונה היא, למה דווקא ישראל? אינני אדם מאמין, אך חשבתי על זה רבות, ונראה שהסיבה היחידה שהארץ הזאת נבחרה להיות "חזון מדינת היהודים" היא בגלל ההיסטוריה המקראית שלה. הרי אם לא היה מוזכר בתנ"ך ש"אלוהים" הבטיח לנו את הארץ הזאת, סביר להניח שישראל לא הייתה חשובה כל כך ליהודים, ובאותה מידה יכולנו לחיות כרגע באוגנדה, לדוגמא. כבר הייתי עד למספר וויכוחים בין מאמינים לחילוניים שבהם המאמינים שואלים את החילוני "מה הוא עושה בארץ הזאת אם הוא לא מאמין שהיא הובטחה לנו ע"י אלוהים? ומדוע הוא לא עובר לארץ אחרת?". במקרים אחדים אלו היו עולים חדשים שעלו מתוך אהבת הארץ. אני אישית נולדתי בארץ ואוהב אותה מאוד, אבל אני לא מצליח להבין למה המייסדים הראשונים של הארץ בחרו דווקא בה, מלבד הסיבה שהיא מוזכרת בתנ"ך.

לשאלה השנייה שלי - הרי כתבתם מספר פעמים באתר שלכם, שיהודי לא נקבע על פי דת בלבד, אלא גם על פי "שפה, לשון, ספרות, שירה...", אך יהודי שגר באירופה או ארה"ב לא ידבר אותה שפה כמו יהודי שגר בארץ, לא יכיר את ביאליק למשל, לעיתים גם לא תהיה לו היסטוריה משותפת עם יהודי שחי בארץ, אז לפי ההגדרה שלכם הוא לא נחשב יהודי? ואולי בעצם היהודי שחי בארץ לא נחשב יהודי? כי הוא לא דובר את השפה של היהודי השני ולא משותף להיסטוריה שלו? שני העניינים האלה קצת מעורפלים אצלי ואשמח אם תוכלו להבהיר לי אותם.

תודה,
יריב.

אוהד משיב ליריב:

תודה לך יריב על ביקוריך באתר חופש ועל פנייתך זו אלינו. אתחיל בשאלתך הראשונה: למה דווקא ישראל. התנ"ך הוא אמנם הספר העתיק ביותר, המביא פרטים היסטוריים על העם והארץ שלנו, אבל (א) הוא איננו המקור היחיד, (ב) הוא איננו סמכות "אלוהית". המאמין הדתי מקבל את התנ"ך כדברי אלוהים חיים, ומקדש את כל הכתוב בו, כולל ההבטחה "האלוהית" לאברהם "כי לך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו), אבל אנחנו, היהודים החילונים, המקבלים את "אלוהים" כפי יצירתו הרוחנית של האדם, לאו דווקא האדם היהודי, מתייחסים לכתוב המקראי בביקורת: חלקים מקבלים, חלקים דוחים או מקבלים חלקית ובוואריאציות, ואיננו מקבלים שום כתוב כ"קודש" או "אמירה אלוהית".

בידינו מקורות היסטוריים נוספים, אחרים, לאירועים שהתרחשו באזורנו באלפיים השנים שלפני הספירה, בהם ישראליים ונוכרים. התנ"ך נכתב בידי סופרים בני-אנוש, והתחבר חלקים-חלקים במשך תקופות ארוכות, עד שנאגד לצורתו הנוכחית בסוף ימי בית שני. סגירת התנ"ך כספר מוגדר קרויה "קאנוניזציה", וסגירה זו הותירה חיבורים אחרים, חשובים לא פחות, מחוץ לתנ"ך, והם קרויים "הספרים החיצוניים": תוכל לקרוא בהם בכל ספריה רצינית: יהודית, חנוך, חשמונאים ועוד. מקורות נוספים הם ספריו של יוספוס פלאביוס, הקיימים היום גם בתרגום עברי, וספרי היסטוריה של העמים שחיו סביבנו בסוף האלף האחרון לפני הספירה. קח נא בחשבון, שכשמדובר ב"ספר", הכתב האלף-בתי הומצא רק במאה ה-16 לפני הספירה (ראה פירוט יתר בספר "ציידי הנפשות"). מקורות קדומים יותר קיימים בממצאים ארכיאולוגיים, בהם כתבים טרום-אלפבתיים, ולכן התנ"ך איננו ולא יכול להיות המקור הקדום ביותר לידע שבידינו על הארץ הזאת, ובוודאי לא מידי "אלוהים" ניתן לנו.

על סמך כל המקורות השונים, כולל המקורות העבריים, העם העברי - שהתפצל במאה ה-8 ולאחר מכן (אחרי מלכות שלמה) ליהודה (יהודים) ושומרון - חי באזור המוגדר כיום ארץ ישראל. העם שחי בשומרון (מספר שבטים גם בעבר הירדן המזרחי) לא שמר על זהותו, והתמזג בעמים שבאו והתיישבו לצדו ובקרבו במרוצת השנים. העם היהודי, שחי באזור שבטי יהודה ושמעון וכלל בני שבט לוי, נותר עם ששמר על זהות, מסורת, תרבות ולשון. אין חולק על כך, שההלכה היהודית, וספרי התנ"ך - הקשורים אליה קשר בל-יינתק - סייעו בידי בני העם היהודי בתפוצות הגולה לשמור קשר עם ההיסטוריה שלו כעם. אלא שאין לזה שום קשר ל"אלוהים" או ל"צו אלוהי", גם אם היהודים הדתיים שבקרבנו סבורים כך.

עמים רבים נכבשו בידי עמים רבים אחרים במרוצת ההיסטוריה האנושית והוגלו מארצותיהם. מעטים הם אלו ששמרו על זהותם ותרבותם לאורך אלפיים שנה. איננו יחידים, אבל אין כמונו שחידשו כעבור אלפיים שנה לשון, תרבות וארץ. לא "אלוהים" גרם לכך, אלא אנחנו בעצמנו, בתכונות המוזרות והנפלאות שיש בנו, באמביציה ההישרדותית הייחודית הנטועה בגנים שלנו, בעקשנותנו ובכושר האילתור שלנו. אנחנו, בני העם היהודי, הננו האחראים לקיומנו כעם, לא שום גורם חיצוני.

הגלות והשיבה לארץ של בני העם היהודי הם פרק ייחודי ומדהים בהיסטוריה האנושית. כלולה במסכת זו גם האיומה ברשעויות שנעשתה אי פעם בידי בני אדם לבני אדם אחרים - השואה. לא השואה יצרה את מדינת ישראל המתחדשת, אבל היא חיזקה את הצידוק האנושי לשיבתם הביתה של פליטיה, עד כדי כך שגם עצרת האו"ם, בהתכנסותה ב-29 בנובמבר 1947, פסקה ברוב מרשים שישראל היא מולדתו הבלתי מעורערת של העם היהודי.

ישראל נולדה מחדש במאה ה-19 בידי בניה-בוניה הציונים - יהודים צעירים שזנחו דת ובית אבא-אימא. הם הבינו בראייה נפלאה של קדם-שואה, שאם לא יחדשו את חיי העם במדינתו סופם להישמד. היו אלה רבנים חרדים שהתנגדו לרעיון הציוני, ובשלביה המוקדמים של השואה הורו לצאן מרעיתם להישאר במקומותיהם ולא לברוח לארץ ישראל או למדינה אחרת. "אלוהים ישמור עליהם כאן מכל רע", אמרו, וחלקם ברחו והשאירו את בני קהילתם להישרף בכבשן הנאצי.

לא היינו חיים כעם באוגנדה או בשום ארץ אחרת, אלא רק כאן, בישראל. אוגנדה היתה רעיון נפל, אם כי רעיון טכני לא רע: יש שם מים בשפע, אוכל, אוצרות טבע = גן עדן של ממש. טוב גם בקנדה, באוסטרליה ובניו-זילנד, אבל אלו אינן ארצות שלנו. ישראל היא מדינתו, ואין בלתה. חיינו קשורים בה לא משום כוח אלוהי, לא בשל "הבטחה אלוהית", אלא משום שכאן חיו הורי-הורי-הורי-סבינו וסבותינו, מרביתם יהודים שגם בתקופת המקרא לא האמינו באלוהים אלא באלילים (ראה קריאותיהם הנואשות והחוזרות של כל נביאי ישראל: "שמעו בקול אדוני", שאם היו כולם שומעים בקולו מראש לא היה צורך להם לחזור וקרוא זאת השכם והערב).

עם כל הביסוס לקשר הבלתי ניתן להפרדה בין העם היהודי לארץ ישראל, אי-אפשר להתעלם מן העובדה, שלא ארץ ריקה מצאו היהודים בבואם להתנחל בה שנית בסוף המאה ה-19. בדיוק כשם שלא ארץ ריקה מצא יהושע בן-נון, שעבר את הירדן במאה ה-10 או ה-11 לפני הספירה לכבוש את ארץ ישראל. לא אכנס כאן לדיון בנושא סבוך זה, ורק זאת אני מבקש לומר לך: אינני מכיר אף עם מאלו הקיימים היום כעמים נאורים, ביניהם כאלה שמטיפים לנו מוסר, שהארץ עליה הם יושבים היתה ריקה מאדם קודם שבאו להתנחל בה, ועל אף זאת ישיבתם בארצותיהם נחשבת לגיטימית. בדיוק כך לגיטימית ישיבתנו כאן בישראל. עלינו רק להישאר בני אדם בבואנו לחפש פיתרון אנושי לבעיית שני העמים החיים כאן.

ולשאלתך השנייה: כבר אמרתי לך קודם, שפיזורו של העם היהודי בחמשת חלקי תבל הוא תופעה חריגה וייחודית, והיא גררה מצבים משונים, שבעין זרה נראים "לא נורמליים". זהותו של כל עם נקבעת ע"י קיומם של מספר מרכיבי-יסוד: היסטוריה, מסורת, תרבות, לשון, ארץ. הפיזור בגלויות גרר עיוות במרכיבים אלו ככל שמדובר בבני העם היהודי. שאלתך, כפי שהצגת אותה, מובנת לי ונשמעת סבירה, והתשובה על כך היא, שאנחנו עדיין נמצאים בשלב של התהוות מחדש - או כביטוי המדעי הלאטיני - In Status Nascendi.

יהודי החי בישראל, החש עצמו אזרח המדינה, מזוהה כיהודי על בסיס ההיסטוריה, התרבות, הלשון, האזרחות, ובמקרים של דתיים - גם דת. יהודי החי בצרפת או בארה"ב הוא יהודי בזכות מרכיבי ההיסטוריה, התרבות, המסורת ולעתים גם דת. הלשון והארץ במקרים אלו אינן נכללות בהגדרה. זהו מצב זמני. בעוד מאה או שלוש מאות שנים תיווצר הפרדה הכרחית בין יהודים אזרחי ישראל לבין יהודים אזרחי ארצות אחרות. אינני מסוגל לנבא מה יהיה אופי ההבדל, אבל אין ספק שייווצר הבדל ברור ומוגדר. כשאנחנו אומרים היום, שזהותו של היהודי נקבעת על בסיס מרכיבים כמו מורשת היסטורית, לשון ותרבות, בלי צורך הכרחי ש"דת" תיכלל ביניהם, אם כי זה אפשרי, אני מתכוון ליהודים החיים כיום בישראל ובארצות תבל. לגבי החיים בארצות תבל ברור לנו שהלשון איננה מרכיב הכרחי. אבל יבוא יום, והוא לא ירחק, בו אי-קיומם של לשון ותרבות עבריים-יהודיים יבטלו את זהותו היהודית של אותו אדם. אדם כזה יוגדר אז כאזרח צרפתי, או אמריקני, או אוסטרלי, ממקור יהודי. בדיוק כשם שחלק מאזרחי ארה"ב של ימינו מוגדרים אמריקנים ממוצא אירי, איטלקי או מקסיקני. לאמריקני מהמוצא האירי קיימת היסטוריה זהה עם האירי תושב אירלנד, בדיוק כשם שלאמריקני ממוצא יהודי יישמר גם בעתיד הקשר והזהות ההיסטורית עם היהודי תושב ישראל.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר במקצת את הערפל שהיה נסוך אצלך על שני הנושאים הללו. אני מקווה להמשיך לראותך מבקר באתר חופש, ומביא עמך אלינו מבקרים חדשים. נשמח לענות על שאלות נוספות שלך, אם תהיינה כאלו בעתיד.

בברכה,
אוהד איש חופש.